"נפשי טמונה בכל אות"

על אחת הדמויות בספרו החדש "כתר הברזל" כותב הסופר אהרן אפלפלד כי "נפשה טמונה בכל אות". קוראים לה אולה והיא אחותו הגדולה של גיבור הספר, פטר שטיין, קצין יהודי מצטיין בצבא האוסטרו־הונגרי, לוחם מעוטר שפיקד בעוז על חייליו במלחמת העולם הראשונה. שטיין אוהב את אחותו אהבת נפש. כאשר היא מתה בגיל צעיר ממחלת השחפת, לאחר אשפוז ממושך בסנטוריום קודר, הוא מסתגר בחדרה וקורא מרשימות שכתבה במחברותיה, נפעם מההקפדה ומהרגישות שבמילותיה. "אני מתפללת בלבי שכל מה שאכתוב במחברת זו יהיה שאוב מנפשי", כותבת אולה, "מלובש במילים פשוטות, בלא יומרה".

מילותיו של אפלפלד הן כאלה בדיוק. שאובות היישר מנפשו, ממעמקי קרביו, מעולמו הפנימי ומזיכרונותיו המלווים אותו בכל השנים. מילים ספוגות רגש, מדודות, מדויקות ועדינות. מילים בלתי מתאמצות ולכן אמינות ומשכנעות. 

"אצל סופר רציני", הוא אומר, "כל הדמויות חצובות מדמותו. כל הדמויות שלי הן חלק ממך. משקפות זוויות שלי. אז כן, את צודקת, גם נפשי טמונה בכל אות שאני כותב. אני לא עוסק בפוליטיקה, בסוציולוגיה או בהיסטוריה. אני עוסק מאז ומעולם בנפש האדם. סופר, ככל בן אנוש, בקושי מכיר את עצמו. אך מאותם המקומות בתוכו, שהוא כן מצליח לגעת, הוא שואב את הדמויות. הדמויות שלי הן לא אני, הן לא בנות דמותי, אבל הן נובעות מתוכי ומושפעות ממני".

אפלפלד מקבל את הפרס על שם נלי זק"ש בדורטמונד, גרמניה, ב־2005 // צילום: אי.פי

"כתר הברזל" (בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן) הוא ספרו ה־46 במספר של אפלפלד, שבחורף הקרוב יחגוג 85. גם הוא, כגיבור ספרו, עטור פרסים ואותות, מהסוג הספרותי. הוא חתן פרס ישראל לספרות (שהוענק לו בשנת 1983), פעמיים זכה בפרס אנה פרנק וכן בפרס היצירה מטעם ראש הממשלה (כבר בשנת 1969), בפרס ביאליק ופרס ברנר. נוסף על שורה ארוכה של תוארי דוקטור לשם כבוד, קיבל גם פרסים בינלאומיים רבים, ובהם פרס המינגווי ופרס הספרות האיטלקי Premio Grinzane Cavour, שהציב אותו בשורה אחת עם זוכים אחרים, כגון הסופרים האדירים טוני מוריסון, ז'וז'ה סרמאגו, גינטר גראס, פרימו לוי, פאולו קואלו, ומריו ורגס יוסה. בחודש יולי האחרון נבחר לקבל את עיטור לגיון הכבוד הצרפתי, שיוענק לו בקרוב על ידי נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. בכתב המינוי שנשלח אל ביתו של אפלפלד נכתב כי "מינוי זה מעיד ללא עוררין על ההכרה שרוחשת הרפובליקה הצרפתית ליצירה הספרותית הגדולה שלך והקשר שלה לצרפת". 

בעשור התשיעי בחייו אפלפלד מרגיש כי הוא עדיין צריך להמשיך במלאכת הנחלת זיכרונותיו לדורות הבאים. "אני רק רוצה לכתוב. מעולם לא כתבתי בשביל הפרסים וגם לא בשביל ההכרה. אני כותב מתוך צורך. אני בא מאיזה מן מקום איום ונורא וצריך לתת לזה ביטוי. אני לא בא ממשפחה מדושנת עונג ולא היתה לי ילדות טבעית ונורמלית. יש לי תפקיד בעולם והוא הכתיבה. אחרי ההרס הגדול, שהייתי עד לו, היה בי צורך לקומם את ההריסות בתוכי. כך נהייתי סופר". 

בהרס כוונתו היא, כמובן, לשואה, שאותה שרד לבד, כילד בן 7, יליד צ'רנוביץ, רומניה. אמו, בוניה, נרצחה בשבועותיה הראשונים של המלחמה. עם אביו, מיכאל, הוגלה למחנה העבודה טרנסניסטריה, אך זמן קצר לאחר מכן הופרד ממנו למשך כל שנות המלחמה, ושרד תוך הסתתרות ונדודים בין יערות, שדות וכפרים. 

לישראל עלה אפלפלד בשנת 1946 במסגרת עליית הנוער ולמד בבתי הספר החקלאיים בעין כרם ובנהלל. לאחר שחרורו מצה"ל החל מייד בלימודי ספרות באוניברסיטה העברית. 

"אין דבר הדומה לשואה"

בשנת 1957 זכה להתאחד מחדש עם אביו בישראל. ספרו החדש מוקדש לזכר אביו, "שלחם כחייל בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העולם השנייה נכלא במחנות", כך בדברי ההקדשה.

"אני כותב בכל יום, למעט בשבת". אפלפלד // אריק סולטן

"התנסיתי בחיים בכל מיני דברים לא קלים", אומר אפלפלד, "סופר גדול יכול לצמוח רק מתוך אדם שהתנסה התנסויות משמעותיות. שעבר טלטלה חיצונית או פנימית, שראה וחווה ויודע מהי מחלה, מהם נכות, רעב, יתמות, מלחמה. מתוך זה הוא מתחיל להבין את החיים. דמיון פורה, סקרנות, כישרון ואהבת הכתיבה הם בטח חשובים, אבל לא כמו ניסיון חיים".

אלה בהכרח חייבות להיות חוויות קשות ומכאיבות?

"לדאבוני, כן. מדובר בניסיון חיים שכרוך בכאב. לסטודנטים שלי לספרות באוניברסיטה לא הייתי אומר 'לכו לחפש כאבים'. אני מאמין שכמעט כל אדם בסופו של דבר מתנסה בכאב ובסבל. הוא חולה, הוריו חולים, אחותו חולה. אנחנו הרי לא עוברים את החיים בקלי קלות ובצ'יק צ'ק. נכון, מה שאני חוויתי הוא אחר. אין דבר הדומה לשואה. אני בניתי את הכתיבה שלי על הסבל האישי שחוויתי. הוא נחוץ כבסיס, יש לי מה לקחת ממנו כל הזמן. אבל זה לא מספיק. המון אנשים סבלו בשואה והמשיכו לחיות, הקימו משפחה, אך לא הפכו לסופרים. משמעות הדבר שגם אין די בסבל".

הוא לוגם נס קפה מכוס זכוכית דקה. יושב בכורסה, בלב סלון דירתו בשכונת רחביה בירושלים. לפני כשנתיים עבר להתגורר כאן עם אשתו יהודית, לאחר שנים רבות שבהן התגוררו במבשרת ציון. ביתם במבשרת היה גדול מדי עבורם והיו בו יותר מדי מדרגות. כעת רק מדרגות ספורות מפרידות בין דירת הקרקע השכורה לבין הרחוב השקט ומלא הירק שבלב הבירה. זמן לא רב לאחר הפיכתו לתושב העיר הוענק לו אות יקיר ירושלים. 

"התחלתי לכתוב שירים וסיפורים בלי שהיו לי הכלים לכך". אפלפלד ב־1986 // צילום: משה שי

אפלפלד פותח בהתנצלות שקולו חלש ותוהה אם הטייפ יצליח לקלוט את דבריו. משום כך, נראה שהוא מרבה ללוות את מילותיו השקטות בהבעות פנים מודגשות ובתנועות ידיים. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכל ספריו, הוא מלא סקרנות לגבי בני האדם באשר הם, ולכן מקדיש את תחילתו של המפגש בינינו להפניית שאלות אלי והתעניינות כנה על אודות המראיינת היושבת מולו. 

הסקרנות להתבונן כל העת במה שסביבו היא, לדבריו, מה שהציל אותו במלחמה. "אהבתי להתבונן בצמחייה. אהבתי להתבונן בבעלי חיים. בבני אדם. זה העניק לי רוגע והגנה נפשית במלחמה. בהמשך, במידה רבה, יכולת ההתבוננות הזאת היתה ההכשרה שלי להיות סופר. זה גם איפשר לי להטמין מראות קשים. להדחיק אותם. מסביב רוצחים ורודפים ולי יש זמן להסתכל על עלה. על פרח. על טביעת פרסה של סוס. יש דברים שהעין והלב פשוט לא מסוגלים לקלוט. רצח של ילד קטן הוא לא דבר שאנחנו מסוגלים לקלוט. אפילו אם מדובר במוות שקט. על כן, אני עוסק בזוויות של השואה, שבהן יש עדיין דיאלוג ויכולת הכלה. למשל, בגטו אנשים שיחקו קלפים, למדו, צחקו. ילדים התכוננו למבחנים. וכולם קיוו לימים טובים יותר, למרות שהיה מוות בגטו. מדי יום היו יריות, אנשים נפצעו, חלו, נהרגו, גססו ברחובות".

"מאה שנות בדידות יהודית"

נוהגים לכנות אותו "סופר שואה", הגדרה שהוא לא אוהב. "אני לא נעלב בקלות אבל זה כינוי לא נכון. נכון שאני היחיד שהפכתי את נושא השואה לנושא כבד ומרכזי בספרות למבוגרים. אבל אני מקיף בספריי מאה שנות בדידות יהודית, שמתחילות מסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, עד לימינו. הספר האחרון עוסק בעיקר בשנאה פתולוגית כלפי יהודים, אך בתקופת מלחמת העולם הראשונה. 

"בהקשר לשואה, אני לא עוסק בסנסציות ובזוועות. אני עוסק בחיים, באנשים. אני מבצע טרנספורמציה לנושאים מהשואה. אני לוקח דברים שאפשר לדבר עליהם. כאב בטן, פחד, חרדה. על עשרה אנשים שנרצחים מול עיניך אין לך מה לומר. אתה רואה בור מלא באנשים מתים, תתחיל לתאר את הבור הזה? תפחיד את האנשים. לא. לנו כבני אדם אין מה לומר על הדברים האלה. יש הרבה מקומות בתוך עצמי שאני לא מגיע אליהם עד היום, גם בגילי".

כמו המוות של אמך. 

"אמא שלי צעקה לפני שרצחו אותה, כי קודם לכן חיילים גרמנים ורומנים עינו אותה. עדי ראייה פירטו באוזניי לפרטי פרטים מה היה שם. אני יודע. אבל אין לי מה לומר על זה. כל מה שאומר יהיה חסר משמעות. זה גדול מדי. אלה דברים שאי אפשר לעבד ולקלוט".

כתיבתך  על השואה התקבלה בספקנות, לעיתים בדחייה ואף בבוז. 

"כן, היו כל מיני עניינים אידיאולוגיים", הוא מודה, "וגם אני עצמי לא הייתי בדיוק בשל. ב־1952 סיימתי את השירות בצבא וחיפשתי את דרכי. כל השכלתי היתה אז עצמאית, בלי מורים, לבד, תוך מלחמה. גם כשעליתי לישראל ההכשרה היתה מקצועית, חקלאית בעיקר. כל מי שפגשתי בצבא היו בעלי השכלה תיכונית, עם עברית טובה, שליטה במתמטיקה, ידיעת התנ"ך. בניגוד מוחלט אלי. ניגשתי לבחינות הבגרות אחרי הצבא ונכשלתי לא מעט. הייתי צריך לחזור שוב ושוב, במיוחד במתמטיקה.

"התחלתי לכתוב שירים וסיפורים מבלי שהיו לי כלים לכך. למעשה, אלה לא היו שירים, אלא יבבות. כמו יבבות של בעל חיים. היה בי לחץ. להוציא, לפרוק. לכן היו מי שלא רצו לפרסם את החומרים שלי. גם לא הבינו איך ומדוע אדם צעיר כמוני מתעסק בשואה.

"כשחלפו עוד כמה שנים וההסתכלות על ניצולי השואה הפכה להיות יותר כעל בני אדם, ואז היה לי קל יותר לפרסם סיפורים בעיתונות. אז עוד פירסמו סיפורים בעיתונות.

"שנות החמישים והשישים אופיינו בהרואיזם ישראלי, בסוג מסוים של אקטיביזם. נושא השואה לא היה שייך לשם. מי שעבר את השואה לא נחשב כמי שנושא אות הצטיינות, מבחינת החברה בישראל. הלוא 'באנו ארצה לבנות ולהיבנות'. כלומר, אתה חייב להשתנות. לסגור בליבך את הניסיון, החוויה והכאב ולהתמקד בעתיד. הייתי בכל מיני מסגרות של עליית הנוער. אף פעם לא ניגש אלי מישהו מהמורים, מהמדריכים או מהחניכים וביקש לשאול, מה עשית, איך נשארת בחיים?"

למה, לדעתך?

"מתוך פחד. לא שואלים על דברים איומים. רוצים שתהיה נורמלי, שלא תתייחס יותר מדי אל העבר האפל. הדחקה. כל בני הנוער שבאו מהשואה בנו לעצמם מרתף שלם בבטן שבו איחסנו את הזיכרונות. לא מדברים על איך הרגו את אמא שלהם מול עיניהם, איך הפרידו אותם מהאחים שלהם, איך התעללו והשפילו את אביהם. ברמות אבסטרקטיות, טוב שהגענו ארצה, לבנות את המדינה, להיות חקלאים. אבל מבחינת היחס והמבט היה מדובר בזרות. בן־גוריון קרא לנו אבק אדם. אם המנהיגות התבטאה כך, הציבור הושפע. הוא כינס כמה כינוסים כדי לחשוב מה לעשות עם אבק האדם הזה. הוא 

לא ידע שמתוך האנשים האלה יצמחו אלופי צה"ל, מדענים, תעשיינים, אנשים עם מעוף גדול. ניצולי השואה באו בסערה אל ישראל שהיתה עדיין פרובינציה. ועם זאת, אי אפשר אחרי שהרגו את כל המשפחה שלך, או את כל העיירה שלך, להפוך מייד לאזרח מתפקד, לעבוד מבוקר עד ערב, עם הפסקה לכוס קפה אחר הצהריים. זאת ציפייה לא הוגנת ולא ריאלית". 

"עוגן במצב של ייאוש"

אפלפלד מספר כי לאחרונה נערך כנס מיוחד של האגודה הפרוידיאנית בצרפת שעסק בספריו. "דובר בו על כך שהקריאה בספריי משמשת עוגן במצב של ייאוש, מפני שאין בהם חשיכה גמורה. האור שבהם גובר על החשיכה. הוסבר לי שאדם שעבר טראומה קשה יכול להשתקם גם באמצעות קריאה בספריי. כשאתה עובר טראומה חשוב למצוא אחיזה במשהו אחד לפחות שהוא בעל משמעות. בנקודת אור שתגבר על ההרס".

אתה מסכים עם כך שההכרה שלה אתה זוכה בחו"ל גדולה מזאת שאתה מקבל בישראל?

במידה מסוימת, כן. אני חושב שההכרה יפה, גם בארץ וגם בחו"ל. אבל נכון שזו בחו"ל עולה רוב הזמן על זו שבישראל. הספרות שלי היא מאוד אירופית. אמנם היא עוסקת ביהודים, אבל הדמויות שבה הן האדם האירופאי המודרני. בצרפת, למשל, שם ההצלחה שלי היא כנראה הגדולה ביותר, יש רגישות לספרות. ספר נמדד שם בערכים ספרותיים, שאני עונה עליהם. מבנה המשפט, המנגינה שלו, התמונות שהוא מעלה מול העיניים, ההבחנות בין בני האדם".

ספרו כתר הברזל

ובישראל ספרות נמדדת בערכים אחרים?

"בישראל הספרות מעורבת בפוליטיקה. ספרים נכתבים עם זיקה לחיים הפוליטיים. אני אדם שמתעניין בפוליטיקה, אבל לא פעיל פוליטית ולא מכניס את הפוליטיקה לכתיבתי. הספרות הנפוצה בישראל שונה מאוד מהספרות שלי. אני חושב שקהל הקוראים בארץ עדיין מצוי בשלבי גילוי של היצירה שלי. אבל אני רואה עכשיו שהצעירים מגלים עניין בספרים שלי, כי דרכם הם מגלים את אירופה של העבר ובהווה".  

כמו כל ספר מספריו, גם "כתר הברזל" היה מונח במגירתו של אפלפלד כמה שנים, עד שהחליט לפרסם אותו. כזה התהליך אצלו. "כשאני גומר ספר אני מניח אותו בצד למשך ארבע, חמש שנים, כי אני לא מרגיש שבסוף הכתיבה הוא בשל לכדי גמר, כפי שאני רואה אותו. למעשה, אני פשוט לא מרוצה. אני מוצא יותר מדי פגמים. לכן אני מניח את הכתבים בצד, להיות עם עצמם ופונה בינתיים למשימה אחרת. אני לא כותב כמה יצירות במקביל. אלא מסיים ומניח בצד עד לרגע הנכון". 

מתי הוא מתרחש?

"לאט לאט אני מבין שמשהו קרה לספר. או שמשהו קרה לי. אני חוזר וקורא את מה שכתבתי ומבין שהספר לא רע כפי שחשבתי ואז חוזר אליו ומתמודד איתו באופן שונה מאיך שהתמודדתי קודם. מוסיף שורה, גורע שורה, מוחק את המיותר". אפלפלד כותב ביד, "לפעמים בעיפרון, לפעמים בעט. כתיבה ביד היא הדבר היפה ביותר. את הטיוטות אני משמיד או שולח לארכיון שלי שנמצא בבאר שבע. לא כל שטות צריך לשמור". 

אין לו מחשב בבית. הטלפון הסלולרי משמש רק לשיחות. הוא לא כותב הודעות ולא גולש באינטרנט. עד לפני שנים מעטות היה מקליד את כתב היד הסופי במכונת כתיבה, רמינגטון, ושולח אותו בדואר להוצאת הספרים. "בשנים האחרונות באה אלי אישה, אני מקריא לה את מה שכתבתי והיא מקלידה אל תוך המחשב שלה".

האינטרנט לא מסקרן אותך? זהו מאגר המידע הגדול והשימושי בעולם.

"האינטרנט מעניין אותי כתופעה מכנית חדשה. אני לא מזלזל בזה. הילדים שלי עסוקים בה מאוד. אני חושב שהמגע בין הגוף לבין העיפרון והנייר הוא משמעותי יותר מאשר הסטריליות הזאת של המחשב. ברורה לי עוצמתו של האינטרנט. אבל אני לא מעוניין לדעת את הכל. אני רוצה לדעת דברים מאוד מסוימים ואותם אני לומד באמצעות קריאה בספרים או עיון באנציקלופדיה. אם יש לי בעיה ספציפית אני מגייס את בניי או את בתי והם עוזרים לי".

כתיבה כעבודת חציבה

לאפלפלד שלושה ילדים. הבכור, מאיר, הוא צייר, בוגר הרויאל אקדמי בלונדון. הוא מתגורר בירושלים, לא רחוק מהוריו, וקירות הסלון בביתם מלאות ביצירותיו. בנו האמצעי, יצחק, הוא משפטן. בתיה, הבת הצעירה, היא ד"ר לספרות משווה. יש לו שלושה נכדים, משני בניו. יהודית, אשתו, עסקה בהוראה, אך את רוב שנותיה הקדישה לגידול הילדים. 

הגיל משפיע על יכולת הכתיבה? 

"בגיל שלי יש כבר מגבלות. אני לא כותב באותו קצב כמו בנעורים. קשה לי לשבת במשך שעות, בין שאני כותב ובין שלא. אני כותב שעתיים במהלך הבוקר ושעתיים במהלך אחר הצהריים. לפעמים בערב אני מציץ במה שכתבתי. אני כותב בכל יום, למעט בשבת. אני שומר מסורת מתון. אני לא אוהב את הצוותא הדתית, אבל אוהב את הסידור וקורא בו. את המחזור. את התנ"ך, כמובן". 

עצם הכתיבה קל לך?

"לא. הכתיבה מעולם לא היתה קלה לי. בכתיבה יש הרבה הנאות. אבל זאת עבודת חציבה. חיפוש מייסר". 

איך נראה הפנאי שלך?

"אני קורא הרבה מאוד ספרים. לאחרונה את הלגיוזיות של טולסטוי. מדי ערב מאיר מגיע ואנחנו צועדים יחד למשך שעה. פעם בשבוע בא מישהו לבקר אותי, מהארץ או מחוץ לארץ. בטלוויזיה אני צופה בעיקר בחדשות. לפעמים בדרמה ישראלית, כמו 'שטיסל'. מדי פעם מציץ בתוכניות הריאליטי, מתוך סקרנות, אבל לא באמת מקדיש לזה זמן. אני כבר פחות נוסע בעולם, אחרי שנים רבות של נסיעות אינטנסיביות. את אות הלגיון אני לא יודע אם אטוס לקבל בצרפת, או שאבקש לקבל אותו פה, בשגרירות צרפת. ברור שיותר קשה לי לנסוע. הנסיעות מנתקות אותי מהשיגרה, מהעבודה, וגם פיזית זה כבר קצת קשה".

איפה אתה ניצב בתוך הדיון הציבורי שעורר דו"ח ביטון?

"מה שיפה בישראל הוא שאנשים באו ממקומות שונים, הביאו תרבויות שונות וצריך לשמר את מה שהביאו. יותר פלורליסטי הוא יותר טוב, יותר מעניין. אני לא בעד אחידות. אני בעד קפקא, תומאס מאן ושניצלר, שהם הסופרים שקראו הוריי. אך אני באותה מידה קשוב לאבן גבירול, ליהודה הלוי ולשמואל הנגיד. הם נמצאים בספרייה שלי. הייתי הרבה מאוד שנים מורה בתיכון ערב, בסמינר, באוניברסיטה. וכן, מלמדים עד היום בעיקר יצירות מערביות. אבל אני לימדתי הרבה שנים את הפואטיקה של התנ"ך. יהדות ערב וספרד שימרה את התנ"ך יותר מיהדות מערב המתבוללת".

אתה מסכים שהיתה בארץ הדרה של התרבות המזרחית?

"התרבות המזרחית לא נחשפה מספיק לאורך השנים במדינה. אנשים באו לארץ ישראל מהמזרח. אני זוכר את בואם. והם לא ידעו לחשוף את פנימיותם. לאט לאט זה יוצא, בכל פעם קצת, זה לא משהו שאפשר לגרום לו לצאת בכוח. יש לספרות ספרד מקום מהותי מאוד בתרבות שלנו. היא קיימת ובהדרגה תובא לידי ביטוי באופן הראוי. התפקיד מוטל על בני התרבות הזאת. זאת אחריות של מי שמגיע מהמקורות התרבותיים האלה - הם אלו שצריכים לקחת את העניין ברצינות ולהבין, קודם כל בעצמם, שיש בידיהם משהו גדול, עצום, רב ערך. הם צריכים לקחת את האחריות בידיהם. לא להטיל אותה על אחרים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו