עדן בן זקן סימנה במוצ"ש בהאנגר 11 עוד וי על פיסגה בקריירה. למופע ההשקה של אלבומה השני, "תאמין לי", אזלו כל הכרטיסים ונרשמה היסטריה לא מבוטלת.
בן זקן היא לא פליטת ריאליטי ממוצעת. השנה האחרונה מיצבה אותה כאחת מכוכבות הפופ הים־תיכוני הגדולות בישראל, אם לא הגדולה שבהן. הבמה של "אקס פקטור" שיגרה אותה מהבוטיקים הצעקניים של קריית שמונה ישירות אל מרכז תשומת הלב הציבורית והזניקה את הקריירה שלה במהירות של טיל בליסטי. ייתכן שכל התהליך הזה היה אפילו מהיר מדי.
ההפיכה המהירה לכוכבת לא איפשרה לבן זקן לצבור קרדיט בימתי משמעותי, לבנות גוף יצירה בעל נפח או לחוות את קשיי הדרך. כבר באלבום השני היא מרימה הפקה שמזכירה את אלה של ענקי הז'אנר. תזמורת של אלף נגנים, מסך וידאו ענק בירכתי הבמה, מצלמות רחף, אירוח של זמר צעיר שמסומן כהבטחה (יוסי שטרית, גם הוא בוגר הריאליטי "אקס פקטור"), תאורה בומבסטית ותלבושות שמוחלפות במהלך הערב.
כל אלה עושים צל, ולרגעים אפילו מסתירים את הבחורה הצעירה והדקה שאמורה להיות מרכז האירוע. הסטנדרטים בענף הזמר הים־תיכוני והצורך להשוות את עצמה לכוכבים הגדולים מייצרים הפקת ענק שלא בהכרח מחמיאה לבן זקן.
הניסיון שלה דל יחסית ולא מספיק בשביל לפתח נוכחות בימתית חסרת פחד. התנועות שלה מסגירות התרגשות גדולה והיא מתקשה להשתחרר מספיק כדי ליהנות מהרגע. הקול שלה, שלמרות ההתרגשות נותר יציב ובטוח, נעלם ברוב הזמן בצרחות המעריצים והמעריצות, ששרים איתה כל מילה ומילה. המחוות שלה מוסתרות על ידי עשרות אנשים שעומדים על הכיסאות בשורות הראשונות ומניפים את הטלפונים שלהם כדי לתעד את הרגע. גל האנרגיה שמגיע מהבמה ממוסך לחלוטין על ידי עשן סיגריות והמאבטחים מתייאשים מהר מאוד מהניסיון להשליט סדר באולם. אבל לא הם האשמים. האשם נמצא בהפקה שרוצה למקסם רווחים ומתעלמת מהחוויה שמוענקת לקהל, בייחוד לאלה שלא באו להתמרפק ושילמו על הכרטיס במיטב כספם.
עם זאת, גם אם לא רואים כל תנועה על הבמה ולא שומעים כל סלסול, קשה מאוד להתעלם מהעובדה שבן זקן עברה מזמן את 15 דקות התהילה שהוקצבו לה וזכתה לסטטוס קבוע של כוכבת. יש לה עוד דרך לעבור ומניירות לדייק, אבל נכון להיום היא בדיוק מה שמשבצת "כוכבת הפופ הישראלית הגדולה ביותר" משוועת לו - מישהי עם סיפור סינדרלה ומינימום עכבות, כזו שמחזירה לפופ את המרכיב הכי חשוב שלו - כיף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו