זהו חודש טוב לספרות, או ליתר דיוק, למי שאוהב לדבר על ספרות: רק לפני שבוע געשו העיתונים והרשתות החברתיות כתוצאה מחשיפתה לכאורה של הסופרת האיטלקיה המסתורית אלנה פרנטה, וכעת סוערות הרוחות מרגע היוודע שהזוכה בפרס נובל הוא לא אחר מאשר בוב דילן.
סקאלת התגובות לזכייתו של דילן בלטה בתנועה כלפי הקיצון: בין אלו שהתרגשו עד עמקי נשמתם מהזכייה וטענו שזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לספרות, ובין אלו שטענו שמדובר בבדיחה לא מוצלחת, בחילול, כביכול, של גבולות השדה השירי-ספרותי. הצדדים האשימו זה את זה בקרתנות, סכלות, חוסר מודעות, לא היה הרבה אמצע בזירת ההתגוששות, שהתרחשה בעיקר בציוצים ובפוסטים אינספור ברשתות החברתיות.
לבד מדילן, שהתאבזר במיליון דולרים חדשים, הזוכה הגדולה מהמהומה, על פניו, היא האקדמיה השבדית: לולא הסכום האסטרונומי והארומה המלכותית, אין לדעת אם היו ממשיכים להתייחס לזכיות בפרס נובל בספרות בכובד ראש שכזה. עכשיו כולם מדברים על האקדמיה, וזאת מבלי להזכיר אפילו במשפט את העובדה, למשל, שהשנה לא זכתה ולו אישה אחת בפרס.
"פרס נובל הוא אייטם מצוין לתקשורת, שמנפחת את חשיבותו בכל שנה מחדש, אבל אין לו – ומעולם לא היתה לו – השפעה של ממש על התפתחות ספרותית כלשהי. אולי רק על מכירות ספריו של הזוכה, וגם זה רק זמנית", טוען המשורר מאיר ויזלטיר. "כך גם הפעם. החלטת האקדמיה השבדית היתה תמוהה השנה (לא בפעם הראשונה) על כן היא עושה רעש רב מהרגיל בתקשורת וברשתות החברתיות".
ייתכן שהצדק עם ויזלטיר והדיון על בוב דילן כזוכה פרס נובל אינו יותר מהזדמנות ללהג על עצמנו. אך בתקופה המתאפיינת בכך שככל שרבים הספרים המתפרסמים כך מתרחב המעגל המספיד את הספרות, מעניין לחשוב על הפרס כעוד חוליה בשרשרת המשקפת את ערעור גבולות השיח הספרותי ומזמינה אותנו לשוב מחדש על השאלה עתיקת היומין "מהי ספרות?" שהרי, גם אם לא נחשיב את האקדמיה כגורם שהשפעתו על טעמנו הספרותי היא הרת גורל, בכל זאת מעניין שדווקא מוסד ממלכתי, ממוסד ומהוגן כעין זה מכריז על הספרות כשדה דינמי, שהגדרתו רופפת ונתונה לשינויים.
לא מזיק לחזור ולהיזכר שהספרות, כפי שאנו נוטים להבינה היא בעצמה מושג חדש, בן 200 שנים בלבד מפרספקטיבה מערבית, מחדד הסופר וחוקר הספרות עילי ראונר. "אף המאבק בין הסוגות המובהקות של הספרות – השירה, הסיפור, הטרגדיה – משתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום. אפשר לומר שהבחירה בדילן דורשת מאתנו לחשוב מחדש ובצורה מהותית: מהי בכלל ספרות, האם הספרות היא בעצם השאלה 'מהי ספרות?' כלומר, מדוע אין לה מקום מבטחים משל עצמה, מדוע אין לה בית משל עצמה. או אולי: אם יש לה בית, האם היצירה החיה/הערה אכן מתגוררת בתוכו עדיין? האם הספרות בכל עצמתה היצירתית והיצרית עדיין מתקיימת בתוך ביתה?"
"קשקוש תקשורתי חולף". מאיר ויזלטיר (צילום: משה שי)
ראונר אינו מעוניין להתחייב לתשובה אחת נחרצת, אלא להציע כיווני מחשבה. "אפשר להעריך שספרות היא כל יצירה שעשויה מטקסט, וכל טקסט ששואל על החוויה האנושית ועל מהות הלשון האנושית", הוא אומר. "יש עבודה טקסטואלית גם בקולנוע, הגות, קומיקס ואמנויות הבמה. כפי שבמשך השנים זכו בפרס נובל לספרות גם הוגים כברגסון וסארטר או מחזאים כפינטר ובקט, גם השנה נדמה שיש כאן ניסיון להחיות את הספרות על ידי חריגה מההגדרה הרווחת על ידי קריאה לחידוש, העלאה על נס של השיר הקולי, של היווצרות המילה והרעיון בקול, על-ידי האנרגיה שהמוזיקה נותנת למילים – כדי להפוך את המילים למקור השראה והשפעה.
"הספרות, במובן זה", ממשיך ראונר, "חוזרת אל הביטוי הראשוני שלה - הקול, הגית המילה, הצעקה, הקינה, התפילה, התחינה. ובאותה עת, היא מורה כיצד היצירה הספרותית נכרכת במוזיקה ובמופע על הבמה, נכרכת באמנויות אחרות, נמצאת בתוכן או מאגדת את כולן יחדיו".
הכיוון השני לדיון מהי בעצם ספרות, טוען ראונר, אינו שאלה כללית של הספרות כמו שאלה הקשורה לאמן עצמו: "ייתכן שוועדת הפרס רואה בכתיבה של דילן, או ביצירה של דילן בכלל, חשיבות אנושית שהיא מעבר להגדרה של מדיום מוזיקלי או בימתי – וכך היא רואה לנכון את הצורך להחריג את דילן ולהפוך את יצירתו לבעלת סמכות אסתטית, ספרותית-פוליטית ראשונה במעלה, מעבר לצורות הביטוי (למדיום) של יצירתו".
ב-"עריק", רומן הביכורים שלך שפורסם אשתקד, הגיבור פותח בהצהירו ש-"אין עוד צורך בספרות", ואף על פי כן תשוקתו הבוערת היא לכתוב. ייתכן שהפיצול הזה הוא מה שמשתקף לנו מתוך הפרס ומתוך המצב הנוכחי בפרט? הספרות חלשה, מוכה, חוזרים ומכריזים על מותה, ואף על פי כן, המקלדות מתקתקות וביתר שאת.
"הכיוון השלישי הוא אולי מה שניסיתי להביע ב'עריק' – שהספרות כפי שנאחזנו בה, כפי שנמסרה לנו בתור יעוד או הבטחה, משתנה ומתהווה בדרך אחרת ובלתי צפויה", סבור ראונר, שגם "ילדה וכלי קשת", ספרו שראה אור לאחרונה, הוא בדרכו שאלה על מהות הספרות וכיצד לכתוב אותה. "אין צורך בספרות כל עוד אין לה את הכוח, הגמישות, המידיות, כל עוד היא לא מהווה סכנה, או נחשפת לסכנה. כל עוד היא מתחנפת (מספרת סיפורים יפים) כל עוד היא מסתגרת ושוקדת על שמריה, כל עוד היא חלק משוק כלכלי שעקר את הממד הביקורתי שלה והניסיוני שלה.
.JPG)
"יצירה בעלת סמכות אסתטית". עילי ראונר (צילום: גדי ראונר)
"באותה מידה משהו משתנה מן הצד של קהילת הקוראים: השקט, העדינות, הבדידות, ההפנמה, האמונה בספרות כמחוללת שינוי במבע, בדימוי ובלשון של האינדיבידואל – כל אלה הם כישורים שהולכים ואובדים, ערכים הומניסטיים שהולכים ומיטשטשים. יש כאן אתגר: הספרות צריכה לעמוד בפני השינויים הטכנולוגיים המהירים וצורות החיים החדשות, היא צריכה להמציא את עצמה מחדש".
ויזלטיר, מצדו, לא משתכנע שהעניין כה משמעותי. "החלטתם של כמה שבדים לא תהיה הרת תוצאות בתחום הספרות או השירה, וזו טעות לחשוב שהיא תגרום 'לנו' לחשוב אחרת על גבולות השיח הספרותי או על השאלה מהי שירה וכולי. דיבורים כאלה הם קשקוש תקשורתי חולף, ותו לא", הוא פוסק. "השירה משתנה בהשפעת תהליכים מתוכה ומחוצה לה, אבל לא בעקבות החלטה טובה או רעה של ועדה בשטוקהולם, שאולי התחשק לה לחדש ולהתחנף לדור הצעיר, אבל היא שכחה שהיום רוב המעריצים השרופים באמת של דילן הם בני 60 ומעלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
