מעולם לא התפעלתי מחברת נייקי ומהרגלי הייצור המפוקפקים שלה - גם יחסית למתחריה ולכל היצרנים במזרח. אבל זה לא אומר דבר על הגאונות השיווקית שלהם. רק לאחרונה כמעט נדרסתי בכניסה לחנות "אייר ג'ורדן" בעיר אירופית שבה לא תוכל להביא 500 איש למשחק כדורסל. שלא לדבר על יכולתם לגבות כסף מאנשים כדי לרוץ בלילה ברחובות תל אביב.
ההבנה של החברה לגבי הכוחות שמפעילים את אופנת הספורט מרשימה. ועכשיו החברה ממתגת פרויקט חדש ששמו Breaking2, שבמסגרתו תנסה לדחוף כמה רצי עילית לשבירת מחסום השעתיים במרתון. וזה יפה. והמוני הרצים ברחובות, שרובם חולמים על מרתון בפחות משלוש שעות, יתחברו לסיפור. ראיתי כבר הרבה דברים בספורט בחיי - אבל מהמפתיעים היה הפיכת הריצה, ענף הספורט הזול ביותר לעיסוק, לסמל סטטוס של השכבה העשירה במערב.
מחסום השעתיים במרתון הוא מין מחסום של נסיבות היסטוריות. בעיקר בגלל מרחק המרתון - שנקבע סתמית כאשר המלך אדוארד השביעי ביקש לצפות בתחילת המירוץ באולימפיאדת 1908. מה היה קורה, למשל, אם היה מבלה את הקיץ עם אחת מפילגשיו בארמון סיינט אלבנס? המרחק לאיצטדיון היה גדול ב־4-5 מייל, והיום היינו תוהים אם אפשר לרוץ את המרתון בפחות מ־2:15 שעות!
עניין נוסף הוא שמסלולי המרתונים הגדולים הם לאו דווקא אופטימליים. הרצים הבכירים לרוב רצים 2-3 מחמשת המרתונים הבכירים - שיקגו, בוסטון, ניו יורק, לונדון וברלין - כי שם מקבלים מיליון דולר לניצחון. הזמנים הטובים ביותר נקבעים באופן עקבי בברלין, שהוא כנראה המסלול הנוח מהחמישה, אבל לא בהכרח המסלול האופטימלי. אחת ההנחות, למשל, היא שמסלול אליפטי או עגול ללא פניות כלל יכול לסייע בהורדת שניות יקרות מהתוצאה.
וזה בדיוק מה שנייקי מתיימרת לעשות. להשקיע כסף במציאת מסלול, ביצירת תוכנית מדויקת עם רצים טובים, בשיפור הציוד - ואלו אמורים לקזז את 2:57 הדקות אל המחסום הנכסף. נייקי הודיעה שהיא עסוקה כבר שנתיים במחקר וגייסה לפרויקט שלושה רצים. את האלוף האולימפי אליוד קיפצ'וגה, את זרסנאי טדסה האריתריאי, שהישגיו הגדולים הם במירוצי שדה וחצאי מרתון, ולבסוף את לליסה דסיסה האתיופי - פעמיים אלוף מרתון בוסטון. ומאחר שקיפצ'וגה וטדסה חצו מזמן את גיל ה־30, ייתכן שהשיאן המיועד הוא דווקא דסיסה בן ה־26.
כריסטיאנו רונאלדו. ביחד עם מסי שולט בתואר כדור הזהב // צילום: איי.אף.פי
שוב יחסי הציבור של נייקי מנצחים במגרש הציבורי, אבל לא בטוח שהם ייצאו מנצחים במגרש. תוכנית מתחרה אחרת, ששמה SUB2HR, עדיין פועלת בתרומות ומחכה לספונסר ראשי. בין הספונסרים שלה יש כרגע לא מעט אוניברסיטאות חשובות בארה"ב, בבריטניה ובאירופה וגם ארגונים של מלחמה בסמים. ספונסר נוסף שלה הוא מרתון טוקיו. על פי הדיווחים, הפרויקט אחראי לתוצאה הפנטסטית של קנניסה בקלה בברלין - בפיתוח משקה חדש שפיתחה חברה שבדית ואסטרטגיית שתייה טובה יותר. בקלה, שקריירת המרתונים שלו די דישדשה, התקרב פתאום כדי שש שניות לשיא העולמי. למרבה הצער הוא בן 34. קנניסה צעיר יותר בוודאי היה מועמד מוביל להיות האיש שיעשה היסטוריה. אגב, גם היילה גבריסלאסי מעורב בפרויקט.
אחת התועלות מהפרויקט הזה יכולה להיות בדיקה אמיתית אם השלטון של קניה (וספציפית שבט הקלנג'ין) או אתיופיה (בדרך כלל שבט האורומו) הוא בלתי נמנע גנטית או קשור ליתרון סביבתי (חיים בגובה, תזונה דלת שומן, חברה לא ממונעת). בין המשתתפים בפרויקט מתחרה רץ ניו־זילנדי ששמו זאיין רוברטסון, שעבר עם אחיו התאום ג'ייק לאתיופיה בגיל 17. היום הוא בן 26 ורק השנה מתכוון לעבור למרתונים. אז אולי כדאי להזכיר כאן איזו מדינה היתה זו שפיצחה ראשונה את העניין הזהשל האוורסט.
טובים השניים
קל מאוד לפטור את הזכייה התשיעית ברציפות של מסי־או־רונאלדו - הפעם רונאלדו - ב"כדור הזהב" כעניין של יחסי ציבור. בעבר התחלק הפרס על פני הרבה יותר ליגות והרבה יותר זוכים. אבל הנה שאלה לרומנטיקנים של העבר: האם זוכים בעבר מפרנצווארוש ההונגרית (פלוריאן אלברט), מדינמו מוסקבה (לב יאשין) או מדוקלה פראג (יוזף מסופוסט) עשו זאת בחשיפה דומה? האם מי שבחרו בהם השיגו איכשהו הקלטות מכל משחק ליגה צ'כוסלובקית באותה עונה? אני מאוד בספק. מסי ורונאלדו נמצאים תחת זכוכית מגדלת אפילו יותר מהזוכים הסדרתיים של העבר - פלטיני, קרויף וואן באסטן - שגם עשו זאת כשהבחירה היתה מוגבלת לכדורגלנים אירופים בלבד.
אני לא אוהב את שילוב הכדורגלנים בבחירה. זה פופוליסטי ומביא לבעיה גדולה יותר - התעלמות גורפת משחקני הגנה. מאז עברה הבחירה לידי פיפ"א, שום שחקן הגנה בשדה לא הגיע ליותר מהמקום השישי. גם מגוחך ששחקנים שהם השחקן השני או השלישי בחשיבותם בקבוצתם - ניימאר, סוארס, בייל - מסיימים גבוה. שישלמו מחיר על בחירות קריירה "קווין־דוראנטיות". ראוי שהבוחרים יהיו ביקורתיים יותר כלפי סיטואציות כאלו וישאלו את עצמם מי מאלו היה מצליח למשל להוביל את לסטר לאליפות סנסציונית, כפי שעשו בעונה שעברה ריאד מחרז וג'יימי וארדי (שסיימו במקומות 7 ו־8 בבחירה).
ולמרות כל אלו אתה יכול להתחרות רק בתקופתך וכך בנוי הכדורגל. ייתכן שבאופן אישי הייתי בוחר בצ'אבי ב־2012 או בסניידר ב־2010 או בגודין ב־2014. אבל קשה לחשוב על איזשהו רגע בין 2008 להיום שבו שני אלו (מסי ורונאלדו) לא היו שני השחקנים הטובים בעולם. וצריך לחזור לפחות עד מראדונה וכנראה עד פלה כדי להיזכר בשלטון שכזה.
חוליט במהלך הגרלת ליגת האלופות. מחזיק בכמה תובנות מעניינות // צילום: איי.אף.פי
לצפות בכדורגל עם חוליט
אם כבר "כדור הזהב", רוד חוליט הוא שחקן שהיסטורית קצת נפל בין הכיסאות. ב־1987 עשה דבר שהיום אי אפשר לדמיין - זכה ב"כדור הזהב" מתוך הליגה ההולנדית. ואז, למרות שהיה מכוכבי מילאן הגדולה, קצת נעלם היסטורית בצילם של ואן באסטן ומראדונה.
הוא היה מנג'ר סביר, אבל הפך לפרשן מבוקש בהרבה ולאחרונה פירסם ספר מזווית ראייה מעניינת: "איך לצפות בכדורגל?". לא כל הכתוב מזהיר, אבל יש לו כמה הבחנות מעניינות. למשל, הוא אומר שהיום כל עבירה קשה כמעט עולה לדיון בגלל ריבוי מצלמות, אבל בעיקר בגלל כמות תוכניות המלל. הוא מציין עוד תופעה שאולי חמקה ממי שלא שיחק: חוליט אומר שבזמנו המשחקים היו מעט קשוחים יותר, אבל בעיקר היה הרבה יותר כסאח באימונים.
עמדה מעניינת שלו היא לגבי השיפוט. הוא לא מתלהב משיפוט טלוויזיה, כי בסופו של דבר הוא אומר שרוב ההחלטות הגדולות - "שחקן שמתערב במהלך" ו"עבירה של אדום" - הן פרשנות. הוא מעדיף שופט נוסף - לא שופט רחבה, אלא שופט מגרש נוסף כמו בכדורסל - כי הבעיה לטעמו היא פיזיולוגית: המגרש גדול מדי עבור שופט בודד.
