הילד נפגע אך מסתיר? דברו אליו כמו ג'ירפות

ילדים רבים מעידים כי הם נמנעים מלשתף את הוריהם במקרים בהם חוו פוגענות. חלקם  מנסים להגן על הוריהם, חלקם חוששים מתגובות תוקפניות ושיפוט של ההורים. ד"ר מרשל רוזנברג פיתח שפה המאפשרת לילדים ולהורים לנהל דיאלוג בטוח ולשתף גם במקרי קיצון. 

לנו ההורים די במבט או בקול הילד על מנת שנבין כי הילד שלנו עבר חוויה פוגענית או אמירה פוגענית מחבר או אדם אחר. מגוון אירועים המותירים אותנו ההורים נסערים וחסרי אונים. מרבית ההורים, במטרה לגונן על הילד, ממהרים ומציעים הצעות ופתרונות בנוסח " אני אגיד לך  מה לעשות / אל תדאג אני אטפל  בעניין". ישנם כאלו ששואלים את הילד: "אז למה לא סיפרת?" .

מנגד, ישנם כאלו הפוטרים  את דברי הילד כטעות או כשטות. "שטויות, אל תתייחס/מה פתאום זה לא יכול להיות". וישנם אף כאלו  שפוסקים בהחלטיות " לא צריך לעשות סיפור מכל דבר". 

חוקרים מציינים כי דווקא תגובות אלו, עלולות לגרום לילד לחוש כי אינו זוכה לתמיכה והבנה ולהימנע מלשתף את ההורים ואת הצוותים החינוכיים באירועים חריגים בהם הוא חווה פוגענות. 

שפת התן או שפת הג'ירף? 

על מנת לסייע לילדים ולהורים לנהל תקשורת מכבדת ובטוחה, פיתח החוקר האמריקאי  ד"ר מרשל רוזנברג את שפת ה- NVC) Non-Violent Communication) המכונה גם "שפת הג'ירף" ו" תקשורת מקרבת". השיטה שפיתח מושפעת מעקרונות אי האלימות של מהטמה גאנדי ומרתיון לותר קינג ומהגישה ההומניסטית של קארל רוג'רס ומרטין  בובר.

עוד באתר:

כך נראה השעון היקר בארץ

הכירו את הברביות החדשות: נמוכות, מלאות ומתולתלות

קפצנו למסעדת פלמור בלונדון בניצוחו של אסף גרניט, אלו התוצאות

שפת ה NVC מסייעת לילד ללמוד כיצד לנהל קונפליקטים וליצור סביבה בטוחה שתגרום לילד לשתף ללא חשש, גם כשהוא חווה פוגעניות. הקונפליקט בעצם הופכת להזדמנות ללמידה חיבור, צמיחה, העמקת הקשר ושיפורו והבדיל בין תקשורת "תנית" (אלימה) ותקשורת "גירפית " ( מכבדת). בתקשורת התנית קיים טוב ורע, נכון ולא נכון, נורמלי ולא נורמלי, ולפיכך בעת קונפליקט המבוגר עשוי לסווג באופן אוטומטי לטוב ורע ו/או טועה ו/או לא נורמלי, ולנסות לשנות בכוח ("לתקן") את  הילד או את התנהגותו, בין השאר על ידי תקשורת  כוחנית. התקשורת ה"תנית"  מביאה לניתוק, ריחוק וחוסר שיתוף מצד הילד. 

שיטת הג'ירף  מסייעת לילד להתמודד בהצלחה עם אירועים כואבים באמצעות חמישה שלבים:

1. תצפית על האירוע , ציון הרגש ,זיהוי הצורך ובקשה 

לדוגמא : "כשאמרת לי, לך מפה (תצפית), הרגשתי כעס  ובדידות (רגשות) כי רציתי להיות  ביחד עם כל החברים  (צרכים). אני מבקש  שתשתף גם אותי  במשחק  (בקשה חיובית לעתיד)".

2. שלב התצפית, העובדות 

לבקש מהילד  לתאר מה שקרה ללא שיפוטיות והערכות. תיאור כבמעין מחזה בסרט, המציג רק את רצף האירועים ללא פרשנות ובלי רגשות. כאן רצוי להניעו השתמש בתיאור פעולות ( אמר, נשך, בעט, צעק) ופחות בשמות תואר (העליב, התחצף, פגע, הרגיז).

3. זיהוי והגדרת הרגש 

 לבקש מהילד לציין את הרגש / רגשות שהוא חש בעת האירוע. לדוגמה: "אכזבה, שמחה, כעס, התרגשות". הדגש הוא על מה שהוא הרגיש ולא על מה שהאחר גורם לו להרגיש. בדרך זו, הורה יכול לעזור לילד שלו לזהות מהם סט הרגשות הקיימים, בכדי לקבל אחריות על רגשותיו ולהסיר אשמה או אחריות של האחר לתחושותיו. 

4. זיהוי הצורך

 לבקש מהילד לציין מהו הצורך שמילויו או אי מילויו גרם לרגש/ות (צורך בהכרה, בקבלה, שייכות, הערכה, חיזוק). כאן, חשוב ביותר לא לנסות להגדיר במקום הילד מהם צרכיו , רק לסייע לו לזהותם ואמירתם בקול רם. כמובן שההורה יכול לסייע לילד  לזהות את הצורך ע"י שיתוף  הילד בצרכים שלו במקרים שונים במהלך חייו. 

5. בקשה

 כאן עלינו לסייע לילד לבקש מה בקשתו לעתיד. רבים מהילדים מתקשים  ונוטים להגדיר את הבקשה בשלילה ובאופן כללי " שלא יעליב אותי ". עלינו לסייע להם להגדיר את הבקשה בלשון חיובית, עתידית ובתיאור מדויק של הפעולה שהם מבקשים מהחבר לדוגמא "אני מבקש שבפעם הבאה תבקש ממני / תשאל אותי".

תקשורת מקרבת מסייעת לילד לחוות וקבלה מלאה ללא שיפוט, מלמדת אותו לראות את האירוע באופן עובדתי ופרופורציונאלי, מאפשרת לו לחוות מגוון רגשות בבטחה ומלמדת אותו לפעול למימוש צרכין בכוחות עצמו וללא תוקפנות. ככל שפה, היא עלולה להיות "קשה לדיבור" , ואף מאולצת בתחילה. לא תמיד נזכור להשתמש בה, לעיתים נחזור ל"שפת האם " שלנו, אולם ככל שנרבה לדבר בה כך היא תהפוך לטבעית ותסייע לנו להיות עוגן יציב ובטוח לילדינו, שיבחרו לשתף גם באירועים חריגים  במהלך חייהם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו