המאמן. אומרים שלכל אחד בתפקיד חדש מגיעים 100 ימי חסד. מאז שסימונה פיאניג'אני מונה בקול תרועה למאמן הפועל ירושלים עברו 176 ימים. תמונת המצב: רעה. המאזן עד כה בכל המסגרות: תשעה ניצחונות ושמונה הפסדים, ותרשו לנו להתעלם מהניצחונות בגביע ווינר, כי ככל שהעונה מתקדמת אנחנו מבינים שהזכייה הזאת ככל הנראה היתה מקרית.
נכון, ירושלים עדיין בעניינים ביורוקאפ, ומחרתיים היא תשחק על המקום השני בבית. ונכון, הליגה הישראלית כל כך ארוכה, וכמה טוב שאנשי ירושלים יכולים לשלוף את העונה שעברה ולהזכיר שמכבי ראשל"צ לקחה את האליפות מהמקום השישי. אבל האם בשביל זה הביאו את פיאניג'אני? בשביל יכולת סבירה באירופה והתרסקות בליגה?
על הבנייה הלא טובה של הקבוצה דובר כבר הרבה, וגם על כך שהמאמן האיטלקי לא היה דומיננטי בהרכבת הפאזל, לעומת המנכ"ל והמנהל המקצועי גיא הראל. פיאניג'אני אוהב להתלונן על פציעות, על חיסורים, על אנרגיות, ובעיקר על החוק הרוסי. אחרי כל הפסד הוא מסביר באריכות מייגעת עד כמה הבעיה היא מנטלית ולא מקצועית, חלילה.
אבל פיאניג'אני צריך לבוא בטענות בעיקר על עצמו, בין אם זה על כך שהסכים לקבל סגל כל כך לא מאוזן, בין אם הוא לא מצליח לשמור על דריכות גבוהה ברוב המשחקים, ובין הוא לא משכיל להשתמש בכלים המגוונים שבכל זאת עומדים לרשותו.
הכוכב. וכך יוצא שהכלי היקר והנוצץ ביותר בתולדות המועדון, אמארה סטודמאייר, זוכה למעמד מקצועי משל היה זר של 120 אלף דולרים. במשחקים האחרונים היה נדמה שחל שינוי: סטודמאייר החל לקבל יותר כדורים, לקלוע יותר ולהיות מעורב יותר.
אבל אחרי המשחק אתמול (13 דקות, 5 נקודות), נדמה שהשניים נמצאים במסלול התנגשות. זה התחיל דווקא טוב, כשכמעט כל כדור בהתקפה הלך ל"סטאט", אבל מהר מאוד ההגנה האילתית הגיבה, סטודמאייר הפסיק לקבל אספקה ונשכח על הספסל. בהמשך שלח מבטים אל מאמנו, ואחרי המשחק התלונן באוזני חבריו על כך שלא יכול להיות שהוא לא נמצא על המגרש ברגעי ההכרעה.
אבל אי אפשר לזרוק את היכולת הלא טובה של סטודמאייר רק על פיאניג'אני. אחרי 14 משחקים באדום, צריך להודות: זה פשוט לא זה. סטודמאייר אמנם בריא ובכושר גופני נהדר, אבל ההבדל בין הדומיננטיות שכולם ציפו שהוא יפגין לבין מה שאנחנו מקבלים בפועל הוא בערך כמו הבדלי הרמות בין ה-NBA לליגה המקומית שלנו.
.jpg)
סטודמאייר. זה לא זה // צילום: אלן שיבר
הישראלים. כלי נוסף שפיאניג'אני לא ספר כמעט מההתחלה הם השחקנים הישראלים של ירושלים. הקונספציה של אורי אלון, שלפיה "הישראלים הטובים ביותר יהיו בהפועל ירושלים" – קרסה בעידן המאמן האיטלקי.
רק בני הרצליה נותנת פחות דקות לישראלים מאשר ירושלים (86.4 דקות למשחק). הלכה למעשה, היחידי שמתפקד בכושר יציב מתחילת העונה הוא בר טימור. ליאור אליהו פחות דומיננטי מהעונה שעברה; יותם הלפרין סגר אתמול משחק שביעי רצוף שבו הוא לא עובר את שמונה נקודות ואייזיק רוזפלט הפך מאחד הגבוהים היעילים בליגה לנער מגבות.
ויש את רפי מנקו, שגם אותו פיאניג'אני לא ספר ושיחרר להפועל אילת בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה. אז מנקו ענה אתמול עם 14 נקודות ב-32 דקות, ועם מדד פלוס מינוס 13, הגבוה מבין שחקני אילת. האיטלקי קיבל שיעור בצניעות, אבל ספק אם הוא ילמד ממנו הלאה.
העתיד. ירושלים כבר רגילה לשנות את הסגל תוך כדי העונה. אלא שהשנה השינויים הנחוצים מצריכים עונת מלפפונים בפני עצמה. הבעיה המקצועית הקשה ביותר, גם העונה, כמו בשתי העונות שלפניה, היא בצבע.
גם אם סטודמאייר היה יותר אפקטיבי, הגיבוי שלו, שון ג'ונס, שבמשחקי ההכנה היה נראה כמו חתיכת גניבה – מאוד מאכזב, ובשלבים המתקדמים ביורוקאפ זה פשוט לא יספיק. תוסיפו לזה את העובדה שטראוויס פיטרסון הוא לא יותר מ"וואן טריק פוני" כגבוה שזורק מבחוץ (ולא בהכרח קולע) ואנחנו מקבלים קבוצה שלא תגיע רחוק באירופה.
ואם פיאניג'אני אכן צודק בטענותיו שעיקר הבעיות הן מנטליות, למה שבירושלים לא יעבדו עם מאמן מנטלי? בישורת האחרונה של עונת האליפות, בירושלים שכרו את שירותיו של פסיכולוג הספורט דן ולנסי, ובסוף אותה העונה שחקנים רבים, כולל המאמן דאז דני פרנקו ציינו את תרומתו לשינוי שחל בקבוצה.
החדשות הרעות הן שזה לא הולך להיות יותר קל. אולם הגרמנית מגיעה מחרתיים לארנה, ובמוצ"ש ירושלים תעלה למשחק הכי קשה שהיא יכלה לקבל בשמינית גמר הגביע – הפועל ת"א בדרייב אין. הפסד באחד המשחקים האלו – וגם שמו של פיאניג'אני עלול להיכנס לרשימת השינויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
