תוניסיה, היום שאחרי

זיכרונות הילדות של ד"ר נאוה שרה ירדני מטושטשים, אבל גם בהירים. היא זוכרת את עצמה עוזבת נעלבת את בית חברתה הנוצרייה־קתולית, בת 11 כמוה, שפתחה בפניה את דלת ביתה בעיר מגוריהם תוניס, כשהיא מכריזה: "אמא - הנה היהודייה".

היא גם זוכרת את היום שבו ניסו היא ואחותה איווט למכור מכתש ביתי כבד לסוחר הגרוטאות שסבב בשכונתן, ואת מטר הקללות הנמרצות שניחת על ראשן לאחר שהניחו בידיו את החפץ עתיק היומין ובעיקר את הסיומת שלו: "שאני אתן כסף ליהודיות מסריחות כמותכן"?

היו אלה ימים של טרום עצמאות בתוניסיה. השלטון הצרפתי במדינה נחלש. מעמדם של היהודים התערער. הלאומנות הערבית בקרב התוניסאים גאתה, ועימה באו גם גילויי האנטישמיות והאלימות.

ברחובות הוסת האספסוף בקלות יחסית. מראית העין של שלטון הוגן התערערה, וקידומם של היהודים שהיו חלק מהמנהל הממלכתי נבלם. גם מי מבין היהודים, שעדיין קיווה לראות את עתידו בתוניסיה, החל לתכנן הגירה - לישראל או לצרפת. התשתית הציונית ומערך שליחי העלייה מישראל סייעו בכך.

ירדני, בתם של נסים ואסתר זגדון, נולדה כקלודין בימים האפלים של משטר וישי. אביה היה חייט צמרת. הם חיו ברווחה יחסית ברובע לאפייט בתוניס המודרנית, ולמרות זאת גם זיכרונות הילדות המוקדמת יותר שלה מהולים בתמונות קשות, קשות אף יותר מהאנטישמיות "הרגילה": החווילה המפוארת של משפחת בראמי האמידה שנשקפה אל מול ביתם שבן־לילה הפכה למפקדה נאצית לכל דבר; אחיה, ריימונד, ילד צנום בן 13 שמדי בוקר אולץ להתייצב ולשטוף רכבים ורצפות, ולנסר עצים להסקה אצל הנאצים; דמות אמה טרופת החרדה הממתינה מדי ערב לשובו של ריימונד הביתה; הפצצות בעלות הברית והריצה המבוהלת באישון לילה אל התעלות המאולתרות שכוסו בשקי חול ושימשו מחסה; פציעת אחיה ריימונד בשתי רגליו באחת מההפצצות הללו, ומעל הכל - חטיפתו של ויקטור, אחיה הבכור, למחנה עבודות כפייה בעיר ביזרט שמצפון לתוניס, שם נפטר כעבור זמן קצר כשהוא בן 23 בלבד.

נאוה שרה ירדני. חוויות קשות יותר מהאנטישמיות ה"רגילה" // צילום: גדעון מרקוביץ'

רק בשנת 1956, כשהיתה בת 17.5, עלתה קלודין לישראל. כבר באונייה "נגבה", בדרך לנמל חיפה, הוחלף שמה לנאוה, ולימים היא הניחה, יחד עם אחרים, את התשתית המחקרית לתיעוד הקהילה היהודית בתוניסיה וקליטתה בישראל.

זיכרונותיה וספרה שפורסם לפני כשמונה שנים - "יהודי תוניסיה בישראל - עדות ותיעוד" - הם רק חלק מים הידע העצום על אודות ההיסטוריה והמורשת של יהודי המזרח בכלל ויהודי תוניסיה בפרט, שיכונס בפרויקט תיעוד ממלכתי חדש. 

את הקמתו של פרויקט "תיעוד מורשת יהדות המזרח" ותקצובו הראשוני בסך 10 מיליון שקלים צפויה הממשלה לאשר ביום ראשון הקרוב.

הצעת ההחלטה תובא לממשלה על ידי השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, בעצמה בת לניצולת שואה ממחנה הריכוז ג'אדו שבלוב (562 מאסירי המחנה הזה מתו במחלות, ברעב ובעינויים, ובהם גם סב אמה של גמליאל).

המשרד לשוויון חברתי מופקד מתוקף החוק על ציון יום היציאה והגירוש ממדינות ערב, שמאז שנת 2014 מצוין סמלית ב־30 בנובמבר, למחרת יום כ"ט בנובמבר (היום שבו החליט האו"ם ב־1947 להקים שתי מדינות, יהודית וערבית, בארץ ישראל). לקראת ההחלטה ולאחריה סבלו קהילות רבות של יהודים בארצות ערב ובאיראן מלחץ ומאלימות מצד שכניהם, ונאלצו לעזוב את המדינות שבהן חיו. 

גמליאל, כמו ירדני, וכמו רבים אחרים שעוסקים בשימור ובתיעוד המורשת הפחות ידועה של יהדות המזרח, מצרה על כך שהסיפור הזה נפקד עד לאחרונה מהקאנון ההיסטורי של תולדות העם היהודי.

"זה לא נכון, לא צודק, מוכרחים לתקן, ונתקן זאת", אומרת השרה. השנה, בעקבות דו"ח ועדת ביטון, אמורה גם מערכת החינוך ליישם את ההחלטה מ־2014, בדבר שבוע לימודים מרוכז על יהדות המזרח. 

התפתחות משמעותית נוספת: כבר כמה חודשים שמאחורי הקלעים עוסקים המשרד לשוויון חברתי, משרד רה"מ, משרד החוץ והמל"ל במהלך שתכליתו להשיב לידיים יהודיות רכוש יהודי בערך של מיליארדי דולרים, שהותירו אחריהם כמיליון יהודים שעזבו את מדינות ערב בשנות המדינה הראשונות.

האיפול סביב המהלכים הללו כמעט מוחלט. רק דברים כלליים שאמר לאחרונה בעניין זה מנכ"ל המשרד לאזרחים ותיקים, אבי כהן, לוועדת העלייה והקליטה של הכנסת, חשפו את קצה הקרחון שלו.

בית הכנסת הפך לאורווה

בתוניסיה, שאותה חקרה ירדני, צצו עוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה אגודות ציוניות בערים הגדולות. גם רבני תוניסיה, כמו הרב הראשי של ג'רבה, משה כלפון הכהן, תמכו בהתלהבות בציונות.

בית"ר ותנועת הנוער שלה היתה החזקה מבין התנועות בתוניס. קשר טוב במיוחד היה ליהודי תוניסיה עם זאב ז'בוטינסקי. בתקופת השואה, תחת שלטון ישיר של כמחצית השנה (סוף 1942 עד תחילת 1943), נשלחו כ־5,000 יהודים למחנות עבודה.

הנאצים הספיקו להקים יודנראט מקומי, החרימו רכוש יהודי, כלאו בני ערובה והשיתו על הקהילה היהודית קנסות. בית הכנסת הגדול בתוניס הפך אורווה לסוסי הצבא הנאצי. יהודים רבים נורו בבתיהם או שמתו ברעב, במחלות, בהפצצות ובצעדות מוות.

תהליך המוות נקטע בראשית מאי 1943, עם שחרורה של המדינה מידי הנאצים, אך בשנים שלקראת עצמאות תוניסיה, גברו האנטישמיות וההצקות ליהודים. משקיבלה תוניסיה עצמאות, הוצא ועד הקהילה היהודי אל מחוץ לחוק, נהרס הרובע היהודי של תוניס, הופקע בית העלמין היהודי בעיר, בוטלה פעילות בית הדין הרבני ובעשור שלאחר עצמאות תוניסיה ונסיגת צרפת - עזבו את תוניסיה כ־80 אלף יהודים, רובם לישראל, אך רבים גם לצרפת.

המחקר המסועף שעוסק ביוצאי תוניסיה מלמד כי רבים מהם עברו מסלול חיים דומה לזה של יהודי מזרח אירופה, ואף על פי כן נפקד מקומם מפנתיאון המייסדים והחלוצים. יהודי תוניסיה חוו אף הם שישה חודשים של אימה בצילו של ה"מגף" הנאצי.

התיעוד על שותפותם הפעילה במחתרות התנועות הציוניות שפעלו בצפון אפריקה רב, וסיפור קליטתם בארץ - למרות ימים של מחסור, אפליה ועיכוב בעלייתם ארצה בימים שבהם סיננה מדינת ישראל עולים "חלשים", ועיכבה את עלייתם ארצה - הוא סיפור של הצלחה.

גם הסיפור של נילי חסון, שגדלה עם נאוה ירדני בתוניס, ממחיש פרק במאבק הזה. חסון שמעה מאביה, ז'אק שמעוני, שנפטר לפני כעשר שנים, כיצד נאלצו הוא, שמונת אחיו ואחיותיו ואביו ואמו לפנות במהירות את חווילת הפאר שבנו, "ארמון של ממש", לדבריה, בעיר הקטנה גפסה שידועה במעיינותיה החמים, בלב המדבר הדרומי של תוניסיה.

נילי חסון. "עשו צרים מול דלת הכניסה של בית אבי" // צילום: יוסי זליגר

הם חיו בסביבה ערבית, ומדי יום באו התושבים ועשו את צרכיהם מול דלת הכניסה. "יום אחד אבא שלי, שהיה ילד שובב, החליט ללמד אותם לקח, אסף את 'התוצרת' שלהם לתוך דלי, וכשהתקרבו אל דלת המשפחה, הריק עליהם את הדלי", משחזרת חסון.

"הסיפור החביב הזה רק האיץ את הרגע שבו נאלצו אביה, אחיו, אחיותיו והוריו לעזוב תחת איומי נשק את החווילה המפוארת ולעקור לתוניס. "בתוך ארבע שעות הם אספו מה שניתן היה לאסוף - כסף, מעט בגדים ותכשיטים - וברחו משם. אפילו את המפתח הם השאירו בדלת".

בתוניס, בין גל אנטישמיות אחד למשנהו, לרוב - תוך יחסים סבירים ואף טובים עם השכנים - התנהלו חייהם בציפייה לעלות לארץ. חסון, כיום תושבת פתח תקווה, מקווה שכאשר "יפרוץ השלום", תדע ישראל להתחשבן עם מדינות ערב והפלשתינים על הרכוש והפליטוּת היהודית מול טענות פליטוּת ורכוש נטוש שמעלה הצד השני.

אברהם בר שי (למשפחת בן עטיה), במקור מעיר הנמל גאבס, שבו שכן בסיס של הצבא הצרפתי, זוכר אף הוא את בריחת משפחתו לאל־חאמה שבתוניסיה, בתקופה הנאצית הקצרה. "אבל עוד קודם לכן, במאי 1941", מציין בר שי, "נרצחו בגאבס שבעה יהודים": עזר בן עטיה, שהיה דוד אמו של בר שי, ובתו בת ה־10 בחריה; שמש בית הכנסת המקומי מבורך חג'ג'; מנטינה חכמון ובנה משה, והגברת עסולם ובנה מסעוד.

אברהם ואביו, שביום הפרעות ניצלו את השהות שבין תפילת מנחה לערבית כדי ללגום "לאגמי" (מיץ מגזע הדקל) בבית קפה סמוך, ולא שהו בבית הכנסת בזמן הפוגרום, הצילו בדרך זו את חייהם. הפורעים פקדו את בית הכנסת בדיוק בשעה זו. 

אברהם בר שי. זוכר את הבריחה // צילום: מישל דוט קום

כעס ומחילה

ולמרות הפרקים הקשים, יש לרבים מיהודי תוניס גם זיכרונות יפים מארץ הולדתם. ד"ר מרים גז־אביגל, לשעבר ראש תחום מורשת - שילוב מורשת יהודי ארצות המזרח במערכת החינוך, חוקרת ישראלית ותיקה בתחום יהדות תוניסיה וכיום יו"ר הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה בישראל - מציינת את הדואליות שרבים מיוצאי העדה עדיין חשים ביחס לארץ הולדתם. 

לאורך השנים הובילה גז־אביגל לפחות 12 קבוצות ישראלים לביקורים בתוניס. היא מטעימה כי בקרב היהודים יוצאי תוניסיה, "דווקא בקרב בני הדור השני, שנולד כאן וגדל על הסיפורים - נותר געגוע לארץ הולדת ההורים. הם מחוברים לתרבות, למוסיקה, לנופים. הצעירים מסתכלים אחורה לא כל כך בכעס, ואפילו במחילה. אני קצת יכולה להבין למה", אומרת גז־אביגל.

"זו מדינה יפהפייה, מישורית, עם אקלים נוח. רוב הקהילות היהודיות חיו לחוף הים. לאורך תקופות ארוכות הסכסוך הישראלי־ערבי לא עניין את הערבים התוניסאים, וגם השלטונות שם גילו יחס הוגן", מציינת גז־אביגל.

ד"ר מרים גז-אביגל. "ההמון המוסת והפגעות הם שהובילו את היהודים החוצה מתוניסיה" // צילום: יוסי זליגר

"ההמון התוניסאי הוא שהושפע לאורך השנים, בנקודות זמן שונות, מאירועים שטילטלו את תוניסיה, את המזרח התיכון ואת העולם בכלל - החל מתקופת השואה והכיבוש הנאצי, דרך נסיגת שלטון החסות הצרפתי והקמת תוניסיה העצמאית, הקמת מדינת ישראל, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. לא היה אפשר לנתק בין האוכלוסייה בתוניסיה לבין מה שנעשה בעולם הערבי: העוינות והעימות עם ישראל".

גז־אביגל אומרת כי תוניסיה לא גירשה יהודים. "הנסיבות ההיסטוריות, ההמון המוסת, הפרעות, הם שהובילו את היהודים החוצה. עד הפרעות יהדות תוניסיה היתה חלק מהמרחב המזרח־תיכוני ערבי־איסלאמי. זו היתה גלות די נוחה ביחס ליתר הגלויות באסיה ובצפון אפריקה. עד השואה היהודים הרגישו שם בנוח. הם היו בני שיח של הצרפתים, גם ברמה התרבותית וגם ברמה הכלכלית.

"האדמה רעדה שם לראשונה בתקופת השואה. כשהגרמנים כבשו את צרפת. היהודים הפכו למיעוט נרדף. הצרפתים בגדו ביהודים. העיתוי של גלי העלייה מ־1948 ועד אחרי מלחמת ששת הימים נקבע במידה רבה לפי רמת הרעידות - הפרעות, האנטישמיות, האווירה.

"ברמה המיניסטריאלית - הממסד פעל קורקטית כלפי היהודים. הוא לא מנע עלייה לישראל. מי שרצה יכול היה ללכת. טיפלו בפורעים, אך גם זה לא נעשה ביריעה אחת. אבל תמיד שפטו את הפורעים, כשלא פעם זה הסתיים ב'דלת מסתובבת'. את בית הכנסת הגדול בתוניס שהוצת במלחמת ששת הימים, השלטון בנה מחדש. ביקרתי בו".

גז־אביגל, בת להורים יוצאי ג'רבה, אומרת שוועדת ביטון שהמליצה להטמיע את תוכני יהדות המזרח במערכת החינוך תישפט לא לפי המלצותיה, אלא לפי הביצוע שלהן. בתודעה הציבורית, היא מתרשמת, המסקנות כבר עשו משהו טוב. אך גם קודם, היא מבקשת לשים דברים על השולחן, "לא הכל היה גרוע". 

שנים שהיא עוסקת במוסיקה, מנהלת את תזמורת המקאם הישראלית וחוקרת את תרבות הנשים התוניסאיות - מנהגים, לבוש, סיפורת ופיוט. היא  מתרעמת על כך ש"מרבית תקציבי התרבות עד היום הופנו לעידוד המוסיקה המערבית. בתחום הזה שכחו אותנו", היא קובעת. "הפכו אותנו לאאוטסיידרים. אתה פותח את הרדיו ושומע, גם היום, כמעט רק סולמות מערביים".

ואולי בתרעומת המאוד ממוקדת הזאת של גז־אביגל בתחום המוסיקה "המזרחית" מצד אחד, ובעיסוק שלה בתיעוד החורבן וגלי העזיבה שהמיטו האנטישמיות והפרעות בתוניסיה על היהודים שם מצד אחר, באות לידי ביטוי מעט מהדואליות ומהסתירה ששיקף בדבריו אלבר ממי, האינטלקטואל והפילוסוף היהודי־צרפתי הידוע, יליד תוניס, שנשלח על ידי משפחתו ללמוד באוניברסיטה בצרפת והשתקע שם.

"...אני - ארץ מולדתי לא תכירני, ואין אני יודע שום ארץ זולתה. תרבותי שאולה, ולשון אמי - רעועה. שוב אין איתי אמונות. לא דת ולא מסורת, ובוש אני במה ששרד בתוכי מאלה... הנני בן תרבות צרפת, אולם תוניסאי; תוניסאי, אולם יהודי.

"כלומר: נידח מבחינה מדינית וחברתית, מדבר בלשון הארץ בביטוי מיוחד, ואין רגשותיי תואמים את המפעם בלב המוסלמים. יהודי, אבל יהודי שניתק עצמו מהדת היהודית ומן הגטו. אינו יודע את התרבות היהודית ומתעב את הבורגנות הכוזבת".

יוצאי תוניסיה ומדינות ערב וצאצאיהם שחיים בישראל נמצאים לבטח במקום אחר, יציב ומעוגן פי כמה, אבל חוטים של געגוע ונוסטלגיה עדיין קושרים אותם, בעיקר תרבותית, לארץ מוצאם, והם מבקשים לתעד הן את הדבש והן את העוקץ שחוו, ולהטמיעם באתוס הישראלי. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו