"ג'ייסון בורן" פוגש את "נפלאות התבונה" ב"רואה החשבון" - מותחן פעולה מופרך עד היסוד ומבדר עד מאוד בכיכובו של בן אפלק.
אפלק מגלם את כריסטיאן וולף - גאון מתמטי עם תסמונת אספרגר ושפע של זהויות בדויות - שמספק את שירותי ראיית החשבון המופלאים שלו לשלל פושעים בינלאומיים כבדים. הודות לחינוך הנוקשה והספרטני שהעניק לו אביו - איש צבא קשוח שלא רצה שבנו ינוצל כשיגדל - וולף גם ניחן בכישורי לחימה יוצאים מגדר הרגיל. השילוב הבלתי אפשרי הזה, בין מגה־מוח לסופר־כוח, הופך אותו לכלי נשק קטלני ויעיל במיוחד, לסופר־גיבור עם מחשבון פנימי ואלת בייסבול, אם תרצו.
על כל פנים, לאחר שהגיבור המסתורי, המתבודד והממושקף שלנו למד שרשויות החוק מגלות בו עניין, הוא מחליט לקחת על עצמו משימה חוקית, לשם שינוי, ומסכים להצעה של חברת רובוטיקה מתקדמת, שבה מתגלה חשד למעילה בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. אבל מה אתם יודעים, עד מהרה גם הג'וב הזה מתגלה כמלכודת מוות פוטנציאלית. וולף והעובדת הזוטרה שצוותה לסייע לו (אנה קנדריק, "פיץ' פרפקט") מוצאים את עצמם נרדפים בידי גברים שריריים עם רובים.
"רואה החשבון" אולי נשמע קצת יבש ושגרתי, אבל האמת היא שהוא רחוק מאוד מלהיות כזה. זהו סרט ז'אנר טראשי, צנוע ודמוי חידה שמתהדר בתסריט משוגע וחסר בושה (מאת ביל דביוק) שקשה מאוד לחזות לאן מועדות פניו. חלק מהתפניות הרבות והמאוד חדות שלו - כמו התפנית השערורייתית והכמעט מ. נייט שמאלאנית, שחותמת אותו, למשל - אמנם יכולות להיקרא אבסורדיות, מעוררות גיחוך ו/או מטורפות יותר מהמירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב (מחק את המיותר). אבל עלי זה עבד. עד כדי כך עבד, למעשה, שלא הייתי מהסס לכנות את הסרט הזה כסרט הפעולה הכי ייחודי והכי מספק מאז "ג'ון וויק" (והוא בטוח עדיף על "אין דרך חזרה" - האקשיונר הטיפה דומה באופיו לטום קרוז, שעלה למסכים בשבוע שעבר, ושאינו מחדש דבר).
מלבד אפלק, שמגיש הופעה כריזמטית אך מאובנת (תוך כדי שהוא מקפיד להימנע מיצירת קשר עין עם האנשים שהוא בא איתם במגע), וקנדריק, הסימפתית כתמיד, תוכלו למצוא כאן שחקני אופי מובחרים כמו ג'יי.קיי סימונס ("וויפלאש"), בתור סוכן פדרלי ותיק ועייף שנמצא רגע לפני פרישה, ג'ון לית'גו ("שבע פנים לקיין"), בתור בעל חברת הרובוטיקה, ג'פרי טמבור ("משפחה בהפרעה"), בתור המנטור של וולף, וג'ון ברנתאל ("הזאב מוול סטריט"), בתור מתנקש מקצועי שאוהב לפטפט עם קורבנותיו רגע לפני שהוא רוצח אותם.
למרבה השמחה, כל אחד מהחבר'ה הנ"ל מקבל את הרגע שלו בזרקור, כאשר הבמאי המשקיען גאווין או'קונור ("לוחם", "גאווה ותהילה") מוכיח שוב שהוא אינו מתעצל ללכת את המייל הנוסף כדי להבטיח את הנאת הצופים. הסרטים שלו תמיד דחוסים בדרמה, בפאתוס, במונולוגים רגשניים, בקיטש גברי ובקלישאות אהובות. אבל הוא לוקח את החומרים שלו מאוד ברצינות. ועל פי רוב, ההתמדה והמחויבות שלו גורמות לך לצחוק עם הסרט (ולא על הסרט), ומניבות תוצאה זכירה ובעלת אופי שעולה בהרבה על סך החלקים שלה. כך גם הפעם.
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו