התאגיד: אגו, כסף - וחגיגת צביעות

המשבר סביב תאגיד השידור הציבורי שהגיע לטונים צורמים בין ראש הממשלה לשר האוצר לא נסב באמת סביב השידור הציבורי או גורלה של רשות השידור. מה שהסתיים השבוע באבחה אחת עם ההודעה היבשה על הקמת ועדה שתפשר בין הצדדים, התחיל כקרב רווי יצרים של אגו ומאבקי שליטה.

בעוד בתקשורת - שם נופח סיפור התאגיד למימדי ענק עד שאפילו פיגוע ירי שבו נפצעו שלושה נדחק לשולי החדשות - דיברו בעיקר על סוגיית הדמוקרטיה, חופש הביטוי וההאשמות הרגילות נגד נתניהו, שמנסה להשתלט על התקשורת בישראל, מה שהקפיץ את משה כחלון הוא בכלל עניין אחר: איך ראש הממשלה מקבל החלטות בהיקף של מאות מיליוני שקלים מעל ראשו. לא תאגיד ולא חופש הביטוי - אלא אופן התנהלות. זה כל הסיפור.

בדיעבד, כל מי שרואה את התייחסויותיו של שר האוצר השבוע בנושא התאגיד היה יכול כבר בזמן אמת לראות שזה הסיפור. בעוד הכותרות הבליטו את דברי כחלון על כך שיטיל וטו על סגירת התאגיד, עיון בציטוט המלא מגלה שכחלון גם מזמין את ראש הממשלה להציג לו נתונים כלכליים המצביעים על כך שסגירת התאגיד תחסוך כסף ולא תעלה כסף כפי שטוענים באגף התקציבים. 

כי כך נראים הדברים כשהצביעות חוגגת. גם אלה שרוממות חופש הביטוי בגרונם הוכיחו שיש רק צד אחד של המפה הפוליטית שעל חופש הביטוי שלו ישמרו מכל משמר. הצד שלהם. כשעיתון אחד ("ידיעות אחרונות") רתם פוליטיקאים לפגוע בעיתון מתחרה ("ישראל היום") באמצעות חקיקה בכנסת, רכבו אותם אבירי חופש הביטוי על הגל ונתנו ידם למהלך הנפסד. 

בימים אלה, כשעל הפרק בקשת ערוץ 20 להקים מערכת חדשות עצמאית, מתמסרים אותם אבירי הדמוקרטיה לעצור את המהלך בגופם ככלי שרת בידי מערכות החדשות הטלוויזיוניות הקיימות. כשסגרו את ערוץ 7, היו אלה אותם פוליטיקאים מאותו מחנה בדיוק שעמדו מאחורי העתירה לבג"ץ שהטביעה את הספינה העזובה הזאת ליגון שאולה.

שר האוצר כחלון. רוצה ראיות שייחסך כסף // צילום: דודי ועקנין 

כי כך בדיוק נראית חגיגת הצביעות הגדולה: בעוד כלל מערכות התקשורת הגדולות בישראל, למעט איים בודדים של שפיות, התגייסו למערכה חסרת תקדים בהיקפה על מנת להפיל את נתניהו לפני הבחירות האחרונות, הם טוענים כעת בלי למצמץ שמי ששולט בתקשורת הוא בכלל נתניהו. עד כדי סכנה אמיתית לדמוקרטיה, לא פחות. כשטוענים בפניהם שהסכנה האמיתית היא חוסר האיזון וההטיה הפוליטית השולטת בתקשורת זה עשרות שנים, או אז מתגלגלות העיניים לשמיים והשפתיים מתחילות לצקצק בחוסר הסכמה בולט. 

 

מלחמת מספרים

לפני 11 שנים הגה וביצע ראש הממשלה שרון את תוכנית ההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון‬‎, תוכנית שרבים יגדירו, בדיעבד, כמסוכנת. התוכנית קרעה את העם, והשלכותיה הביטחוניות החמורות מלוות אותנו עד עצם היום הזה.העובדות האלה לא התגלו רק עכשיו, הן כבר היו ידועות בזמן אמת. הרמטכ"ל דאז משה יעלון קבע שהתוכנית תיתן רוח גבית לטרור. ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר השמיע את קולו כבר אז נגד התוכנית והתריע על סכנותיה. האם מישהו יכול להצביע על כלי תקשורת מרכזי אחד שיצא בזמן אמת נגדה? אחד(!) אין. לא היה כזה. כך היה גם בימי אוסלו. גורמי הביטחון התריעו מעל כל במה. אבל כותרות העיתונים נצבעו כחול חגיגי. 

אבל כעת, כשמתחילים אחרי שנים כה רבות לראות שינוי קטנטן במגמה, מינורי ממש, הם מייד נבהלים ודואגים לעשות כל שביכולתם לעצור את זה ולהחזיר את המצב לקדמותו. מי שמפריע להם, כמו נתניהו, נקשר מייד אל עמוד הקלון לטקס הסקילה שאותו הם מבצעים באחדות ובמומחיות אין קץ. 

אם היה מעוניין בכך, היה יכול כחלון להתמסר לעדת המפגינים ולהודיע שלא ייתן יד לסגירת התאגיד בשום מקרה. הוא בחר לא לעשות זאת. הוא נימק את החלטתו בשיקולים כלכליים. ראש הממשלה ראה בכך איתות. הוא הבין שיש אפשרות להידברות. ביום רביעי, אחרי נתק של שלושה ימים שהחל עם החרמת כחלון את ישיבת ראשי הקואליציה ויום למחרת את פתיחת מושב הכנסת, החלו הצדדים לדבר עד שהגיעו להסכמה לשבת ולבחון מקרוב את המספרים.

באוצר משוכנעים שאין סיכוי שנתניהו יצליח להוכיח שסגירת התאגיד לא תעלה מאות מיליוני שקלים. במסמך בן 12 עמודים מפרטים ראשי אגף התקציבים את העלויות המדויקות של סגירת התאגיד והחזרת רשות השידור. החובות כפי שמוצגים שם הם עצומים. מה הפלא שכחלון רתח כשנתניהו הודיע על המהלך בלי לתאם איתו. 

בשיחות סגורות האשים כחלון את נתניהו בתחילת השבוע בחוסר קולגיאליות. שהוא הלך איתו בסופו של דבר על הגז ועל התקציב הדו־שנתי. אפילו בנושא התאגיד הלך לקראתו כשהודיע שלא יתעקש שהשידורים יחלו בינואר אם נתניהו ידרוש שהם יתחילו באפריל. ומה הוא מקבל בתמורה? תוכנית של מאות מיליונים שמונחתת לו על הראש ושלושה ח"כים מהליכוד (דוד ביטן, יואב קיש ושרן השכל) שתוקפים אותו בתקשורת, בגיבוי נתניהו.

בינתיים אצל ראש הממשלה רואים את הדברים אחרת לגמרי. המספרים שמחזיקים אנשי לשכתו לא משתרעים על 12 עמודים כמו באוצר, אך הנתונים שעליהם הם מצביעים אינם רק שונים, אלא אפילו הפוכים. לפי הנתונים, סגירת התאגיד תחסוך כסף ולא תעלה כסף: אחרי שראשי הוועדים ברשות השידור הסכימו לרפורמה שלא היתה כמותה, ובהנחה שעלות התפעול של הרשות לא תהיה גבוהה מזו של התאגיד, לא יהיה צורך להקימו.

כבר ביום שלישי בלילה הכין נתניהו את ראש הסגל יואב הורוביץ ואת השר יריב לוין לאפשרות שבקרוב יפתח מו"מ עם כחלון. המטרה היא לראות את הסכומים מתכנסים לתוכנית אחת שתכליתה סגירת התאגיד. בעוד שבועיים וחצי אמורים הצדדים לסיים את העבודה ולהביא את מסקנותיהם להכרעת הממשלה. 

 

סערה והסדרה

אחרי שנושא התאגיד ירד מסדר היום של ישיבת הממשלה הקרובה, מה שנותר הוא הסיפור שמסעיר באמת את המערכת הפוליטית והוא סוגיית עמונה. אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ביום ראשון יצביעו השרים בוועדת השרים לחקיקה בעד חוק ההסדרה השנוי במחלוקת, אם כי בשלב זה לא ברור אם בכוחו של החוק אכן לעצור את הפינוי המתוכנן לסוף דצמבר, ואם בכלל יעבור את בג"ץ, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה טען שלא. 

השר בנט. לא שש אלי פרישה מהקואליציה

הנחת המוצא של כל הצדדים בקואליציה היא כי הממשלה הנוכחית לא תוכל לשרוד מראות של פינוי בכוח. זה לא שנפתלי בנט שש אלי פרישה. ממש לא. זה הדבר האחרון שהוא רוצה. אבל כך בנוי הדנ"א של המפלגה שבה הוא משמש יו"ר. זה מעבר לשליטתו. 

לכן השבועות הבודדים הקרובים עשויים להיות קריטיים לשאלת יציבות הקואליציה. זאת בהנחה שלא התקבלה בינתיים החלטת בג"ץ שקנתה לממשלה זמן יקר נוסף. מסתמן שהעברת חוק ההסדרה בכנסת יהיה החלק הקל למרות זעקות האופוזיציה. הבעיה תהיה לאחר מכן, אחרי הקריאה הטרומית, בתגובה של הקהילה הבינלאומית, ובתגובה של בית המשפט שהחוק יגיע לפתחו. 

עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנושא חוק ההסדרה, כמו גם ההתנגדות שלו השבוע שמנעה בסופו של דבר הצבעה עליו כבר ביום ראשון, העמידה אותו לראשונה בעימות ישיר בינו לבין שולחיו העיקריים - ראשי הבית היהודי שהשתבחו במינויו והציגו זאת כהישג חשוב שלהם.

שרת המשפטים איילת שקד, המשמשת יו"ר ועדת השרים לענייני חקיקה, עוד נזהרה בדבריה, אבל השר אורי אריאל, שלמרות הכל לחץ מאוד לקיים את ההצבעה כבר ביום ראשון, מצא את עצמו תוקף את היועץ שהוא עצמו תמך מאוד במינויו. "אם היועץ המשפטי מרגיש שהוא לא מסוגל לייצג את המדינה בבג"ץ אחרי שחוק ההסדרה יעבור, תצטרך הממשלה למנות עורך דין אחר שכן יהיה מוכן לייצג אותה", איים.

השר אריאל. לחץ לקיים את ההצבעה ביום ראשון // צילום: דודי ועקנין

אריאל ציין כי בכמה מקרים שבהם יועצים משפטיים של משרדי ממשלה טענו כי אין ביכולתם לייצג את המשרד, שכרו השרים הממונים עורכי דין חיצוניים שיגנו על מהלכיהם. אריאל התקשה לזכור מקרה שבו הממשלה עצמה שוכרת עורך דין פרטי על מהלך המנוגד לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. אבל הסיטואציה, לא רק הפוליטית אלא גם המוסרית, מחייבת הפעם ליצור את התקדים. המצב שבו כל עתירה לבג"ץ הופכת, בעצה אחת של הפרקליטות ובית המשפט, לצו פינוי למתיישבים, אינה יכולה להמשיך. אם מדובר בוויכוח על נדל"ן כפי שמנסים להציג זאת בעמונה, בג"ץ הוא לא הכתובת. ממתי סכסוך מקרקעין מוכרע בבית הדין הגבוה לצדק? ההכרעה הזאת אף פעם לא היתה מתקבלת אלמלא הפרקליטות לא היתה מאפשרת זאת, ובמקרה עמונה, כמו גם במקרים רבים אחרים, היא כן איפשרה. במקום לטעון שבג"ץ הוא לא המקום לדיון ושלערבי הטוען לבעלות אין ככל הנראה כל הוכחה מקובלת שהקרקע אכן שייכת לו, נהגו בפרקליטות כל השנים שהמבנים אכן יפונו על פי שיקול סדרי עדיפויות. כלומר העדיפו משחק על זמן במקום הכרעה ברורה, כנראה מחשש שהיהודים ינצחו. 

 

מהלך חד־צדדי משלנו 

הקמפיין שהחל השבוע, שבו מככב בין השאר הנשיא המנוח שמעון פרס, הקורא לספח את מעלה אדומים, עורר את זעם המשפחה, אבל גם במערכת הפוליטית הוא עשוי ליצור אי שקט. זה לא סתם קמפיין בעלמא. מדובר בהצעת חוק שכבר הונחה על שולחן הכנסת, ושיוזמיה, ראשי שדולת ארץ ישראל יואב קיש ובצלאל סמוטריץ', רק מחכים לעיתוי הטוב ביותר כדי להעלות אותה להצבעה. 

מצד אחד, מדובר ביוזמה שאין סיבה שלא יהיה לה רוב. הרי כולם מדברים על כך שמעלה אדומים תהיה חלק בלתי נפרד מישראל בכל הסדר. אז אם זה כך, למה לא ליישם זאת בפועל כבר עכשיו ולעגן זאת בחוק? מנגד, הדבר עשוי להתפרש כמהלך חד־צדדי ישראלי שלא במסגרת מו"מ ולעורר את זעם ארה"ב. 

יוזמי החוק מדברים גם על מתן כלי נשק בידי נתניהו כנגד מהלך חד־צדדי של האו"ם. כך, הם אומרים, יהיה לישראל מהלך חד־צדדי משלה לנפנף בו כאיום ממשי על כל החלטה עוינת מתוכננת. ספק אם ראש הממשלה מעוניין בתחמושת שסופקה לו על ידי מועצת יש"ע ועיריית מעלה אדומים, והדבר יעמוד ככל הנראה למבחן בתוך כחודש וחצי מהיום, כשהיוזמה הזאת תבקש לתרגם את השלטים והעצרות לחקיקה. 

 

היום שאחרי הבחירות

ביום שלישי ילכו מיליוני אזרחים אמריקנים לקלפיות לבחור את ברירת המחדל שלהם לנשיאות, אחרי קמפיין הזוי ומופרך שכמוהו לא נראה. במערכת הפוליטית אצלנו מתקשים להעריך מה יהיו ההשלכות על ישראל. אם זו תהיה הילארי קלינטון, יקבל נתניהו נשיאה שלא מגלה אהדה רבה מדי לישראל ובמידה מסוימת ממשיכת הקו של אובאמה. עם זאת, ראש הממשלה כבר התמודד עם אובאמה, כך שאין יסוד להאמין שהוא לא יסתדר גם עם קלינטון. מה גם שהוא כבר התמודד איתה כמזכירת המדינה וכן עם בעלה כנשיא בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. 

דונלד טראמפ הוא לא צפוי אבל עמדותיו הבסיסיות תומכות בישראל. הוא מבטיח להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, והבטחות צריך לקיים. אבל די בזה שייתן לישראל לנהל בעצמה את ענייניה בלי להתערב ובלי להפעיל לחץ כדי שיצטייר כנשיא נוח. 

וצריך לדבר גם על התקופה שאחרי בחירת הנשיא/ה החדש/ה אבל לפני טקס ההשבעה. במצב שבו כולם חוששים שלאחר הבחירות אובאמה יתאכזר לישראל ויאפשר למועצת הביטחון להחליט נגדה, ניצחון של קלינטון בהחלט עשוי לדרבן אותו לפעולה כזאת. לעומת זאת, אם טראמפ ינצח, עיני כל העולם כבר יהיו נשואות אליו, ואובאמה ייהפך לחסר חשיבות בן־לילה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו