"לא שוכחים פני רוצח, אנחנו מרגישים נבגדים"

מחבלים רוצחים ש"שילמו את חובם לחברה" יכולים להיות חלק מהרחוב הישראלי, בין שהשתחררו בעסקאות חליפין או במחוות מדיניות, ובין שסיימו לרצות את עונשם. ביוצאם מהמאסר - "מאסר עולם" זו רק מליצה - הם ישובו לבתיהם, בתחומי ישראל או הרשות הפלשתינית. בית הרוצח נמצא לעיתים במרחק קצר מביתו של הקורבן שבו פגע. וכך, בעיבורה של עיר, הרוצח פוגש במשפחה השכולה. 

בניגוד לעברייני מין, שלקורבנותיהם עומדת הזכות לבקש מבית המשפט לאסור על הפוגע לגור או לעבוד בסמיכות למקום מגוריהם - למשפחות נפגעי הטרור אין זכות כזאת. הם עשויים לפגוש באקראי ברוצח בנם, כפי שקרה לבני משפחת ברומברג.

אבי ברומברג זכר היטב את הפנים של סמי יונס, נהג המונית הישראלי שהיה מפקד חוליית המחבלים שרצחה את דודו, אברהם ברומברג. הפיגוע התרחש ב־1980, כשסמל ברומברג, חייל בחיל חימוש מזכרון יעקב, עלה בצומת חדרה על טרמפ המוות.

לאחר שנאבק בחוטפיו, ערבים־ישראלים מערערה, הם ירו בו בנשקו והשליכו אותו לגסוס בצד הדרך. על יונס, המפעיל והמתכנן, נגזר עונש מוות בבית משפט צבאי, שהומר בבית משפט אזרחי למאסר עולם בלתי קצוב. ברומברג האחיין נכח בדיונים בבית המשפט; את הפנים של הרוצחים הוא לא שכח ולא ישכח.

לפני כמה חודשים יצא אבי ברומברג לקניות במרכז המסחרי בגן שמואל. באחד מבתי הקפה ישב סמי יונס, בוחש בספלו. הוא השתחרר בעיסקת שליט וחזר לביתו שבערערה, מרחק כמה דקות נסיעה מבית המשפחה בזכרון יעקב, שאת חייה הרס.

"פנים של רוצח אתה לא שוכח. לראות אותו יושב מולי בבית קפה זו תחושה קשה מאוד", אומר אבי בכאב. "מי שלקח חיים צריך לקחת לו את החיים. לא לשחרר אדם כזה. ואם משחררים - לשלול לו את האזרחות, לגרש אותו לעזה. למה הוא חוזר לפה, לסביבה שבה אנחנו גרים, לשבת בבתי קפה? אנחנו מרגישים נבגדים".

שאר חברי החוליה שרצחו את אברהם ברומברג עתידים להשתחרר בשנים הקרובות, לאחר שהנשיא שמעון פרס קצב את עונשם ל־40 שנה, במקום המאסר הבלתי מוגבל שהושת עליהם. "הדוד שלי באדמה, ובעוד כמה שנים הרוצחים שלו ייצאו הביתה. גם בכלא, הם כותבים ספרים, יוצאים לחופשות, פוגשים את הנשים שלהם, מקבלים משכורת מהרשות הפלשתינית. חיים", מוסיף אבי.

"התחננתי להגיע לוועדת השחרורים ודחו אותי. בסוף, אחרי מאבק, הסכימו לתת לי להגיע לוועדה, אבל הדיון נדחה וממילא לא התקיים בגלל עיסקת שליט. היום סמי יונס חזר להסית את הדור הבא. הוא מלך בערערה. ואנחנו אלה שחוששים".

 

מחבל עם שופל חדש

הדקלים במושב בקעות בבקעת הירדן ניצבים בשורות ישרות. מירב אושר היתה בת 16 כשפועל של אבא שלה רצח את אביה במטע התמר באמצעות מצ'טה. היא ממשיכה לגור בבקעות, המושב שהקימו הוריה. בשנה האחרונה הפכה משימת ההתיישבות בבקעות לקשה מנשוא: בכל יום, בכל נסיעה לסופרמרקט או למרפאה, מירב נאלצת לעבור ליד פניו המחייכות של שריף חסן אבו דחילה, מי שרצח את אביה. 

האבא, אבי אושר, היה חקלאי מצטיין ומדריך חקלאים. בקיץ 1991 הוא ביקש מאבו דחילה, אחד מפועליו, להתלוות אליו למטע הדקלים. כשהיו לבדם התנפל עליו אבו דחילה ושיסף את גופו באכזריות באמצעות מצ'טה של גדיד תמרים. לאחר מכן קשר את הגופה בטנדר שהיה שייך לאושר, החביא את הטנדר וניסה לירות לעבר חיילים בנשק שגנב מאושר. אבו דחילה היה אמור לרצות מאסר עולם שנקצב ל־27 שנים.

יוסי צור ורון קרמן באנדרטה לפיגוע בקו 37 // צילום: מישל דוט קום

15 שנים חלפו והרוצח שוחרר במסגרת אחת המחוות לפלשתינים, ללא תמורה, לדרישת האמריקנים. "לא הודיעו לנו, לא פנו אלינו", אומרת בתו, נסערת. "הוא היה אמור לשבת עוד 12 שנים. שמענו על זה אחרי השחרור שלו, מהתקשורת. היום הוא גר כמה דקות מהבית שלי, בכפר ג'יפטליק, באותו בית שממנו ירה עם הנשק של אבא שלי וככה תפסו אותו. הבית יושב על הכביש הראשי שבו אנחנו משתמשים בכל יום. בכל בוקר אני רואה אותו עם הנרגילה, מסתכל עלינו בהתרסה ומחייך".

קולה נשבר. "אין לי כביש אחר לנסוע בו. זו הגישה היחידה בין המושב אל החוץ. חיי נגזרו לגור עם הרוצח? אמא שלי ואחי לא באים לבקר אותי מפחד. אנחנו חיים את הרצח של אבא, לא מצליחים להחלים קצת, לא נותנים לנו להמשיך בחיים. מה אנחנו אשמים? מה אנחנו עשינו?"

את המשכורת שמעניקה הרשות הפלשתינית למחבלים ("אסירים ביטחוניים") ומענק השחרור בגובה 40 אלף דולר שקיבל מהרשות, השקיע אבו דחילה ברכישת שופל חדש, והציע את עצמו לעבודה אצל ישראלים שלא ידעו במי מדובר, כששינה את מראהו והציג את שמו באופן חלקי. רק אחרי שמירב פנתה אל מעסיקיו, תושבי בקעת הירדן, והציגה את זהותו - התנערו ממנו המעסיקים וסירבו לשכור את שירותיו. 

פוסט שכתבה בפייסבוק זכה לתהודה גדולה באזור מגוריה, אך הקירבה לרוצח עדיין מפרידה בינה לבין חיי שיגרה יחסיים. מירב מתארת תחושת בגידה עמוקה ממדינת ישראל: "רצחו את אבא פעמיים. אבא, שהיה מראשוני המתיישבים בבקעת הירדן, אוכל את התולעים בזמן שהרוצח מסתובב עם רכב חדש ושופל חדש ושואף מהנרגילה. 

"הוא רצח את אבא שלי באופן קר ומחושב, 14 דקירות, קשירת הגופה. הייתי ילדה בת 16. היום הוא יושב מולי עם כוס קפה וסיגריה. הילדים שלי מסתובבים פה בהסעות לבית הספר. זה מקום קטן. הלכתי למשטרה, לצבא, כולם אמרו לי שאין מה לעשות". 

מה את מצפה מהמדינה? 

"שייתנו לי לחיות. הגעתי למצב שאני לא מצליחה לבכות. אני בתוך מציאות הזויה, מטורפת, מכעיסה, מפחידה. זה אכזרי, זה אכזרי. אני חיה את זה. שיגרשו אותו למשפחה שלו בשכם. שיעיפו אותו לעזה, לסוריה, לא יודעת לאן, רק אל תשימו רוצח ליד משפחה שכולה".

בחוק זכויות נפגעי עבירה 2001 יש לא מעט לקונות לגבי נפגעי הטרור, הממתינים למחוקק החרוץ שיתקן אותן. כך, למשל, החוק מחייב את הרשויות לדווח לקורבנות של עבירות מין ואלימות על מועד כניסתו של התוקף המורשע לבית הסוהר, מועדי החופשות ומועד שחרורו. לנפגע העבירה עומדת הזכות להביע עמדה בנוגע לשחרורו בפני ועדת השחרורים או הנשיא. הזכות הזאת לא חלה במקרה של קורבנות טרור. 

עוד מחייב החוק את המדינה לעדכן את נפגעי העבירה במקרים של עבירות מין ואלימות חמורות על כל שינוי בתיק הנאשם, ועומדת בפניהם האפשרות להביע עמדה לפני קבלת החלטה. בעבירות שבתוך המשפחה לקורבן יש זכות להביע התנגדות ליציאה לחופשה. גם אלו אינם חלים על משפחותיהם של נרצחי הטרור. מי ישמור על זכויותיהם של נפגעי הטרור?

 

"סכין בלב מהמדינה"

ירון פרידמן, אחיו של גיא פרידמן שנרצח ב"ליל הקלשונים" ב־1992, רואה את שמותיהם של רוצחי אחיו, ערבים אזרחי ישראל, ברשימות שונות של משוחררי מחוות - ובכל פעם נחרד מהאפשרות שיפגוש את המחבלים ברחוב. הם היו אמורים להשתחרר במחוות קרי, שהפעימה הרביעית שלה בוטלה לאחר שהפלשתינים סירבו להמשיך את המו"מ המדיני. 

"טירוף מערכות", אומר פרידמן בכעס. "לא יעלה על הדעת שנלך במרכז קניות ונראה אותם שותים קפה. מזלזלים בלב של המשפחות ובדם הנרצחים. בכל שנה הרוצחים מגישים בקשה לשחרור מוקדם, למרות שנידונו למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, כי הם מבינים מה שווה מערכת המשפט פה. 

"זה מדיר שינה מעיני ההורים שלי", ממשיך פרידמן. "הזעקה שלנו היא שמקבלי ההחלטות יתחשבו גם במשפחות ולא רק במחבלים, אזרחים שבגדו במדינה. שיגורו אצל אבו מאזן, שלא ייהנו ממנעמי השלטון הישראלי תחת הכותרת של 'משחררי פלשתין', שיגרשו אותם עם המשפחות שלהם לשכם, לג'נין". 

לפני שבועות אחדים נחתם הסדר טיעון עם אחד המחבלים שגרמו למותו של אלכסנדר לבלוביץ: הוא עתיד להשתחרר בעוד תשע שנים ולשוב אל ביתו בצור באהר, מרחק קל מביתו של לבלוביץ ז"ל בשכונת ארמון הנציב. 

הנה עוד דוגמה. אורטל תמם, סטודנטית לרפואה וחוקרת גנטיקה, זכורה בזכות מאבקה להורדת ההצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אל־מידאן שנכתבה על בסיס כתביו של ווליד דקה, המחבל שרצח את הדוד שלה, משה תמם. הוריו השכולים של משה מתגוררים בנתניה, ואחיו עם משפחתו מתגוררים בחבצלת השרון. הרוצחים הגיעו מבאקה אל־גרבייה הסמוכה. 

"הרוצחים של דוד שלי היו אמורים להשתחרר בפעימה הרביעית ובמשפחה היה פחד גדול מהשחרור", מתארת תמם. "סבא שלי, שהוא אדם רגוע ושלו, לא ידע מה לעשות עם עצמו. השירותים המסחריים והרפואיים של תושבי באקה נמצאים ברובם בנתניה. סבא שלי פחד שבתור לרופא הוא יפגוש את הרוצחים של בנו".

אני מבקשת ממנה להסביר, למי שלא חבר במשפחת השכול, מדוע פגישה מקרית עם הרוצחים עלולה לגרום לכאב גדול כל כך. "לראות את האדם שהפך לך את החיים, חי חיים שלמים, חופשיים ונורמליים, כשהאדם היקר לך לא יזכה לזה - אי אפשר לראות את זה לנגד העיניים", היא עונה.

"ראש החוליה פורח בכלא, ויפרח עוד יותר אחרי השחרור. כבר מוצעות לו עבודות, מכינים לו את הקרקע לקראת השחרור, שאמור להיות בעוד חמש שנים לאחר ששמעון פרס קצב את עונשו. אבא שלי נסע הביתה דרך באקה וראה שלטי אהדה עם תמונת הרוצח של אחיו, שהפך לגיבור. זה כואב וזה מפחיד. 

"אנחנו נלחמנו נגד השחרורים המוקדמים, נגד ההצגה שכתב, נגד הבקשות שלו לטוס לחו"ל. ברמה האישית אני מפחדת שהוא יגיע אלינו. נצטרך לחיות בידיעה שהרוצח של דוד שלי יכול לפגוע בנו. שהוא חי את החיים שלו בזמן שאנחנו לא מצליחים לחיות את חיינו".

חוק נפגעי עבירה שהוזכר קודם מאפשר לנפגעים לקבל עדכון מהפרקליטות על כל שינוי בתיק כמו עיכוב הליכים, עיסקת טיעון או בקשה לשחרור מוקדם. את משפחות קורבנות הטרור איש לא מעדכן. 

"מדי פעם אנחנו מגששים ביוזמתנו ושומעים לבד על שינויים", מספרת תמם. "בכל פעם, לפני ועדת שחרורים, אנחנו מבקשים להופיע בפני הוועדה. לפעמים מאשרים ולפעמים לא, או שמאשרים לנו רק לשלוח עמדה כתובה בכתב. יש לי קלסרים על גבי קלסרים של מכתבים כאלה".

מה הפתרון? רוצח, גם אם שפל ונתעב, ריצה את עונשו.

"אני מאמינה בשכר ועונש. אם כל רוצח שהוא אזרח מדינת ישראל יאבד את אזרחותו, אולי יהיו פחות רוצחים. מי שמזוהה עם החזית העממית - אין מקומו חזרה במדינת ישראל אחרי שריצה את עונשו. שיפעילו פתרונות יצירתיים לשלילת האזרחות וגירוש למדינה אחרת או לרצועת עזה". 

גם רוצחיו של הנער רונן קרמני היו אמורים להשתחרר באותה פעימה רביעית שבוטלה, וגם הם אזרחים ישראלים. "אני יכול לפגוש את הרוצחים של אחי במוסך של הרכב", אומר עודד קרמני, אחיו של רונן. "הם היו אמורים להשתחרר לתוך ירושלים, לעבוד במקומות שבהם אני יכול לפגוש אותם. לא מעדכנים אותנו, הכל אנחנו לומדים מהתקשורת. אנחנו כמו אוויר".

מה תרגיש אם תראה את אחד הרוצחים אחרי שהשתחרר?

"לא ארגיש - אעשה. אעשה מה שאני חושב לנכון. רוב הסיכויים שזה לא ייגמר בטוב. אנקום את דם אחי. לא תהיה לי ברירה אלא להגיד 'תמות נפשי עם פלשתים' ואשלם את המחיר. אתה משחרר לי אותם מול העיניים? אהפוך לרוצח בעצמי. אני לא רואה אופציה אחרת. בעיסקה כלשהי הם עלולים להשתחרר, ואנחנו נקבל סכין בלב מהמדינה שלנו". 

 

"בא לך למות"

בתחילת 2017 צפוי להשתחרר מוניר רג'בי - אזרח ישראלי מחיפה שסייע להוצאתו לפועל של הפיגוע בקו 37 בחיפה במארס 2003, פיגוע שבו נרצחו 17 בני אדם, מרביתם תלמידים ותלמידות שהיו בדרכם לבית הספר. שלושה מחבלי חמאס שהיו מעורבים בפיגוע כבר שוחררו בעיסקת שליט וחזרו לבתיהם בחברון. על רג'בי נגזרו 20 שנות מאסר, ולאחר ניכוי שליש הוא אמור להשתחרר בחודשים הקרובים.

מוניר רג'בי, במקור מחברון, זכה לאזרחות ישראלית במסגרת איחוד משפחות ובחר לגור בחיפה. יוסי צור, ששכל את בנו אסף בפיגוע בקו 37, אומר שיעשה הכל "כדי שהרוצח הזה לא יחזור לחיפה". 

בתקופת משפטם של חברי חוליית המרצחים ישב צור, יחד עם הורים שכולים נוספים, בבית המשפט המחוזי בחיפה ובבהמ"ש העליון. רג'בי נהג להביט בהם ולחייך. "אין לי תואר בפסיכולוגיה, אבל אני יכול להגיד לך שהעובדה שמי שאחראי לרצח הבן שלי מיישיר אלי מבט ומחייך, או מתחבק עם בני משפחתו, ואני יודע שאת הבן שלי כבר לא אוכל לחבק אף פעם - זה נותן הרגשה שבא לך למות", מספר צור. "אני מכיר משפחות שאמרו, 'אנחנו לא יכולים לבוא לאולם בית המשפט, זה ממוטט אותנו נפשית לשבת ולראות את האנשים האלה שלא מביעים חרטה, שמחייכים לך בפנים'. צריך כוח נפשי כדי לשבת שם. עכשיו לקראת השחרור אני חושב שאני עלול לראות אותו ברחובות חיפה. אולי אפילו יסדרו לו שידוך נחמד ויהיו לו ילד או שניים, והוא יסתובב ליד הבית שלי, חופשי ומאושר, כשהבן שלי לא יכול לעשות את זה. 

"ההורים השכולים משלמים מחיר יקר. המדינה שכשלה בשמירה על הילדים שלנו מחויבת לכל הפחות בכבוד לנו, ההורים. לא יכול להיות שהיא תשאיר אותי לעמוד ברחוב מול מחבל שאחראי לרצח בני. זה נורא ואיום. כשמשפחת ברומברג פגשו בגן שמואל את אותו מחבל שגר בוואדי ערה ושוחרר, לא הוא התקפל והלך הביתה, אלא הם. הוא מרגיש אדון הארץ. היחס למשפחות השכולות הוא חלק מהחוסן הלאומי והאזרחי". 

צור מתייחס לעובדה שנפגעי הטרור לא נכללים בחוק נפגעי עבירה: "לא מודיעים לנו כשהמחבל מבקש שחרור מוקדם או כשהוא עתיד להשתחרר במסגרת עיסקה כלשהי.

"בעיסקת שליט מערך קצינות הנפגעים במשרד הביטחון התגייס להודיע משפחה־משפחה למשפחות שהמחבלים 'שלהן' היו אמורים להשתחרר, ועם האזרחים אף אחד לא טרח לדבר. אני צריך לרדוף אחריהם. אז לי יש את הכוח והגעתי למצב שהפרקליטות מודיעה לי על שינויים, אבל יש אלפי אנשים שאין להם את הכוח הנפשי לזה. 

"אותו דבר גם אחרי השחרור. המדינה היתה צריכה להצהיר שמי שפוגע באזרחיה, היא תדאג שלא יוכל לעשות זאת בפעם השנייה. אבל לפי דו"חות השב"כ, 60 אחוזים מהמשוחררים בעסקאות חוזרים לעסוק בטרור. 

"מחבל שנתפס ומורשע צריך לדעת שכל משפחתו לא תוכל להמשיך לחיות כאן, שהעונש יהיה חמור יותר מאשר מכה על היד. משפחות שלמות צריכות להיות מורחקות. הצעדים שבהם אוטמים חדר בבית הם לעג לרש.

"מוניר רג'בי נולד בחברון, קיבל תעודה כחולה מכוח איחוד משפחות ובחר לחיות בחיפה. אם הוא הוכיח חוסר נאמנות וניסה לפגוע במדינה, התהליך צריך להיות הפוך: שייקחו לו את התעודה הכחולה וישחררו אותו לחברון עיר הולדתו. אני מצפה שיוציאו לו צווי הרחקה מחיפה. שהמשפחות לא ייאלצו לפגוש אותו". 

ביטול תושבות קבע במקרה המתואר היא פעולה של שר הפנים הזקוקה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. 

אלא שהיועץ המשפטי לממשלה תלוי בפסיקה של בג"ץ, בתיק שמתנהל כבר יותר מעשור בעניין שלילת אזרחות: בג"ץ 7803/06 אבו ערפה נ' שר הפנים, עתירה נגד שלילת תושבותם של ערבים ירושלמים שנבחרו לפרלמנט הפלשתיני. עד שבג"ץ לא יאמר את דברו, אין אפשרות לשלול תושבות לאזרחים השותפים או פעילים בארגוני טרור.

לפני כחודש נפגשו נציגי המשפחות השכולות מקו 37 עם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, בעניין ביטול תושבותו של רג'בי. מנדלבליט אמר להם שאין מנוס אלא להמתין לפסיקת בג"ץ בתיק אבו ערפה. בתגובה לפניית "ישראל היום" אישר מנדלבליט שהוא סבור שיש להמתין לפסק הדין בבג"ץ אבו ערפה נ' שר הפנים, "לאור השלכותיו הישירות של הבג"ץ, הנידון בהרכב מורחב של תשעה שופטים, על מדיניות השימוש בסמכות לבטל תושבות קבע במסגרת הדין הקיים".

במגירות המתפקעות של מנדלבליט ממתינות בקשות רבות לשלילת אזרחות, אך בינתיים, כל עוד הבג"ץ מתנהל, הדרך חסומה בפני כל אותן המלצות לשלילת אזרחות שהנפיקו שרי הפנים לדורותיהם. אחת מהן היא לחברי חוליית סילואן שהיו אחראים לשורת פיגועים שבהם נרצחו ונפצעו עשרות ישראלים: אופיר פינס כשר הפנים החליט על שלילת מעמדם כתושבי קבע כבר ב־2005, אבל עד היום לא נכנסה השלילה לתוקף, כי הסוגיה העקרונית בדבר שלילת תושבות ואזרחות טרם התבררה בבג"ץ.

"כשטל נרצחה נשללו כל זכויותיה, גם הזכות לגור ולחיות במדינת ישראל", מצטרף בכאב רון קרמן, אביה של טל שנרצחה גם היא בקו 37 בחיפה. "צריך לשלול את הזכות הזאת גם מהמחבל האחראי לרציחתה. הוא ניצל את המערכת והפך לסוס טרויאני בחיפה, ומערכת המשפט לא דנה שנים ארוכות בעיקרון של שלילת אזרחותו".

קרמן פנה לשופטי העליון במכתב והפציר בהם: "השמיעו את פסיקתכם, פעלו לאלתר, הדירו שינה מעיניכם. שימו סוף למצב שבו מחבל שב למקום הפשע, להשלים מלאכתו". 

"אני חושש מיום השחרור של אותו רוצח", אומר קרמן. "אנחנו חיים בתוך מלחמה, והמערכת לא יודעת להרחיק את האויב מקרבנו כדי שהרצח הבא לא יפגע במשפחה שלי. אני לא רוצה לפגוש את אותו מחבל בקניון בחיפה. המדינה מחויבת לא לתת סיכוי נוסף למחבל מורשע להתערבב בין תושבי חיפה".

כדי לפתור את הסיפור המטריד הזה די במחוקק אחד שיוסיף תיקון לחוק נפגעי עבירה, ויעניק לנפגעי הטרור את הזכויות המקבילות לנפגעי תקיפות מיניות.

מלשכתו של היועהמ"ש לממשלה, אביחי מנדלבליט, נמסר כי היועץ ער לסבלן של המשפחות שנפגעו מהטרור והוא מנסה לסייע להן ככל יכולתו. הלקונה היא בחוק, כך משתמע מדבריו של מנדלבליט - ולא בפרשנות אליו: "מערכת אכיפת החוק פועלת על פי הדין הקיים, כפי שנקבע בחוק ובפסיקה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו