כבר כמה חודשים שהמשפט "חרדים לא קוראים עגנון" מהדהד בראשה של יסכה שאקי. לנערה בת ה־16, שגדלה בבית חרדי להורים שחזרו בתשובה, לא היה ספק בחרדיות שלה, עד שבאפריל האחרון השתתפה בטקס בבית הנשיא במלאת יובל לזכייתו של ש"י עגנון בפרס נובל. לפני שנתיים זכתה יסכה במקום הראשון בתחרות כתיבת סיפורים לנוער בהשראת עגנון, ועכשיו הוזמנה לטקס כדי להעניק לנשיא את הסיפור שכתבה. הידיעה התפרסמה באתרי אינטרנט חרדיים, ורוב התגובות היו דומות: חרדים לא קוראים עגנון.
"בהתחלה זה היה קצת שוק", היא מחייכת במבוכה, מסיטה את צמתה הארוכה לאחור. "זה הביא אותי להתבונן על המצב שלי, כבת של בעלי תשובה. תמיד ידעתי שאני חרדית קלאסית, ניהלנו בבית אורח חיים חרדי לחלוטין, וגם כשזכיתי, לא ממש סיפרתי על זה לאף אחד בבית הספר. לא כי התביישתי, אלא כי זה לא היה מעניין בעיניי, לא משהו שעושים ממנו עניין גדול.
"אחרי שקיבלתי את הפרס מהנשיא ראובן ריבלין בבית הנשיא, הסיפור יצא לתקשורת, והגיעו הטוקבקים. הם גרמו לי לתהות מי אני, מה אני, ופשוט הבנתי שאני ממש בסדר, וילדים של בעלי תשובה הם כמו מגזר בפני עצמו, וזה בסדר גם אם הוא קורא עגנון".
היא נערה מרשימה. זקופה, עדינה, משלבת שפה גבוהה ומילות נימוסין בטון דיבור נערי ומהיר. אורח החיים שלה עמוס, נע בין לימודים במוסד חרדי־לאומי ללימודים לתואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה הפתוחה. נוסף על כך היא מתנדבת בקהילה. נערה מלאת עשייה, עם רצון להוביל שינוי חברתי, להסביר שילדים של בעלי תשובה הם מגזר בפני עצמו, שיכול להיות פתח לעולמות שונים. בשבוע הבא תבוא לוועדת החינוך בכנסת, להראות שאפשר לפתוח את השיח הספרותי לכל התרבויות.
גם הבית המרשים שבו מתגוררת המשפחה בשכונת מוסררה שבירושלים משלב בין עולמות. החלון במטבח החמים משקיף אל הר הצופים, הר הזיתים והר הבית, ובין גגות הבתים מבצבצת כיפת הזהב. בפנים עיצוב שמשלב אבן ירושלמית עם אבנים צבעוניות משובצות ופריטי וינטג'. מדפים של ספרי קודש מול מדפים של ספרי לימוד והווי, איסור על טלוויזיה, אבל שימוש בסמארטפון ובמחשב עם אינטרנט מוגן. עולם תוכן משולב בעולם של קודש, והכל מתחבר ביחד.
הסיפור שכתבה לתחרות, "הגברת סולובייצ'יק והדיבוק", מספר על נערה חרדית שנחשפה לספרי עגנון והחלה לדבר ב"שפה עגנונית", מה שהוביל את המשפחה והרופאים לחשוב שהיא זקוקה לאשפוז. רק לאחר שהגיעה לרב, שהכיר את שפת עגנון, הבינו במשפחה שיש לדבר איתה בשפתה, השפה העגנונית, הכה לא מוכרת למגזר החרדי.
"בכוונה בחרתי שהרב יגיד לילדה שהיא בסדר, שהיא מדברת בשפת עגנון", היא אומרת בחיוך שובה. "כי הרופא או המטפל יכולים להיות גם חילונים, אבל הרב הוא חרדי, ומבחינתי הוא מראה שהחברה החרדית יכולה וצריכה לקבל את הדברים האלה. להיות פתוחה לתרבות כזאת, לספרים כאלה. במקום מסוים, אולי הסיפור מתאר את התהליך שאמא שלי עברה כחילונית שחזרה בתשובה".
אמה, אילה (48), מחייכת בגאווה. לראשה פאה חומה מסודרת, ועליה סרט ראש אופנתי. כבר 18 שנה שהיא מנהלת אורח חיים חרדי, שאליו התוודעה עם בעלה אסף (48) עוד לפני נישואיהם. כשהתחתנו כבר היו חרדים לכל דבר.
ארבעת הילדים - יסכה הבכורה, ינון (15), אסתר (13) ורחלי (12) - גדלו בבית חרדי לכל דבר, אבל הקשר עם המשפחות החילוניות של ההורים נשמר, תוך כבוד הדדי. אילה היא אחותו הגדולה של העיתונאי גיא לרר, בעצמו מוביל מחאות חברתיות.
"אני גדלתי בבית מאוד אינטלקטואלי, מאוד נאור, וגם מאוד חילוני", אומרת אילה בהתרגשות. "אחד הדברים שהייתי גאה בהם זה הספרייה שלי - ניטשה, כתבים עתיקים, ספרים שלא את כולם קראתי, אבל הם היו הדברים הנכונים שיהיו לבחורה כמוני בארון הספרים". שמות הסופרים מתגלגלים על לשונה של אילה כפסוקי
קודש.
עם ריבלין. "עשיתי מה שנראה לי הכי טבעי, לכבד את הנוכחים ולשמור על התרבות שממנה באתי"
"ואז, כשהתחלתי תהליך של תשובה, הגעתי למקום שבו צריך להתנקות מהכל, כדי שיהיה לי מקום להיכנס לאור הזה של התשובה. אני זוכרת איך הלכנו אני ואסף לחנות ספרים עם עגלה גדולה מלאה בכל הספרים שלנו, ומכרתי את הספרים שלי. הייתי כל כך מוארת, כל כך רציתי לפנות מקום לחדש, שמכרתי אותם באיזה סכום פעוט, בכלל לא בשביל הכסף.
"בתחתית הערימה ראיתי את סידרת ש"י עגנון, חלקם עוד מההוצאה המקורית של שוקן. הסתכלתי על זה ואמרתי, 'רגע'. עילעלתי בהם, אמרתי לעצמי שזה מבחינתי קודש. נקודה. וזה מצחיק, כי הייתי כל כך באטרף, כל כך 'מאה־שערימית' שרוצה רק להעיף כל סממן לחיים החילוניים הקודמים שלי ולעבור למקום הזה שמאוד אהבתי.
"אבל משהו אמר לי שעל ספרי עגנון אני לא מוותרת. הבנתי שאני אגיע למקום שבו אני חיה ונושמת ואוהבת תורה ואת השם, אבל שומרת לי דברים מסוימים בתוך הגבולות. לקחתי את הספרים בחזרה הביתה ושמתי אותם בצד, באיזה מדף אחורי, מוחבאים מאחורי ספרים מקצועיים. שנים ארוכות לא היה לי צורך בכלל להסתכל בספרים האלו, בכלל שכחתי מהם כנראה. הם פשוט היו שם, עד שיסכה גילתה אותם מחדש".
• • •
יסכה אהבה ספרות מהרגע שהתחילה לקרוא ולכתוב. היתה הולכת לספרייה החרדית, מחפשת ספרים שיתאימו לרמתה וקוראת אותם אפילו כמה פעמים, "גם מהסוף להתחלה", צוחקת אמה. היא נהגה לקרוא ספרות חרדית, ספרים שכולם מוסר השכל חינוכי של מעשים טובים ואהבת התורה, ומהר מאוד עברה לספרי הבוגרים, גם הם בעלי אותו צביון, עד שגם אלה נגמרו בספרייה.
"לא היה לי מה לקרוא, מה לחדש לעצמי, אז התחלתי לכתוב סיפורים". היא מחטטת במדפים, מחפשת סיפורים שכתבה. פותחת מחברת שורות שכתבה בכיתה ג', מעוטרת ומצוירת. הנה סיפור על הילדה גלגלינה, ילדה שחיה על גלגלים ולא מפסיקה להיות בתנועה.
במחברת אחרת כתבה על נחום תקום, "ילד מוזר קצת שכל הזמן היה נופל ונתקל בדברים, אולי כמו שָכן שהיה לי פעם", היא קוראת וצוחקת. מציגה מחברות ובהן שורות ארוכות, כתובות בכתב יד קטן ומסודר. סיפורים המשלבים דמיון ומציאות של ילדה שמסתכלת סביבה על העולם ומנסה לספר אותו בדרכה המיוחדת.
"הייתי כותבת סיפורים קצרים עם חברה שלי ונותנת אותם לילדות מהכיתה שיקראו. לפעמים הייתי מקריאה אותם לאחים שלי, והם כל הזמן ביקשו עוד. מאוד אהבתי את זה, אבל היה לי משהו חסר, כי לא ראיתי סיפורים אחרים שיכולתי ללמוד מהם.
"בתרבות החרדית חדש אסור מן התורה, את לא יכולה לקרוא ככה סתם ספרים שאינם חרדיים. את גם צריכה להיזהר בכתיבה, לא רק שלא תהיה נגד ההלכה או התורה, אלא למשל, אי אפשר לתאר רגשות של אישה, למקרה שגבר יקרא את הסיפור. אז כתבתי רק ממה שהכרתי, שהיה לגמרי בתוך העולם החרדי".
אילה הבינה שבתה לא תוכל לייצר ספרות איכותית בלי לצרוך ספרות אחרת וללמוד ממנה. "היתה לה כתיבה מהממת, אבל בתוך העולם שהיא גדלה בו, העולם החרדי. ואני מכירה דברים אחרים, יודעת שאפשר ללמוד מדברים אחרים, וגם יסכה חשופה למשפחות הלא חרדיות שלנו, ולכולנו יש שאיפות גדולות לקדם אותה".
באישור אמה ניגשה יסכה אל ארון הספרים של אילה, שבו היו, לצורכי עבודה של אילה, ספרים כמו כתבי צ'רצ'יל וסיפורים על מלחמת העולם השנייה. "אני זוכרת שכילדה קטנה, אמא לא נתנה לי להתקרב לספרייה שלה, ועכשיו פתאום יכולתי. זה היה מסקרן.
"הסתכלתי קצת על הספרים, חפרתי ימינה ושמאלה, ושלפתי את 'תמול שלשום' של עגנון. אמא בכלל שכחה שיש לה את זה. שאלתי אותה אם זה בסדר שאקרא, והיא אמרה שאין לה בעיה".
יסכה אוחזת את הספר בידיה, עטיפתו הלבנה שמורה בתוך מעטפת נוספת שקופה. ספר עב כרס, קלאסיקה עגנונית, שעבור הילדה בת ה־13 היתה שער לעולם אחר, לא מוכר.
"לא הבנתי את הסיפור לעומק אלא רק בַכללי, הרגשתי שאני רק טועמת אותו. אבל אהבתי את הצורה של הכתיבה, את השפה. מבחינתי זאת שפה של המשנה, כי אומרים שגם בספרות חילונית לא כותבים בשפה הזו. משהו שם משך אותי. קראתי אותו כמה פעמים, ומאוד אהבתי.
"רק מאוחר יותר הבנתי שהסיפור של יצחק קומר מ'תמול שלשום' מראה, במובן מסוים, על גלגול בין תרבויות. הוא אדם דתי שמגיע לישראל ומוותר על התורה, עד שהוא מגיע לירושלים וחוזר לשמור מצוות. בפנימיות שלו הוא נשאר מאוד דתי".
ש"י עגנון. יובל לזכייתו בנובל // צילום: GettyImages
אילה, מצידה, הרגישה שהספר הזה של עגנון הוא נקודת דרך חשובה בדרכה של הבת, לא רק כיוצרת, אלא גם בתהליך של פתיחות לעולם. "זה היה עבורה כמו דרך האבנים הצהובות. הבנתי שאם היא קוראת עגנון, היא יכולה לכתוב עגנון ויכולה להיפתח לדברים אחרים, כמובן בתוך גבולות המוסר והדת. איפשרתי לה לקדם את זה".
• • •
לפני שנתיים, כשיסכה עלתה לכיתה ט', הוריה חיפשו עבורה סמינר לימודי שישמור על הצביון החרדי, אבל גם ייתן לה את התוכן האינטלקטואלי שהיא כל כך צמאה לו. בחיפושיה הגיעה אילה לאולפנת חורב הדתית־לאומית בירושלים, וכשביקרה במקום נתקלה במודעה לתחרות כתיבת סיפורי עגנון של בית ש"י עגנון. כשחזרה הביתה, הציעה לבתה להשתתף בתחרות.
"לא היה אכפת לי לנסות", אומרת יסכה, "אהבתי לכתוב סיפורים, אהבתי את הכתיבה של עגנון, וזה נשמע לי נחמד לנסות משהו, אפילו לא בשביל לזכות. רק מתוך עניין".
את הבסיס לסיפור כתבה בתוך שלושה ימים, ובמשך כשלושה שבועות עוד העבירה טיוטות לבני משפחה וביצעה שיפורים אחרונים. חודש אחרי תום התחרות הוזמנו כל המשתתפים, כמאה בני נוער, להכרזת הזוכים.
"כששמעתי שזכיתי במקום הראשון, והוזמנתי לבמה לקרוא את הסיפור וללחוץ את ידי השופטים, התרגשתי כל כך", היא אומרת בעיניים נוצצות.
"היא כיבדה אותם במחווה נעימה, אבל לא לחצה את ידי השופטים הגברים", אילה משלימה את מה שיסכה נבוכה לספר. "ואז ידעתי שהיא תמיד תשמור על המקום שלה. שהיא תעלה ותפרח ותפרוץ, אבל לא תבגוד בערכים החרדיים שלה, בשמירת נגיעה, בכבוד, בדיבור".
יסכה שאקי. "לא היה לי מה לקרוא, מה לחדש לעצמי, אז התחלתי לכתוב סיפורים" // צילום: אריק סולטן
היא היתה החרדית הראשונה שהשתתפה בתחרות וזכתה בה. זו גם היתה לה הפעם הראשונה שהיא מתוודעת לבית ש"י עגנון, מוזיאון ספרותי השוכן בבית שבו התגורר הסופר בשכונת תלפיות. בשנתיים האחרונות היא כבר אומצה על ידי בית עגנון והוזמנה לאירועים שונים שנערכו בו.
את לימודי כיתה ט' החלה בסמינר החרדי "עלי באר" בירושלים. במקביל, התקבלה ללימודים באוניברסיטה הפתוחה והחלה ללמוד לתואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים. הלימודים הם באמצעות מלגה והם חלק מתוכנית של אגף המחוננים והמצטיינים במשרד החינוך. לאחרונה החלה גם ללמוד גם הנדסת תוכנה באוניברסיטה הפתוחה, קורס שיזמה בעצמה את פתיחתו.
בסמינר לא ראו בעין יפה את לימודיה באוניברסיטה. "הם אמרו שהם לא מאשרים את זה לתלמידות שלהן, רצו שאשאר אצלם והציעו לי לימודים נוספים, אבל לא לימודים גבוהים.
"אין לי בעיה עם החרדיות שלי, להפך. אבל רציתי ללמוד, רציתי לקרוא, וחיפשתי מסגרת שתוכל להכיל את הרצון שלי. בבית הספר היסודי ערכתי את עיתון בית הספר, אירגנתי פעילויות, אפילו הייתי חובשת מתנדבת בטיולים, למדתי בעצמי מספר עזרה ראשונה איך לטפל באנשים. הייתי שקועה בעולם שלי, של הספרים, של הכתיבה.
"בסמינר נתנו לי המון, כמה שהם יכלו, אבל הכי הרבה שהם יכלו לתת לי היה פחות ממה שאני חיפשתי. הייתי צריכה לבחור, ובחרתי באוניברסיטה. מצאנו תיכון חרדי־לאומי, 'בית שולמית', שמשלב בין ההלכה ללימודי ליב"ה ומאפשר לי ללמוד באוניברסיטה.
"בבית שולמית אנחנו לומדים לפי ההלכה החרדית, אבל יודעים שאפשר להיות פתוחים לעולם החיצון ועושים בגרויות לצד לימודי הלכה ותורה. המנהל שלי אומר, למשל, שהשם יצר את האינטרנט, ואנחנו יכולים להשתמש בו כדי לייצר טוב ולעשות מעשים טובים, בלי להיכנס לרע שבאינטרנט. אפשר להכיל את כל בני האדם, כי אנחנו מסתובבים בעולם שבו לא כולם חרדים, ויש סביבנו מגוון של אנשים".
בניגוד לבתים חרדיים רבים, הוריה של יסכה עובדים שניהם - אילה כיועצת אסטרטגיה ותקשורת, שכרגע מייעצת למשרד ממשלתי, ואסף כהנדסאי בניין. "מהרגע הראשון היה ברור לנו שהילדים שלנו ילמדו לימודי ליב"ה, יעשו בגרויות וייצאו לעבודה וללימודים גבוהים, בלי לגרוע מאהבת השם ומהעובדה שהם חרדים", אומרת אילה. "לכן העברנו אותם למוסדות חרדיים־לאומיים, כאלו שלצד שמירה על הצביון החרדי מקדמים גם בגרויות, יציאה לעבודה וגיוס של הגברים לצה"ל.
"הסכמנו להכניס הביתה סמארטפונים ומחשב עם אינטרנט מוגן, אבל לא טלוויזיה, תוך הקפדה על הפרדה בין קודש לחול".
• • •
יסכה עצמה מנסה להתנהל בתוך לו"ז צפוף. היא מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית, ובסוף השבוע של השריפות ביישובים הסמוכים לירושלים, אירחה בביתה נערות דתיות שלא יכלו לשוב לבתיהן.
בימי שיגרה היא גם מתנדבת בבית החולים אלי"ן לבעלי מוגבלויות, עוזרת בטיפול בתינוקות המונשמים ומבלה עם הילדים אחרי הצהריים. "את פוגשת בבית החולים ילדים ערבים, ויהודים, ודתיים, וחילונים, וכולם אותו הדבר, ואת לומדת לאהוב את האדם, פשוט האדם", היא אומרת בעיניים נוצצות.
בשנתיים האחרונות, מאז זכייתה בפרס, היא מרגישה שיותר ויותר חרדים נפתחים לעולם הספרות. "כבר כשנכנסתי לבית עגנון, שהוא מוסד חילוני, הרגשתי שאני במקום שנותן לי ליצור בלי להילחם באמונה החרדית שלי. יש תחושה בציבור שחרדי שיוצר משהו בעולם החילוני צריך לוותר על משהו מהחרדיות שלו, שהוא צריך להעביר מסר שמשהו בעולם החרדי לא מסתדר. וכאן לא הייתי צריכה לעשות את זה.
"מאז שזכיתי בפרס ראיתי בתחרות יותר נערים דתיים וחרדים. מבחינתי זה אדיר שהחברה שלי נפתחת גם למקומות תרבותיים כאלו".
החשיפה לא קלה לה. תמיד העדיפה להיות מאחורי הקלעים, מאחורי המחברת או הספר. לעשות את מעשיה הטובים בלי להתבלט. גם כשנקראה לאירוע בבית הנשיא, לרגל 50 שנה לזכייתו ההיסטורית של עגנון בפרס נובל, הקפידה לשמור על הנימוס החרדי ועל השפה הגבוהה, למרות המבוכה, ואף על פי שבלטה בתוך הקהל החילוני.
"עשיתי מה שנראה לי הכי טבעי. להגיד תודה לאכסניה שמארחת אותי, לכבד את המקום ואת המבוגר ממני, לכבד את הנוכחים ולשמור על התרבות שממנה באתי, גם כשאני לא במקום שקשור אליה כל כך. היה חשוב לי להראות שאני לא בועטת בעולם החרדי, גם כשאני רוצה לפתח את עצמי. הרי מקור היצירה שלי הוא המקום שממנו אני באה".
כחלק מאירועי היובל לזכייתו של עגנון בפרס נובל, הוזמנה יסכה לדיון בוועדת החינוך על הוראת ספרות עברית ועל הוראת עגנון במערכת החינוך. הדיון ייערך בשבוע הבא בהשתתפות סופרים וחוקרים, והיא תהיה שם כנציגת הדור הצעיר.
"אני לא באה לייצג ציבור שלם, אני באה מנקודת המבט שלי, ומהמגזר של בעלי התשובה", היא אומרת. "לחברה החרדית יש קודים משלה, ואנחנו, כילדים של בעלי תשובה, מכילים כמה עולמות. לדעתי אנחנו יכולים להוביל מהלך של שמירה על ההלכה, ובמקביל להרחיב אופקים.
"אני לא מתכחשת לחינוך החרדי, ויש לנו רבנים וגדולי דור שאנחנו עושים מה שהם אומרים, והחרדים הקלאסיים מוקיעים את עגנון, כי הוא מדבר גם על דברים שאינם רק תורה. אבל אולי ראוי לשקול את עגנון מחדש, לאפשר לדור שלנו להיפתח למשהו נוסף, משהו קצת אחר.
"מבחינתי זו שליחות לבוא ולהגיד שאפשר להביא את עגנון ואת הספרות בכלל לדור הזה. זה דור שלא מוצא את עצמו, שבודק את הגבולות, ואני חושבת שאפשר לנצל את לימודי הספרות כמקום מפגש להגדרת הגבולות מחדש. אני לא נחשפתי לעגנון בבית הספר, כי הייתי בחינוך החרדי. קראתי את עגנון כי רציתי, לא כי הייתי צריכה. קראתי אותו בצורה חווייתית. ואהבתי.
"כשלומדים משהו רק למבחן, זו ספרות מתה. אני חושבת שאפשר וכדאי להחיות את הספרות. לתת לנוער להתחבר לסיפור, ולא רק כדי ללמוד למבחן. לתת לו את התוכן האיכותי, למשל להפגיש בני נוער מתרבויות שונות אחרי שקראו את אחד הספרים, ושכל אחד ידבר על הספר ועל מה הוא בשבילו. להעיר את הספר לחיים, לא רק לשנן אותו.
"בבית ש"י עגנון ראיתי בני נוער, חלקם הכי חרדים וחלקם הכי חילונים, וכולם קראו עגנון. אז אולי זה המקום לחבר בין כולם, שבמקום לחפש תוכן באינטרנט, ילכו לחפש ספרות מעניינת".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו