מבחינה מקצועית - במנותק מהתוכן ורמת המועמדים - שגו יועציו של דונלד טראמפ פעמיים בעימות השלישי עם הילארי קלינטון: היה עליהם להניח לו להמשיך בבוטותו הטבעית, או להפוך את הופעתו על פניה, אבל הם החזיקו בזה ולא הניחו מידם את זה, ויצא שעטנז.
היה עליהם גם לעדן את תשובתו בעניין תוצאות הבחירות. במקום לסרב להתחייב לקבלן היה נבון לומר כי יקבלן אלא אם יוכח שלא היו כשרות כפי שאירע בסיום ההתמודדות בין ג'ורג' וו. בוש לבין אל גור.
המספרים גם מדברים
"הנה זה בא", עוד דקה ודו"ח הביקורת של יוסף שפירא יחזיר למרכז הבמה הציבורית את מחול השדים בסוגיית הלחימה במנהרות, שהיו פרק צורב במבצע צוק איתן. אך ייתכן שהערך המוסף שלו מצומצם. מפני שצה"ל ממילא נהג כראוי ומינה את האלוף יוסי בכר להצביע על פגמים ולקחים מהקרב במנהרות. יש מסקנות. הופקו לקחים. כבר שנה מקפיד גדי איזנקוט לאמן את צה"ל לסיבוב הבא. תחקיר מקצועי כהלכתו.
אין ספק שדו"ח הביקורת צריך להיכתב. ניתן גם לייסר את ראש הממשלה והשרים והקצינים הנוגעים בדבר מדוע הקבינט לא עסק בדיונים בהרחבה עוד לפני המבצע. עם זאת, מצאתי עצמי שותף לבנימין נתניהו הטוען כי עמיתיו השרים קיבלו מידע מראש, ויכלו לבקש עוד. הטענה כאילו נותר הקבינט עיוור היא חוכמה בדיעבד, וממילא אינה העניין העיקרי.
מפני שבנושא זה, ובדו"חות רבים אחרים, מתקיימות זו לצד זו שתי נקודות מבט. האחת, שואלת כראוי אם צה"ל ידע כל דבר על המנהרות והתאמן ללחום בהן במיטבו; והאחרת, בעלת פרספקטיבה רחבה, מדגישה את המענה שהצבא חייב לתת בגבול הצפון ונוכח מלחמת האזרחים בסוריה ובסיכול הטרור הפלשתיני ביהודה ובשומרון, וברקע מצוי הנושא האיראני.
גדי איזנקוט. כבר שנה מקפיד הרמטכ"ל לאמן את צה"ל לקראת הסיבוב הבא // צילום: קוקו
במילים אפורות אך מציאותיות, צה"ל עוסק בניהול סיכונים. אין לו כוח אדם ותקציב וידע ומצב מדיני המאפשרים לו למצות מראש את כל יכולותיו בכל הגזרות. בכוחו להציע לממשלה רק ניהול סיכונים בסבירות גבוהה, וזה מה שאירע גם בלחימה הבלתי מושלמת במנהרות בצוק איתן.
בעיקרו של דבר 34 המנהרות לא היוו איום אסטרטגי ממשי ליישובי עוטף עזה בנגב; וצה"ל צבר מודיעין רב אף שתמיד אפשר להוסיף עליו בכל הנסיבות והמלחמות, ועיקר הבעיה אינה בהשגת החומר אלא בפענוחו; ו"צוק איתן" שאליו נגררה ישראל נגד רצונה היה להצלחה הן בגרימת הרס לחמאס והן בהתנהלות המדינית שהשיגה הסכמה־בשתיקה של העולם הנאור ללחימת צה"ל, וחיזקה את הקשר החיוני עם מצרים.
קדם לו "עופרת יצוקה", שגם היה מבצע מוצלח. אחריו, ב־2009, נורו 311 קסאמים לעבר ישראל, ואילו השנה רק 14. ההשוואה אינה מלאה מפני שב"עופרת יצוקה" היתה מצרים גורם מנוכר, שלא כמו ב"צוק איתן". היא רק מעידה שכל דיבור כאילו כל ירי מעזה לישראל הוא "סוף הציונות" זורה חול בעיניים ומסית את הציבור ומסיטו להאמין במקסם השווא, בפטה־מורגנה, כאילו בכוחם של מבצעים צבאיים לשים קץ לירי מהרצועה הרוטטת. אפילו לא בימיו של אביגדור ליברמן במשרד הביטחון.
הצבעה שקרית שיכלה להתפוגג
בעידן שפוי היה אונסק"ו מעניק לישראל צל"ש על מפעל החפירות המרהיב, שהיא מנהלת ברחבת הר הבית בירושלים. בוודאי אחרי שפראי האיסלאם ניתצו והרסו את שכיות החמדה בתדמור העתיקה.
נכון שהיהודים תרו אחרי האתרים בארץ ישראל המעידים על החיים התוססים של אבותיהם בימי בית ראשון ושני. עם זאת, הפרופסור בנימין מזר שחזר לעיר אחרי מלחמת ששת הימים חשף בה ארבעה ארמונות לבית־אומיה, וכולם ניצבים לתפארת ההיסטוריה הערבית בלב הגן הארכיאולוגי סמוך לכותל המערבי. ישראל אינה מעלימה ואינה מוחקת אותם מן ההיסטוריה.
תחת זאת נולד הזדון הפלשתיני להכפיש את ישראל גם בעניין שכולו תרבות ונמצא רוב להחלטה ההזויה כאילו אין ליהודים חלק ונחלה בתולדות ירושלים. זאת בהמשך לקו שנקט יאסר ערפאת בוועידת קמפ דיוויד 2000 בהטיחו באוזני ביל קלינטון הנרגז כי מעולם לא ניצב בית מקדש יהודי במרומי ההר.
יאסר ערפאת. ההחלטה באונסק"ו היא המשך לקו שנקט בוועידת קמפ דיוויד 2000 // צילום: משה שי
הצבעת העוול של אונסק"ו לא תחזיק מים. השגריר המקסיקני ממוצא יהודי הוא סנונית המבשרת את האביב. גם הפרלמנט בפראג, צ'כיה, שסלד מהנוסח ומנכ"לית אונסק"ו אירינה בוקובה שהסתייגה באומץ מארגונה. אך ישראל לא השכילה לנהל מאבק יעיל בהצעת ההחלטה.
לרוע המזל משרד החוץ משותק. סמכויותיו ניטלו ממנו לטובת צחי הנגבי וגלעד ארדן ומייקל אורן, ואבדה פעלתנותו המקורית. אילו קרא כראוי את תמונת המצב היה ממקד את המאמץ בוותיקן ובמדינות נוצריות מובהקות. הרי משמעות ההחלטה אינה רק התעלמות מהיהודים בירושלים אלא גם מהנצרות.
ללא היהודים אין קיום לנרטיב של "הברית החדשה"; ולא ל־14 התחנות שבהן עבר ישו ב"דרך הייסורים", ובהן שבע הסמוכות להר הבית; ולא למעשה שהנוצרים כה גאים בו כאשר עלה לרחבת המקדש והפך את שולחנם של חלפני הכספים; ולא לנבואתו על חורבן בית המקדש שלפי אונסק"ו לא עמד על תילו.
גיוס הנוצרים צריך לשמש מוטיב מרכזי במערכה הדיפלומטית. נחוץ לעודד את אוהבי ישראל כמו השגרירות הנוצרית, שמקיימת בימים אלה את ועידתה בירושלים, ושסאיב עריקאת התלונן בפני שלטונות דרום אפריקה מדוע חבר פרלמנט מטעמה ביקר באחת ההתנחלויות.
אילו גייסה ישראל בעוד מועד את רוב העולם הנוצרי לא היתה ההצעה השקרית יוצאת ממסגרת של טיוטה, שהיתה מתפוגגת לפני עריכת ההצבעה המחפירה.
שלום ולא להתראות?
אין כיבוש אידיאלי. אפילו לא כיבוש נאור. לכן מלכתחילה ראיתי בחיוב את הקמת "בצלם" כעוד בקרה לשמר את ההתנהלות הישראלית בשטחים במסגרת אנושית וחוקית. לא שיניתי מטעמי למרות שמאז קיבל חגי אלעד את ניהול הארגון לידיו ניכרו בו זרות וניכור כלפי ישראל. השבוע היפנה ח"כ אמיר אוחנה את שימת ליבי כי הדוברת לשעבר של "בצלם", אורלי נוי, הצביעה לבל"ד ואף פירסמה פוסט המסתייג מן הרוגז הישראלי על החלטת אונסק"ו בעניין הר הבית.
כף הזכות שמצאתי ל"בצלם" נשמטה כליל כאשר אלעד חמק מלומר כי חמאס ארגון טרור. "בצלם" מעולם לא חזר בו. בכך חצה בעיניי את הקו האדום האחרון, שלום ולא להתראות. נאום ה"מה יפית" המתרפס שנשא באו"ם והעיוות שבדבריו כאילו ישראל אינה דמוקרטית כמעט שלא הפתיעו. מראש נותרתי בלי שביב של תקווה (אמירה זאת חלה גם על שופטי בג"ץ, שכידוע הורו לפנות את עמונה. בכך גם מרצ, שהעניקה לאלעד גיבוי אוטומטי, מציבה עצמה מול בג"ץ. כמו מוטי יוגב ובצלאל סמוטריץ' אם כי מן הצד הנגדי של המתרס).
בנימין נתניהו הגיב בתקיפות על דברי אלעד באו"ם. הממשל האמריקני התייצב לצד "בצלם" בוויכוח שהוא ישראלי פנימי. הוא עשה כן לא בעזרת מלאך ולא באמצעות שרף אלא בהודעה רשמית תמוהה תוך רמיזה כאילו בישראל קיימת סכנה לחופש הביטוי. זה הבל גמור. גם ברק אובאמה יודע.
נזיפתו הנזעמת בנתניהו לא היתה מידתית, אבל פרסומה באורח רשמי הוא עדות מוחצת לדרדור ביחסים בין הנשיא לבין ראש הממשלה. זה היה איתות מאיים כי אם נתניהו לא יעצור את הבנייה ולא יקיים את החלטת בג"ץ בעניין פינוי עמונה, אובאמה ינצל את כ־70 הימים שיעשה בבית הלבן אחרי הבחירות כדי לעודד החלטה באו"ם המכירה בקיומה הריבוני של פלשתין.
מתווה קשה כזה הוא פרי היחסים בציר אובאמה־נתניהו. שלשום חשף ערוץ 2 כי במפגש עם מתיישבים מעפרה ומעמונה הציג נתניהו את אובאמה כ"סכנה קיומית" להתנחלות. ראש הממשלה שיגר תיקון, שאמר כי אם ישראל לא תנהג בחוכמה צפויה סכנה כזאת מצד אובאמה. הבדל דק.
ברור לגמרי מדוע השתמש בלשון כה בעייתית. הוא רוצה שהמתנחלים יתפנו מעמונה בלי להיאבק ובלי להעמיד את שלטון-החוק במבחן. הרי גם נתניהו מבין כי התכסיסים לא יועילו ואין בידו לחוקק את חוק ההסדרה העוקף את בג"ץ למען עמונה.
הבעיה היא שקניית השקט שלהם בעת הפינוי אינה שווה במחיר התרסה מזיקה מצד ראש הממשלה כלפי הנשיא האמריקני.
קנס לא מספיק
דו"ח מבקר המדינה על מפלגות ומנהיגים שעברו על חוקי הבחירות אינו מעניין את הציבור. באמריקה היה יוסף שפירא זוכה להתעניינות שיא. הרי מה שתיאר על ההתנהלות הכספית של הרשימה המשותפת, הבית היהודי והליכוד בחודשי הבחירות עולה על כל מה שנטען כלפי הילארי קלינטון בפרשת המסרונים. באמריקה יש רעש שאינו חדל, בישראל כותרת ועוד כמה מאמרים צמחוניים.
סביר להניח כי איימן עודה, נפתלי בנט ובנימין נתניהו לא טרחו להעיף מבט בדו"ח. הוא נובח והשיירה עוברת. מפני שכך או אחרת עבריינות הבחירות משתלמת. תמורת קנס של מיליון שקלים או פחות קיבלו המנהיגים הרחבה ניכרת של סיעותיהם. הח"כים שנבחרו בכסף אפור נהנים מדיבידנד של שכר גבוה ונסיעות לחו"ל ותנאים סוציאליים.
בעיקר כדאי לעבור על החוק במפלגות המשתתפות בקואליציה. כל שניים או שלושה ח"כים שנבחרו בזכות עבירות כאלה מוסיפים שר בממשלה, וזה שווה מיליונים רבים וג'ובים והשקעה במערכת הבחירות הבאה (מין PERPETUUM MOBILEH - תנועה נצחית). מה שהמבקרת מרים בן־פורת הגדירה כ"קניית שלטון בכסף". בדיוק כך.
מרים בן-פורת. ח"כ שנבחר בעבירות על חוק הבחירות מהווה "קניית שלטון בכסף", כדבריה // צילום: דודי ועקנין
איני מעריך שהמפלגות יתקנו את חוקי הבחירות. האיגוד המקצועי של הפוליטיקאים מכל הזנים לא יעניק להם שיניים משפטיות. גם המפלגות שיצאו נקיות בסיבוב הנוכחי שומרות לעצמן את הזכות לחטוא במערכת הבחירות הבאה, וליהנות מהתקדים שאין מענישים ברצינות את העבריינים. עודה ובנט ונתניהו לא ישלמו את הקנס מכיסם. אילו רצו לטהר את זירת הבחירות, היו מוסיפים שני סעיפים שהופכים את הקערה על פיה:
• לקבוע בחוק צוות משפטנים מומחים, ובכל עת שהמפלגה תקבל תרומה בעייתית תציג אותה בפניהם בטרם תפרע את ההמחאה. אם הצוות יאשר את כשרות התרומה תוך כדי מערכת הבחירות - מה טוב. אפילו אחר כך יתברר כי אינה כשרה תעמוד למפלגה שחטאה זכות ההסתמכות, ותהיה פטורה מלתת את הדין.
• מנגד, אם למרות זאת היא תעלים את התרומה מן המשפטנים ותעבור על החוק - יודח העומד בראשה לאלתר מן הכנסת, ולא יחזור אלא אם כן יערער על ההחלטה ויזכה.
אין מנהיג שירצה להסתכן בהדחה מהכנסת. זה כמו מתן ערבות אישית להלוואה הנמסרת לחברה ציבורית. דווקא בשל כך יהיה בכנסת רוב מוחץ, שלא ייאות לרוע המזל להוסיף שתי פסקאות כה חיוניות לחוק בלי שיניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו