יש לנו פיצוח

כאחד שכבר שיחק במאות, אם לא אלפי משחקי מחשב וקונסולה ב-25 השנים האחרונות, אני תמיד מנסה לחשוב בסיום כל משחק מה אני לוקח איתי הלאה. ידוע שספר טוב הוא ספר שהדמויות והסיפור שלו נשארים איתך הלאה – וכך אני תופס את עולם משחקי הווידאו. ובזמן שרוב המשחקים לא באמת מותירים חותם משמעותי, אחת לתקופה מגיע משחק שאתה יודע שיילך איתך עוד הרבה שנים קדימה. כזה הוא Watch Dogs 2.

נתוני הפתיחה של Watch Dogs 2 לא היו טובים מלכתחילה. המשחק הראשון בסדרה מ-2014 היה רק בינוני במקרה הטוב, מה שאוטומטית הנמיך את הציפיות בנוגע למשחק ההמשך. מה כבר יכול להשתנות בשנתיים? 

ובכן, המון. בזמן שהמשחק הראשון היה אפל, איטי, מונוטוני ועם גיבור שקשה להתחבר אליו, Watch Dogs 2 הוא ההיפך הגמור: מלא שמחת חיים, צבעוני, מהיר, קצבי ועם גיבור ססגוני בדמותו של מרקוס הולוואיי – ממש כמו שהייתם מצפים ממשחק עולם פתוח בגוף שלישי שעוסק בהאקרים. בנוסף, Watch Dogs 2 מצליח להתגבר על הסכנה הכי גדולה שלו: משחק שכאמור עוסק בהאקרים עלול להצטייר כנישתי מאוד, אבל בפועל זה אחד המשחקים הכי ידידותיים ומזמינים שנעשו בשנים האחרונות.

הסמארטפון הוא הנשק העיקרי, והוא פורץ למחשבים, שרתים ואפילו מנופים

אדם נגד מכונה

Watch Dogs 2 מתאר את המשך מאבקה של קבצות ההאקרים DedSec בתאגידי הטכנולוגיה שלא מפסיקים לפתח מערכות שחודרות לפרטיות הציבור וסוחרות במידע הכי אישי שלו. בניגוד למשחקי פשע בעולם פתוח, שמתרחשים בערים פיקטיביות שרק מזכירות ערים אמיתיות (ניו ליברטי ב-GTA למשל) Watch Dogs 2 מתרחש בעיר אמיתית, סן פרנסיסקו, שעוצבה ותוכננה בדימיון מצמרר לדבר האמיתי. המפה היא כמעט אותה מפה, הרחובות הם אותם רחובות, והנופים עוצרי הנשימה הם אותם נופים.

הגיבור, מרקוס הולואיי, הידוע בניקנים Retr0, מתחיל את דרכו בכך שהוא פורץ לשרתים של תאגיד Blume שמחזיק במערכת מידע ענקית שדולה כל פרט ופרט מהרשתיות החברתיות. המערכת הזאת ייחסה אליו (בטעות?) פשע שמעולם לא ביצע, ומרקוס, האקר שהוא עילוי, מצליח למחוק את הרישום הפלילי. אבל זאת רק ההתחלה. מרקוס מצטרף ל-DedSec במטרה להפיל את Blume אחת ולתמיד. 

סצנה אופיינת ב-Watch Dogs 2. לשלוט על כל העיר מרחוק

המשימות של Watch Dogs 2 מגוונות, מאתגרות והכי חשוב – מהנות בטירוף. בין אם תצטרכו לפרוץ לשרתים של איזו חברה, לשתול וירוס במערכת אחרת, או להביא לקריסה של מנגנון אבטחה – המשחק מעודד אתכם לחשוב ולכלכל את צעדיכם בתבונה.

ראוי לציין את אלמנט ה"פאזל" שחוזר בכמה משימות: כדי לפרוץ למערכות מוגנות היטב תצטרכו לפתור פאזלים מתוחכמים ומהנים במיוחד. הפאזלים באים בצורה של כבלים שנפרסים על פני האזור שאליו יש לפרוץ, ועליכם לחבר בין נקודה לנקודה עד שתצליחו לנטרל את מנגנון האבטחה. נשמע מסורבל אבל מאתגר מאוד ומהנה.

חפשו את המקומות היפים ביותר בסן פרנסיסקו, והתכוננו לסלפי

להתמסר למסרים

אז מה ניקח מהמשחק הזה הלאה? הרבה דברים. ראשית, מדובר במשחק לא אלים בעליל, ועל כמה משחקים היום אפשר להגיד דבר כזה? נכון, תמיד שמורה לכם האפשרות לרכוש איזה שוטגאן ולפוצץ את הראש לכל אויב שנקרה בדרך, אבל המשחק מכוון אתכם בדרך אחרת, דרך שבה הנשק הקטלני ביותר הוא הסמארטפון שלכם. איתו אתם יכולים להשבית את התשתית העירונית, לפרוץ למערכות מתוחכמות ולזרוע בלבול בקרב האויבים. תוכלו להעביר משימות שלמות בלי שפגעתם ולו באדם אחד – ועדיין ביצעתם את המטלה בשלמות, ותודה לרחפן הסופר מגניב שמאפשר לכם לשים עיניים ואוזניים בשמיים, ולרכב בשלט רחוק שמאפשר לכם להגיע לכל אזור שאתם פיזית לא יכולים להגיע אליו.

שנית, המסרים שעוברים במשחק הם מסרים שכל הורה היה שמח שילדו ייחשף אליהם: שימרו על הפרטיות שלכם, בחיים האמיתיים וברשת. אל תתפתו לחלוק כל תמונה וכל דבר שעובר עליכם בחיים. אמצו גישה ביקורתית. הסתכלו תמיד על התמונה הגדולה. זיכרו שטכנולוגיה היא כוח, אבל שימוש לא נכון סופו בכוח שמופנה אליכם. כמעט בסיום כל משימה, חבורת ההאקרים מפרסמת סרטון תעמולה שמסביר מדוע עשתה מה שעשתה, ולמה הציבור צריך להיזהר. מעבר לכך שמדובר בסרטונים מגניבים בטירוף, המסר מחלחל.

כחלק בלתי נפרד מהמסרים שעליהם פירטנו, בחלק מהמשימות תמצאו ביקורת מפורשת נגד גופים כמו ה-FBI וה-NSA, כמו גם ביקורת מרומזת על גוגל (שבמשחק מוצגת כחברה בשם "נודל") ופייסבוק.

יש גם לא מעט קטעי אקשן, אבל הם המפלט האחרון אחרי שהפתרון הטכנולוגי נכשל

ויש את הפרמטרים המשחקיים הרגילים, כמו הדמויות, הדיאלוגים והגרפיקה – כולם צבעוניים, מקוריים, מושקעים ועמוקים. "סיטארה" למשל, היא האקרית שאחראית על המיתוג של DedSec, וכל דבר שקשור בה צועק מגניבות; ג'וש הוא האקר קלאסי שנראה שיש לו בעיה קשה ביחסי אנוש ומעדיף את חיבתה של המקלדת, אבל עם הזמן נפתח לאחרים ; רנץ', הכלבויניק שבחבורה מעדיף להסתתר מאחורי מסכה שמעוותת את הכל שלו, ובהמשך תגלו למה; ודמויות נוספות שמצטרפות והולכות באמצע מוסיפות את הצבע שלהן למשחק.

Watch Dogs 2 הוא גם המשחק הכי מעודכן לתקופתנו. המשימות הצדדיות נעשות כמובן דרך הסמארטפון, שם יש אפליקציה לנהיגה שיתופית שמאפשרת לכם לקחת נוסעים ולהרוויח עוד כמה דולרים, או אפליקציה בשם "סקאוט" שעוזרת לכם להכיר טוב יותר את סן פרנסיסקו באמצעות סלפיז בכל האתרים היפהפיים של העיר.

מולטי, אל תפריע לי

ובכל זאת, יש גם כמה דברים שליליים ב-Watch Dogs 2. חברת UbiSoft פיתחה את המשחק על התשתית של המשחק The Division, משחק יריות בגוף שלישי שמטשטש את הגבולות בין העלילה למולטיפלייר. בזמן שב-The Division התוצאה מרשימה, כאן הטשטוש הזה פחות מוצלח. כך למשל, יכול לצאת מצב שבו בעיצומה של משימה של העלילה המרכזית, תיכנסו לאזור שבו יש פעילות מולטיפלייר, ולפני שתספיקו להבין מה קורה, שחקן באונליין כבר מנסה להרוג אתכם או לפרוץ לכם לטלפון. ובכלל, המולטיפלייר לא מגוון ועשיר כמו שהיה מצופה ממשחק בעולם כל כך גדול.

ועוד כמה דברים טעוני שיפור: נכון שהמטרה העיקרית היא לא לירות, אבל מנגנון הירי והחלפת הנשקים מסורבלת למדי; גם החלפת המוסיקה בזמן נסיעה מסורבלת, וגם הפסקול עצמו, שמורכב בעיקר מקטעי אינדי, לא תואם את האווירה ואת הרמה הגבוה במשחק.

אז מה היה לנו שם? עולם פתוח ענק ויפהפה? צ'ק. דמויות סופר מגניבות שכיף להתחבר אליהן? צ'ק. עלילה עכשווית עם מסרים חיוביים? צ'ק. משחק לא אלים שמעודד את השחקנים לחשוב? צ'ק. כל אלו הופכים את Watch Dogs 2 למשחק המפתיע ביותר של השנה, וסוף סוף לכזה שלא נורא אם הנוער יתמכר אליו.

מרקוס (משמאל) עם Wrench. דמויות שכיף להתחבר אליהן

על קצה הג'ויסטיק

גרפיקה *****

חדשנות *****

משחקיות ****

עלילה מרכזית +****

מולטיפלייר ***

סה"כ ציון: 4.3 (מתוך 5)

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו