ממשיכה לנוע: לחנינה בת־ישראל אוברטון ימלאו 97 בחודש הקרוב, ואם תשאלו אותה מה הסוד שלה לחיים ארוכים, זו תהיה התשובה שלה, לצד תזונה טבעונית, ספורט והסתפקות במועט. "לנוע זה המתכון הבטוח להארכת חיים", היא מסבירה, "לעשות את מה שאהבת לעשות כשהיית צעירה, למרות הכאבים בגוף, למרות שאת כבר לא עם אותם הכוחות, להמשיך להתעסק בחיים. תנועי כמה שאת רק יכולה, גם כשהגוף קצת חורק - הוא זוכר. רק ככה את יכולה להמציא את עצמך מחדש".
בסוף אוקטובר 2015 פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי תוחלת החיים בישראל בשנת 2014 עמדה על 80.3 שנים בקרב גברים ועל 84.1 בקרב נשים. קהילת העבריים בקיבוץ העירוני כפר שלום בדימונה התהדרה בממוצע של 85. יצאנו לבדוק וחזרנו נלהבים.
אוברטון, ששמיכת טלאים צבעונית מעשה ידיה מכסה את רגליה הצנומות, מכונה בסביבתה הקרובה "המלכה האם". כשהיא יושבת באצילות מלכותית בלבוש מסורתי שנתפר על ידי נשות הקהילה, במטפחת לבנה, הפשטות הזו הופכת אותה בעיניי למיוחדת אפילו יותר. לאחרונה התחילה ללכת עם מקל הליכה שנכדה נתנאל רכש עבורה. "לפני כמה ימים הלכתי ברחוב עם נתנאל וראיתי קשיש עם מקל הליכה ביד. הוא בקושי הלך. בכלל, הרבה אנשים סביבי מסתובבים עם מקל או נעזרים במישהו. נעצרתי, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו, 'אני לא נראית ככה, נכון?'"
המקל קצת מבלבל אותה. היא מספרת שמעולם לא חשבה שתגיע בכלל לגיל הזה. "פשוט חייתי את חיי בדרך שנראית לי הכי טובה. זו הסיבה שגם היום אני מרגישה טוב עם עצמי. לא רוצה הצגות או העמדות פנים, כי מעצמך אתה לעולם לא תוכל לברוח".
בטח יש משהו קטן בביוגרפיה שהיית שמחה לשבח.
היא מחייכת בצניעות ושולפת ללא מחשבה: "לא הייתי מחליפה את הילדות שלי. לא היה הרבה - אבל היה חינוך, היו ערכים. היתה פשטות. ועכשיו אני במקום כזה שהייתי רוצה שיהיה גם לאחרים. אולי פעם אוכל להיות מרצה ולהעביר לאחרים את מה שלמדתי בחיים".
מעבדות לחירות - ולישראל
חנינה נולדה בשנת 1919 בצפון קרוליינה למשפחה נוצרית אדוקה. בת רביעית בין שבע בנות ושני בנים. "אחרי העבדות חילקו את האדמות למשפחות הדרומיות, ובהן גם להוריי, שהיו ילדי עבדים. כולנו עבדנו קשה מאוד בחווה שבה גידלנו תבואה. עלי הוטלה משימה כפולה - לטפל גם באחיי הקטנים. החיים לא היו קלים, אבל היתה בהם הרבה שמחה ושותפות. רק בגיל 32, כשכבר נישאתי לווילאם אוברטון, עזבתי את צפון קרוליינה".
אהבת אותו?
"או יה", היא משיבה באנגלית בעגה הדרומית שלה, "הוא היה גבר מרשים, יפה, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו". אחרי 4 שנים של נישואים מאושרים, קרתה לו תאונה והוא נפטר. "נשארתי אלמנה עם ילד אחד, שנולד עם מחלה שפגעה לו בכלי הדם", סיפרה. בין הטיפולים השונים בבית החולים נאלצה האלמנה הטרייה לעבוד בכמה עבודות כדי לשרוד: "עבדתי כאחות, ניקיתי בתים, לא נחתי. הייתי לבד בלי עזרה ובלי גב להישען עליו".
כשהיה בן 23 נישא בנה לטאשה, ויחד הביאו לעולם את נתנאל, נכדה הראשון. בנה היה הראשון לעשות עלייה לישראל ולהצטרף לקהילת העבריים, אחרי ששמע עליה רבות. אמו הצטרפה אליו מהגעגועים, תוך שהיא מתגברת באופן כמעט חד־פעמי על הפחד שלה מטיסה. לפני חצי שנה נפטר הבן כתוצאה מאותה מחלה. הנכד, נתנאל, נשאר קרוב מיום לידתו ועד עצם הראיון הזה. "אני המעריץ מספר אחת של סבתא. היא קשוחה וחזקה מצד אחד, ומצד שני יש בה נתינה שמצליחה לגעת בהמונים. היא לא מוותרת לעצמה, לא מבקשת הנחות", אמר עליה בגאווה, "לפעמים אנחנו מבקשים ממנה לנוח, למרות שאנחנו יודעים שאחרי ויכוח מתיש אנחנו נצא מופסדים". החיוך על פני סבתו רחב מתמיד.
"לא מתגעגעת לבשר"
בגיל 64 עשתה חנינה, כאמור, את המעבר לישראל, אחרי ששמעה רבות על קהילת העבריים במקום מושבה הקודם בבולטימור. כבר אז ידעה שאותה קהילה מגייסת אנשים שרוצים לדעת את האמת על זהותם בפרט ועל אורח חיים בריא בכלל. "מה שכבש ועניין אותי זו האמת על אלוהים. תמיד לשבח את אלוהים, לתת כבוד. את האווירה הזו ניסיתי גם להמשיך בבית שלי", היא מספרת.
לצד המעבר מנצרות ליהדות השלימה כאן מעבר אחר - מאוכלת בשר באופן סדיר בדרום ארה"ב לטבעונית. לדבריה, היא לא ממש מתגעגעת לתפריט הישן, וממליצה לאחרים לאכול מאוזן ולעשות ספורט: "אומרים שאני לפעמים מגזימה בזה וכועסים עלי, אבל כזו אני".
איזו פעילות גופנית את בוחרת לעשות?
"עד לאחרונה השתתפתי בשיעורי ספורט. היום קצת קשה, אז אני מקבלת תרפיה ועושה אימונים יומיים עם מטפלת. אני מקפידה לקום מדי בוקר, כמו תמיד, לנקות את הפינה שלי. לאכול ארוחת בוקר ולטייל ברגל. אני כבר לא עושה הרבה, אבל עדיין לא מוותרת לעצמי. השיגרה חשובה. בין לבין אני תופרת שמיכות טלאים בעבודת יד. עד לא מזמן גם תפרתי לי בגדים. מעולם לא נגעתי במכונה".
זה היה חוסך לך זמן.
"יש לי את כל הזמן שבעולם, ואין כמו מגע הבד על הידיים".
יש לך תוכניות בקנה?
"לחיות לנצח ולהמשיך לתפור שמיכות טלאים צבעוניות. אם יהיה זמן אשמח ללמוד על מחשב, הנכדות לוחצות". אף על פי שהיא מותשת היא מוסיפה: "אולי אוכל לגדל משהו בגינה. לקטוף אותו ולאכול. אני כל כך מתגעגעת לחווה שהיתה לנו בבית, בילדותי. מתגעגעת כל כך לנשום את האדמה, לגעת בה. אני מתגעגעת לגשם ולחורף האמיתי של אמריקה. אני מאוד מתגעגעת לשלג ולמשחקים שהיינו משחקים כילדים. כן, הייתי רוצה לראות עוד פעם אחת את השלג".
איך את מרגישה בתוך הקהילה?
"טוב להזדקן בקהילה וטוב שיש משפחה תומכת מסביב. זה בהחלט מסיר דאגות. עם זאת, חבל לי שהאחים שלי שנפטרו לא נמצאים איתי פה היום, וששתי אחיותיי הקטנות יושבות כיום בבית אבות בארה"ב ולא בחיק המשפחה. אני מאוד כאובה על זה. מניחה שאם הן היו לידי הייתי ממשיכה לטפל בהן, כי זה היה בדיוק התפקיד שלי. לשמור עליהן".
אז היא מבקשת מהנכד שלה לעזור לה לעלות למיטה. גם הקשוחות צריכות זמן למנוחה, כדי להיטען לקראת עוד יום חדש שיגיע.
"אמשיך לרוץ עד גיל 100". יעקב בן־ישראל // צילום: יוסי זליגר
"תאכלי בריא, תחשבי חיובי"
כבר שנתיים שאין מנהיג בקהילה הקטנה שבה כ־3,000 נפש, המנהלת אורח חיים טבעוני. חלק מהצעירים מביעים את רצונם לצאת החוצה, אחרים מעיזים לשבור את החוקים, ללבוש ג'ינס או לאכול בשר וג'אנק פוד. אלה מוקעים מהקהילה, וחלקם שבים הביתה.
פוליטיקה לא מדברת אליהם, אף על פי שהמפגש נעשה בימים שלפני הבחירות לנשיאות ארה"ב ולמרביתם זכות הצבעה. בחדר האוכל של בית ההארחה חגגו באותו יום את אחד מאירועי "שבוע השיבה", שמוקיר את זקני השבט. התקרובת כללה פירות טריים אורגניים, גרנולה שהוכנה במקום, טופו, סויה, דגנים וקערות קווקר. חלק מהמשתתפים שפגשתי הגיעו בריצה, לא פחות. אחד מהם הוא "אבא יעקב".
יעקב בן־ישראל, בן 87 שפיתח ב־12 השנים האחרונות את תחביב הריצה ושיכלל אותו כנגד כוחות הטבע. לפני כשנתיים עבר 42 ק"מ במירוץ טבריה, ואת הבוקר הוא פותח בריצת 10 ק"מ. לנו הוא מבטיח להמשיך לרוץ עם חבריו בני גילו עד גיל 100 לפחות. משנתו פשוטה: "לחזור לספר בראשית ולדברים שאלוהים אמר לנו לעשות, ואז תוכלי לחיות מעל לגיל 120. חוקי האל היו טבעוניים. לאכול בריא ולהתאמן זה הסוד לנצח. תחשבי חיובי, תשמעי מוסיקה, בגדים מכותנה אורגנית בלבד - אין מתכון מנצח יותר מזה".
האיש, שנולד בקליבלנד באוהיו בשנת 1928 והגיע לארץ "רק כדי לבדוק הזדמנות" ב־1974, היכה כאן שורשים. "כנוצרי עני בסביבה מתוסכלת רציתי לחיות במקום טוב יותר. התאהבתי ברעיון שסוף סוף יש לי משמעות לחיים, איכות חיים ללא שקר. נהיינו משפחה ונשארתי". בלבוש מסורתי, הכולל חולצה שחורה רקומה עם ציציות תכולות בקצוות, נעלי בד כחולות וכיפה שחורה, הוא מספר כי "רמת האנרגיה שלי היא פי 10 מאדם שאוכל בשר". לצידו מהנהנת בצחוק רחב רינה, רעייתו בת ה־80 ואם ארבעת ילדיו.
אז מה עושה אותך כל כך נמרץ וחיוני?
"היום שלי מתחיל בשעה שש בבוקר עם כוס מים, ושלושת רבעי שעה של מתיחות כדי לוודא שאכן הכל עובד", הוא שוב צוחק, "לוקח את תוספי המזון, שזה מיקס של דבשה, ספירולינה וחילבה המעורבבים במים. בשעה שמונה אוכל פרי מהגידולים האורגניים שלנו. אחר כך יוצא לריצה".
אני מבקשת ממנו לרוץ יחד איתי. הצעירים שמסביב לא אוהבים את הבקשה שלי, אבל הוא מתעלם מהם, קם ורץ במקום. תוך כדי הוא אומר, "אם אני אומר שאני רץ - אז אני רץ. אין אצלי את תרבות השקר".
עוד מהשיגרה הייחודית: שלושה ימים בשבוע לא אוכלים מלח וסוכר. שלוש פעמים בשבוע מתאמנים בחיק הטבע או במכון הכושר הקטן שבמקום, ובשבת - כולם צמים. "במהלך הצום שותים מים ולאחר שקיעת השמש שותים מים ואז אוכלים פרי. רק אחר כך אוכלים מרק ירקות או עדשים או סנדוויץ'. זו תרופה לגוף".
לא כתוב "עונג שבת"?
"מה מענג יותר מלהיות הכי קרוב לאלוהים?"
למרואיינים הצטרף אחד מצעירי הקהילה, יאיר ישראל (40). הוא סיפר לנו על התוכניות הגדולות שלו. לדבריו, "המלכה האם" כמו גם "אבא יעקב" הם ההשראה שלו ל"אותנטבעי" - מפעל בוטיק למזון טבעוני בעיר המבקש לפרוץ גבולות ולהפיץ את סודות האוכל הבריא לקהל הישראלי. "אומרים 'עד 120', אבל בחיים האלה לא נותנים לאנשים סיכוי להגיע עד 120. אם את שואלת אותי, אין לי ספק שהגוף שלי ישרוד את 120 בקלות, בואי נתחיל מ־140", הוא אומר.
nitziy@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
