כדאי לחרות בזיכרון את התמונות של נוחי דנקנר יוצא השבוע מבית המשפט עם כרטיס כניסה לכלא מעשיהו, שבו ריצו עונשי מאסר שר אוצר אחד (גניבות), שר פנים אחד (שוחד ומירמה), שר בריאות אחד (שוחד), שר אנרגיה אחד (הברחת סמים), חברי כנסת, בכירי משק וראשי עיריות שהורשעו בעבירות שוחד ומירמה. אוסף פושעים שניצלו את מעמדם לרעה כדי לעשות לביתם.
מגישה: ליטל שמש // צילום: דורון פרסאוד // איפור: מירב דרזי מאירי ארכיון: ערוץ הכנסת/ משה בן שמחון
כדאי לזכור את התמונות האלה של דנקנר שנשלח למתקן הסגור שבו כלואים כיום נשיא המדינה לשעבר (מעשי אונס), ראש ממשלה לשעבר (שוחד ומירמה), יו"ר בנק הפועלים לשעבר (שוחד) ואנשי משק וכלכלה מהשורה הראשונה - האנשים שהיו הכי חזקים במדינה.
כדאי לזכור את גזר הדין הזה, לטוב ולרע (מייד נגיע לרע), כי דנקנר היה בשר מבשרה של האליטה במדינה; כי הוא היה הנציג הבכיר של גילדת הכסף והכוח בארץ; כי גם במקרה שלו לא הועילו הקשרים, הכסף, פרקליטי הצמרת הצמודים וסוללת העיתונאים שקשרה כתרים לראשו - לפני ואחרי שקנה את "מעריב".
מבחן בוזגלו, לטובת מי ששכח, חי אז ובעט חזק. השוויון בפני החוק לא היה בחזקת אמירה סתמית בכנס לשכת עורכי הדין.
אבל יש עוד סיבה לחרות בזיכרון את גזר הדין: הוא לא משקף את חומרת מעשי הפשע המתוחכמים של דנקנר בתיק הרצת המניות, כפי שהם תוארו בהכרעה ובגזר הדין; הוא לא משקף את דברי השופט כבוב עצמו כי לא מדובר במעידה חד־פעמית, באירוע אחד, ובסכום כסף נמוך; הוא לא נותן ביטוי הולם "למטרות האסורות ולהשפעה בדרכי תרמית במשך שלושה ימים על שער המניה במסחר בבורסה".
הוא בחזקת מתנה, הנחה גדולה, עונש סלחני במיוחד שאינו מתקרב לדרישה הצודקת של נציגי הפרקליטות, עוה"ד חנה קורין, עמית בכר ומאור ברדיצ'בסקי - לגזור על העבריין בין שלוש לחמש שנות מאסר בפועל. כבוב ברח מהמתחם הסביר הזה.
השופט כבוב. השרה שקד מתעלמת מהפרשות שבהן הוא הסתבך // צילום: עמי שומן
בצדק מתחה חלק מהתקשורת ביקורת על "העונש הקל"; בצדק כתב הפרשן המשפטי של "דה מרקר", ד"ר עידו באום, כי "ליבו של כבוב נכמר על דנקנר"; בצדק התרשמו עיתונאים אחרים שכבוב מקריא את גזר הדין כמי שכפאו שד - כמי שאפילו את העונש הזה, אחרי ההנחה המופלגת שהעניק למיוחס, קשה לו להוציא תחת ידיו.
כבודו נזהר שלא לנעוץ שיניים חדות מדי בעבריין המיוחס ולא לתאר את דנקנר כרודף בצע. הוא הוריד לכבודו את הרף, גרם להרמת גבה כשכתב שהמורשע הוא בגיל לא צעיר (62), חיפש עוד ועוד תירוצים להקלה בעונש. גזר הדין הסלחני שלו לא הזכיר במאומה שופט מחוזי אחר בתל אביב, דוד רוזן, הנוהג לקרוא לילד בשמו ולא לרחם על העבריין. רוזן מעדיף לרחם על הקורבן - קרי על הציבור הרחב.
כבוב, שרואה את עצמו מועמד ראוי לעליון, הקריא את הכרעתו בקול מעט רועד כמי שמבקש להתנצל על החלטתו; כמי שאינו רוצה להרגיז מישהו, אולי בלשכת עורכי הדין התומכת בקידומו; אולי בתקשורת המתמסרת המציגה אותו כשופט "בולט, רציני ומחמיר".
בצדק שוקלת עכשיו פרקליטות מיסוי וכלכלה, בראשות עו"ד ליאת בן־ארי, להגיש ערעור על גזר הדין. בצדק היא לא תסכים כנראה להוריד את רף הענישה בתיק חמור כל כך.
כשכבודו לא רצה לשלם
כבוד השופט כבוב, שנציגי לשכת עורכי הדין וכמה עיתונאים הפכו בפועל ליחצניו, הוא המועמד המועדף על שרת המשפטים, איילת שקד, לבית המשפט העליון. לא ששקד מכירה אותו היטב, לא שיש לו יתרון על פני המועמד המנוסה יותר, השופט המחוזי ג'ורג' קרא - אבל שקד כרתה ברית עם נציגי הלשכה והיא צועדת אחריהם, גם בנושא זה, בעיניים עצומות.
השופט קרא. הבעיה המרכזית שלו: אין לו להקת מעודדים // צילום: יוסי זליגר
כבוב, כבוב, כבוב, היא מדקלמת, אף שבחינה ראויה של יכולותיו מלמדת כי לשופט קרא יש יתרון ברור עליו.
קרא, 62, מומחה למשפט פלילי - מבוגר ומנוסה מכבוב. הוא שופט יסודי, נעים הליכות, צנוע, בלי רוח וצלצולים ולהקת מעודדים בתקשורת.
הוא שופט מחמיר שגזר על הנשיא קצב שבע שנות מאסר; שופט שציבור המתדיינים בפניו רוחש לו כבוד רב; שופט שאינו מעניק יחס מועדף לפרקליטי צמרת ולמיוחסים.
די ברקורד הזה - בוותק, ביכולת הניתוח שלו ובניסיון הרב שצבר שנים במשפטים פליליים - כדי שכבודם בעליון יעדיפו אותו ללא תנאי. אבל יש לו יתרון נוסף: המטען הערכי שאיילת שקד הציגה אותו רק לפני שבועיים כתנאי לקידום. יש לו אותו בניגוד לכבוב שכבר הסתבך עם החוק בהתנהגות פסולה על פניה.
הסתבכות ראשונה: השופט כבוב הגיש ב־2003 עתירה מינהלית נגד עיריית תל אביב וחברת יורב אחזקות, אחרי שעתירות קודמות שלו נדחו, וזו התבררה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. היא שוב נדחתה. השופט ניל הנדל שישב בדין וכבר שנים מכהן בעליון, חייב את כבוב בתשלום הוצאות בגובה 25 אלף שקלים לעירייה ולחברה פרטית, אך זה בחר לא לשלם.
לא בתוך 30 יום, לא בתוך שנה, לא אחרי שלוש שנים. כבודו הציב את עצמו מעל לחוק בתירוץ הבא: את הסכום הזה יש לקזז מהנזקים שגרמה לו, לטענתו, עיריית תל אביב. התחכמות עלובה.
אלא שהעירייה לא ויתרה על כספה. היא חזרה ודרשה לקבל את עשרות אלפי השקלים, לא נענתה ופנתה בתלונה לנציבת תלונות הציבור על השופטים.
תלונה שלימדה על חומרת התנהגות כבוב.
החלטת הנציבה היתה חד־משמעית: על כבודו מהמחוזי בתל אביב להכניס את ידו לכיסו הפרטי ולשלם. ואכן, הוא שילם לעירייה, אבל פסח על החברה הפרטית שלא פנתה לנציבה. כבודו פשוט ציפצף עליה.
רק אחרי ש"מעריב" פירסם את הסיפור המביש, מיהר השופט המחוזי להעביר את כספי החוב שלו גם לחברה הפרטית. שליח מטעמו הגיע אליה כדי לנקות את השולחן.
הסתבכות שנייה: השופט כבוב נתפס לפני שלוש שנים וחצי כשהוא נוהג ברכבו עם מכשיר סלולרי בידו. כשהחל שוטר התנועה לכתוב לו דו"ח, התקשר כבודו למפקד משטרת מחוז ת"א וביקש ממנו לשוחח עם השוטר. מפקד המחוז נענה לבקשה, הורה לשוטר לצרף את פירוט האירוע, אבל לא שינה את החלטת פקודו. כבוב נאלץ לשלם את הדו"ח.
איך הגיב אז השופט על האירוע? הוא טען שלא שוחח בסלולרי ולא אחז בו בעת הנהיגה. אבל את הפנייה למפקד המחוז, המלמדת על עולם מושגיו, לא הכחיש. מבחינתו, הוא נהג כשורה.
טענת הכזב של שי ניצן
הקטע שפתח את העמודים האלה לפני שבוע - "ההרס שזורע פרקליט המדינה שי ניצן" - הניב תגובות רבות. המכנה המשותף של רובן: בעידן ניצן אין שוויון בפני החוק; אין צדק והגינות באכיפה; אין מלחמה אמיתית במיוחסים. יש בני תמותה רגילים ויש בעלי הדם הכחול - או כלשון אחד הקוראים: "הלכת בוזגלו של הנשיא ברק מתה עכשיו - מהיום אמור: הלכת יצחק כהן".
הלכת כהן? כן, הנשיא לשעבר של בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט שהטריד מינית עובדת בלשכתו, החשוד הבכיר שלמענו הוריד ניצן את רף הענישה למקום הנמוך ביותר. הוא יצר תקדים הרסני חדש.
פרקליט המדינה ניצן. לא מסיק מסקנות אישיות // צילום: קוקו
ובאמת, קשה להבין עד לרגע זה איך הצליח ניצן לאשר עיסקת טיעון עם הנשיא לשעבר ללא הרשעה; איך נתן ידו לשערורייה הזאת בידיעה ששני תיקי הטרדה מינית נגד כהן נסגרו מחמת התיישנות ובתיק החמור שנשאר יש עדה אמינה - עדה שתיארה כיצד הטריד אותה כבודו בלשכתו וביצע בה מעשה מגונה.
איך מורחים תיק כזה, חזרו ושאלו הקוראים, ובהם משפטנים ושופטים בדימוס, "איך ייתכן שפרקליט המדינה לא הסיק בנסיבות האלה מסקנות אישיות? איך ייתכן שאחרי ההחלטה ההזויה שלו הוא עדיין יושב על כיסאו?
השאלה הזאת חזרה על עצמה גם בפרשת סגירת תיקו הפלילי של עו"ד נבות תל־צור, ידידו וחברו של אהוד אולמרט, שעסק בשיבוש הליכי משפט הולילנד. אולמרט גייס אותו לעזרתו כדי לקנות בכסף את שתיקתה של שולה זקן; כדי לסכל את עיסקת הטיעון שעמדה להיחתם בינה לבין הפרקליטות; כדי למנוע בדרכים פליליות את היכולת של ביהמ"ש לרדת לחקר האמת.
תל־צור שיתף איתו פעולה, קיבל עליו את המשימה הבזויה והסתבך.
הוא הגיע לפגישה סודית עם זקן, לחץ עליה לא לחתום על העיסקה ולא להעיד נגד אולמרט, הבטיח לה כספים, מקום עבודה ושכירת סניגורים חדשים - הוא הוקלט בחשאי פעמיים, בין היתר בשיחה טלפונית שבה הבטיח לה להכפיל את סכומי הכסף שתקבל אם לא תשתף פעולה עם הפרקליטות.
ואחרי כל זה, אחרי שהחשדות אומתו באמצעות עדויות והקלטות, אחרי שלא חסר דבר בתיק החקירה להגשת כתב אישום פלילי, להרשעה ולשליחת עו"ד תל־צור לכלא - סגר ניצן את התיק הפלילי בטענת כזב של אין די ראיות... סגר ושלח אותו לקבורה בהליך משמעתי בלשכת עורכי הדין.
הוא סיכם עם נציגיו: תל־צור יודה ויושעה מהמקצוע למשך שנה. עוד בדיחה מבית מדרשו של פרקליט המדינה.
תל-צור. יקיר הפרקליטות שסרח // צילום: נועם ריבקין פנטון
לאן נשואות עכשיו עיני הציבור בפרשה הזאת? אל עתירת התנועה לאיכות השלטון שהוגשה השבוע לבג"ץ לביטול סגירת התיק הפלילי; לביטול הסדר הטיעון המביך עם תל־צור שבמסגרתו הוא יורשע בהתנהגות בלתי הולמת.
בעיסקה הזאת, טוענים נציגי התנועה, עוה"ד צרויה מידד־לוזון, דניאל דושינסקי ותומר נאור, האבסורד זועק לשמיים. מדובר בהנחות VIP מפליגות; מדובר בפרקטיקה שהפכה לנוהג מקובל בפרקליטות; מדובר בעיסקה מקלה באופן קיצוני המזכירה את העיסקה עם יאשיהו פינטו ששופטי העליון מתחו עליה ביקורת קשה.
והעיקר, אחרי שהעותרים כותבים כי העיסקה הזאת "אינה משקפת צדק או מראית פני צדק", הם מזהירים: "היא תסכל אכיפה עתידית של האיסור לשבש הליכי משפט והדחת עד".
צודקים: אם כאן אין הליך פלילי, מתי כן יהיה? אם כאן לא תהיה התערבות של שופטי בג"ץ, מתי כן תהיה?
הקרב על הקלון בנשר
אחרי הרשעת סגן ראש עיריית נשר לשעבר, פרדי מליק, בקבלת שוחד ושליחתו לכלא; אחרי הרשעת מזכיר העירייה לשעבר, יוחאי וינשטיין, בקבלת שוחד - ייגזר השבוע דינו של סגן ראש העירייה, משיח עמר, שהורשע כבר פעמיים בעבירות בנייה חמורות וביזה את פסקי הדין נגדו.
לקראת הדיון הזה הגיע עמר לעיסקת טיעון עם הפרקליטות: הוא יודה בעבירות המיוחסות לו, לרבות ביזיון בית המשפט, והשופט יתבקש להכריע בשאלת הקלון. עמר לא מבין עד לרגע זה שהקלון טבוע עמוק־עמוק במעשיו ובהרשעותיו.
וסרמן על ספסל הנאשמים
במשך שלוש שנים הצגנו כאן לסירוגין - אני, עוזי דיין ומיכל שבת - קטעים נבחרים מפרשיות השחיתות של מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן, ושל ראש אגף התרבות באירגון, יוסי אפרת.
הצגנו כאן שני בריונים גסי רוח, שניצלו את מעמדם להשגת טובות הנאה לעצמם ולחבריהם; שני מנוולים שעשו לביתם בכספי המורים; שני עזי מצח שסחטו על פי החשד את סוכנת הנסיעות של הארגון ועד היום לא הביעו חרטה.
וסרמן. ביקש לדעת מי הדליף לנו מידע פנימי // צילום: אורן בן חקון
עכשיו, אחרי שניסו לשבש את החקירה, אחרי שעובדים מאסו בהם ושיתפו פעולה עם המשטרה, הגיע כתב האישום (התובעים בתיק: עוה"ד יוסי קורצברג ורותם נוימן־וסרמן) המתאר את וסרמן ואפרת כאנשים קטנים, כנוכלים סדרתיים, כמי שקשה להם לפתוח את הארנק הפרטי שלהם ולשלם מכיסם לבתי מלון.
נכון, לא מדובר בכסף גדול, בגניבות עתק, במיליונים. מדובר "רק" בשחיתות אישית מקוממת, בעבריינים שהפכו את קופת המורים לבנקומט שלהם.
מדובר במזכ"ל הסתדרות המורים שחויב לשלם עשרות אלפי שקלים בהליך משפטי פרטי והוציא את הכסף במירמה מהארגון; באדם שהיה צריך להעביר מכיסו הפרטי לעו"ד רונאל פישר 70 אלף שקלים - לצורך הכנת תביעת דיבה נגדי, נגד דיין, נגד שבת ונגד עורך "ישראל היום", עמוס רגב - והוציא אותם במירמה מקופת הארגון; מדובר בסכום דומה שווסרמן הזרים לעו"ד רונאל פישר מהקופה הציבורית במקום מהכיס הפרטי כדי להגיש תביעה דומה נגד "הארץ" ואנשי המוסף הכלכלי "דה מרקר" טלי חרותי־סובר, סמי פרץ ואיתן אבריאל.
ועוד לא דיברנו על לקיחת שוחד בסכומים מצטברים של 14 אלף שקלים, על סחיטת 70 אלף שקלים מסוכנת נסיעות בידי יוסי אפרת ועוד ועוד.
ומה שלא פחות חשוב: מדובר בפגיעה בוטה בפרטיות של עובדים ומזכירי סניפים שווסרמן חשד שהם חוברים נגדו ומדליפים מידע ל"ישראל היום" ול"הארץ". ההדלפות האלה הדאיגו אותו והוא ביקש לקבל לידיו את פלטי שיחות הטלפון של אותם בכירים. הוא התנהג כמי שיש לו מה להסתיר.
צל"ש לבני בגין
בני בגין היה ונשאר הדאודורנט של הליכוד, של ראשי מפלגת השלטון, של אנשי ימין אחרים, של מי שמוכנים למוטט את בית המשפט העליון לטובת קומץ מתנחלים מעמונה. אבל אפילו הדאודורנט המשובח הזה לא התגבר בשבועיים האחרונים על הריח - על מי שהדמוקרטיה אצלם פוסחת על בית המשפט העליון.
הריח הנורא הזה גרם לו להסביר למאור הקואליציה, דוד ביטן, שהוא אינו בובה על חוט בהצבעות, שיש לו אחריות ציבורית למדינה ולכלל תושביה, ושאין לו כוונה לתמוך בחוק עוקף בג"ץ נוסח חוק ההסדרה. חוק שמשמעותו אחת: גזל קרקעות פרטיות מבעליהן הערבים.
בגין. איש ימין מובהק בעל ערכים // צילום: דודי ועקנין
אמר ועשה ומצא את עצמו נבעט מחברות בוועדת החוקה של הכנסת. ביטן, לא לצחוק, העניש את בגין.
עכשיו הבן של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, איש ימין מובהק שכל חטאו הוא הגנה על בית המשפט ועל שלטון החוק - הוא בחזקת אויב של אנשי החושך בליכוד ובבית היהודי. הוא בלתי רצוי במחנה.
הם עוד ילמדו אותו לקח וכמקובל במפלגות הימין, יהפכו גם אותו לשמאלן, יקשרו אותו אל עמוד הקלון הציבורי, יציגו אותו - יחד עם משה כחלון שעמד ראשון בלחצים והגן על שופטי העליון - כבוגד במולדת. כמי שמונע "את פתיחת הדף המפואר בספר ההיסטוריה של שיבת ציון", כפי שהתפארה השבוע איילת שקד.
