יום הכיפורים 1973. יואב גלנט, תלמיד כיתה י' מרמת גן, יושב בבית הכנסת. "אני זוכר את הרגע", הוא משחזר, "המבוגרים קמים ועוזבים. אחר כך שמענו שמתחילה המלחמה". התיכוניסט, שלימים יהיה מפקד יחידת הקומנדו הנערצת של המדינה, שייטת 13, אחר כך אלוף במטכ"ל וכיום שר בקבינט המדיני־ביטחוני, הוא מדור המנהיגים שלא השתתף במלחמה ההיא אבל חי אותה והושפע ממנה. "הייתי ילד במלחמת ששת הימים. אני זוכר את המבטים של ההורים שלי שהסתכלו זה על זה, באותה מלחמה: המבט היה של חרדה. במלחמת יום הכיפורים ראיתי עליהם מבט אחר, מבט של תדהמה.
"תלמידי כיתה י"ב ניהלו את המשק לשעת חירום שפעל מהמטה המרכזי, בין רחובות ז'בוטינסקי וביאליק, מול קולנוע רמה. תלמידי כיתות י"א ו־י', ואני ביניהם, היינו העוזרים שלהם. קמנו בבוקר, הלכנו לעבוד בטנא נגה, חילקנו ביצים בצהריים ובערב היינו נוסעים לתל השומר להעמיס תחמושת למשאיות. הרגשנו שאנחנו בתוך מערכה ומאוד חשובים בתור נערים. לאט־לאט, בתוך שבוע־שבועיים, התחילו להגיע השמועות על ההרוגים. שמות שהכרנו, מי שהיו מעלינו בתנועת הנוער, בצופים. כך הגיעה הידיעה על מותו של אחיו של חברי הטוב שמעון. זה הזיכרון שלי מיום הכיפורים".
"בדור שלי, כחיילים צעירים, כל המפקדים שלנו היו בוגרי אותה המלחמה. מפקד הפלוגה שלי בטירונות היה לוחם בחווה הסינית. כל מפקדי השייטת שהיו מעלי כחייל - שייקה ברוש, ידידיה יערי, עמי אילון - כולם לוחמים עזים, כך שהמלחמה ההיא ליוותה גם את השירות הצבאי שלנו. בראיית הזמן, הלקח הוא חשוב מאוד: מדינת ישראל הביסה עד הכרעה שלושה צבאות בשישה ימים. שש שנים אחר כך, שני צבאות מאותן מדינות, בהפתעה, הביאו את ישראל למצב אחר לגמרי, ובתוך זמן קצר. נכון שהתגברנו וגברנו עליהם, אבל כלקח, המצב שנוצר העניק לכולם הבנה אסטרטגית: שגם אם ישראל מכריעה את אויביה בקרב, הרי אם אין לה כוונה להשמיד את האויב והוא נשאר כאן, יש להוביל להסדרה מולו, ואת זה יש לעשות מעמדה של כוח".
ציר הרשע עדיין כאן
גלנט, היום בן 58, נשוי ואב לשלושה, מאמין שיותר מאשר מלחמת יום הכיפורים נצרבה כחוויה אצל רבים, היא עיצבה מחדש את האסטרטגיה של מדינת ישראל. "כמו שאמר קלאוזביץ, שתכלית מלחמה היא לאכוף את רצונך על הצד השני באמצעות אמצעים אלימים ולמנוע ממנו לעשות את זה לך. מלחמת יום הכיפורים נעלה תקופה של 25 שנים של מלחמות קונבנציונליות, שבמהלכן ישראל הכריעה את אויביה פעם אחר פעם. מבחן התוצאה היה שהמלחמה שהחלה בהפתעה הסתיימה 101 ק"מ מקהיר, ולא 101 ק"מ מתל אביב. אויבינו הפנימו - במקרה הזה, מצרים - שאם הם לחמו נגד ישראל ב־48', 56', 67', פתחו בהפתעה במלחמה ב־73' והוכו שוק על ירך, הגיע הזמן לעשות שלום. זה הלקח שהם הבינו. הדבר הזה הוא שהוביל להסכם השלום עם מצרים.
האיום האיראני. ציר הרשע מסכן מאוד את מדינת ישראל // צילום: אי.פי
"אחרי המלחמה היה ברור שמי שלחם נגד ישראל ידע שאי אפשר לנצח אותה בכוח, דבר שהוביל לבריתות השלום. נוסף על כך, היה מי שבדיוק בשל אותה מלחמה לא הסכים עם כך שישראל היא ישות קבועה באזור וסירב להכיר בה. ואז התפתחו שני אפיקי פעולה נגדנו: הראשון, של טרור. דרך שהיא בסופו של דבר עוקפת את העימות של מלחמה ישירה. השני, יכולת של ירי טילים".
מהו האיום הגדול ביותר היום על מדינת ישראל?
"איראן. במבט על המפה הכוללת, אין ספק: האויב הוא איראן. היא מקור הסמכות האידיאולוגית והטרוריסטית. זהו השחקן העיקרי שפועל נגדנו כל העת, בכל הזירות. איראן פועלת נגדנו היום בחמש זירות פעילות: אחת בעזה, על ידי התמיכה בחמאס ובארגוני הטרור בראשות הג'יהאד האיסלאמי; שתיים: באמצאות חיזבאללה ובניית כוחו; שלוש: ביהודה ושומרון על ידי ניסיון להפעיל תאי טרור; ארבע: ניסיונות גיוס מתמשכים בקרב ערביי ישראל שיפעלו נגד המדינה; חמש: זירת פיגועי החוץ, שמופעלים על ידי משמרות המהפכה וחיזבאללה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.
"כל אלה הם אמצעים של מלחמה שוטפת, של מנגנון התשה שנועד להעסיק את ישראל, לבזבז את זמנה ולהקיז את דמה, כך שבמקביל, הם יוכלו לחתור לנשק גרעיני. הרצון בעניין הזה נשאר, גם אם יש עליות, מורדות או הפסקות בדרכם למטרה. ההצהרות שלהם לגבי השימוש שלהם בו כבר ניתנו".
"בזמנו, הנשיא ג'ורג' בוש הגדיר את האיומים באזור במונח 'ציר הרשע' - טהרן, בגדד, דמשק וביירות. זהו ציר שמאוד מסוכן למדינת ישראל. בחסות תהליכים שונים הרוב השיעי־איראני הולך ומשתלט על עיראק. כעת מתחולל קרב על סוריה. שם יש ניסיון להגיע להגמוניה איראנית־שיעית בחסות חיזבאללה, וזהו תהליך שצריך להדאיג אותנו. אנחנו לא נרשה מציאות שבה איראן פועלת נגדנו בגבולות מורחבים על ידי שחקנים אחרים. האיומים האחרים, שהעולם מאוחד נגדם, הם לראייתי חולפים וזמניים. בסופו של דבר, העולם יביס את דאעש".
המצב הנוכחי גורם לכך שהאויבים סביבנו נחלשים. חיזבאללה עסוק בסוריה, הסכם הגרעין מרחיק את איראן בכמה שנים. מדינות אחרות עסוקות בבעיות פנימיות, מתמודדות עם קליטת פליטים. יש פרשנים שאומרים כי מצבנו מעולם לא היה טוב יותר במרחב. מה עם ניצול ההזדמנות לבריתות חדשות גלויות, להסכמים וגם להסדר עם הפלשתינים?
"בוא נדבר על ההזדמנויות. נבחן אותם באופן רב־מימדי. מבחינה ביטחונית, מאחר שהתקופה היא אחת השקטות, ואף שמבחינת האויבים שלנו אין הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים, צריך להניח שעוד עימותים יתרחשו ולכך יש להיערך. מבחינה מדינית, אנחנו נמצאים במציאות שאנחנו צריכים לכרות בריתות עם כל מי שאנחנו יכולים. הסיבה פשוטה: רוב העולם המוסלמי, 90 אחוז ממנו, סוני. מתוכם, 90 אחוזים מתונים. האויבים שלהם הם האויבים שלנו: השיעים הקיצונים בהנהגת איראן, או הסלאפיסטים והג'יהדיסטים הסונים - אל־קאעידה, דאעש ודומיהם. הקיצונים מאיימים על משטרים מתונים.
"זאת הסיבה שלאורך כל הדרך פעלתי להסדיר את היחסים עם טורקיה. כי אם אנחנו שחקן שמשחק איתם, אז יותר קשה לחיזבאללה ולאיראן. יש לנו עם טורקיה אינטרסים משותפים. למשל, המלחמה בטרור או הסדר לגבי עתידה של סוריה, שגם אנחנו וגם הם שכנים שלה. טורקיה היא גם אחת מארבע המדינות המוסלמיות הגדולות באזור שלנו, נוסף על מצרים, ערב הסעודית ואיראן. אז מתוך ארבע אומות משמעותיות, טוב לקשור קשרים ובריתות אזוריות עם מי שיש לנו אינטרסים משותפים איתן. נילחם רק עם מי שאנחנו חייבים, ועם היתר נחיה בשלום".
צריך לדעת לוותר
כאשר גלנט מדבר על התקרבות למדינות המתונות, מתבקש לקשור זאת לנושא פתרון הסכסוך מול הרשות הפלשתינית. לדבריו, "יש אינטרס לפתור את הדברים בו בזמן, אם ניתן, אבל התהליך חייב לבוא מתוך הסכמה ומתוך מעורבות של הפלשתינים".
אז מה הפתרון?
"לאורך השנים ישראל הסכימה לדבר. משנות ה־30 ועד היום ישראל הסכימה לפשרות משמעותיות. את היחסים עם הפלשתינים אנחנו צריכים להסדיר. זה אינטרס ישראלי. ברור שגם פלשתיני. צריך להבטיח שכל הסדר יוביל לסופיות הסכסוך, ושאין כוח ביטחוני צבאי שיכול לסכן אותנו שיישב ממערב לירדן. שום כוח חמוש שיכול להיות איזשהו איום. אנחנו בעל הבית היחיד. בסופו של דבר, צריך להגיע לשורה של הסדרים בנושאים הידועים, אבל הביטחון הוא לא משהו שאפשר להקריב אותו".
מהי עמדת הפתיחה הישראלית?
"המצב היסודי אני חושב שנכתב בצורה ברורה ועבר בהחלטת ממשלה ב־2004 של מכתב הנשיא בוש: נגיע לסופיות הסכסוך, חייבים להכיר בעובדות בשטח - למשל, בהתיישבות הישראלית על כל המשתמע מכך (בנושא גושי ההתיישבות וירושלים, ש"צ). אם משהו חושב שנחזור לגבולות 1967, הוא שוגה באשליה. אין שום סיכוי שזה יקרה. לדעתי הפלשתינים כבר מבינים את זה היטב, אצלנו בטח שמבינים זאת. מצד שני, צריכה להיות פשרה, והיא תשרת את הפלשתינים ואותנו. המשמעות היא שלפלשתינים תהיה טרטוריה רציפה, אוטונומיה. הדבר הזה יוביל לשתי מדינות לשני עמים".
אבל אף צד לא רוצה לוותר. בוא נגע בסוגיית הליבה הכואבת ביותר, הר הבית, ירושלים.
"אם יש משהו שהוא לא על הפרק, זאת ירושלים. אני מאמין שבסופו של דבר, גם הפלשתינים יתגמשו מול מה שהם אומרים היום".
"חייבים לשמור בצה"ל על איכות האנשים, הרצון להתנדב ולתרום"
גלנט נזכר בשיחה שקיים כשהיה מפקד אוגדת עזה, עם מוחמד דחלאן, שהיה אז ראש מנגנוני הביטחון בעזה. "דחלאן אמר לי, מכאן אני נוסע ליו"ר ערפאת, אתה רוצה למסור לו משהו? אמרתי לו, תשאל אותו למה הוא משקר לנו כל הזמן. אחרי חודש נפגשנו שוב, הוא הגיע עם תשובה: ערפאת ענה - 'אני הרגתי בשביל פלשתין, אז שאני לא אשקר עבור פלשתין?'. כך שכל אחד בא מתפיסתו שלו, יש קשיים לא פשוטים, אבל צריך להיות מוכנים בחלק מהדברים לוותר. אם אתה שואל אותי, אני לא מוכן לוותר על שום דבר. כשאני נוגע באבני קברי האבות בחברון, אני אומר, מדוע שנוותר על דבר כזה? ובהרי יהודה, אני אומר, דוד המלך הלך כאן! ברור שזה שלנו. מצד שני, יש כאן ציבור עם נרטיב אחר שנמצא פה ועכשיו צריך להתפשר. נוצרו עובדות בשטח. בשני הצדדים. צריך לראות איך מסדרים אותן למען הדורות הבאים, לא רק לחיות על ההיסטוריה. דרושה הפנמה בשני הצדדים שאנחנו פה ונישאר פה. שני הצדדים. הפלשתינים צריכים להפנים, כי העובדה שמדינת ישראל כאן זה, בסופו של דבר, עשה להם טוב".
אם לא נגיע להסכם ושום דבר לא הולך להשתנות, כמה זמן אפשר להמשיך כך במצב הנוכחי ביהודה ושומרון?
"בראייה היסטורית, שנים ועשרות שנים, זה דבר קטן. בסוף אנחנו מבינים כי מציאות של אי הסדרה מוליכה לחיכוך. אנחנו רואים את זה בכל מקום שבו גרים עמים שונים עם אידיאולוגיה דתית, תרבותית, השואפת למשהו שונה, כולל במקומות שהיו שקטים עשרות שנים, כמו בבלקן. לכן אם אנחנו רוצים מציאות שבה קצב החיכוך הולך ויורד ולא ההפך, צריך ללכת להסדרה. כשאני מסתכל על הדברים, אני רואה בזה ביטוי של רצונות של עמים. כשכל אחד עומד על שלו, כל אחד משלם מחירים כבדים. יש פה 7 מיליון יהודים, מול 7 מיליון פלשתינים, כולל בעזה וערביי ישראל. אני מאמין שהדרך היא הסדרה, ועוצמתה של ישראל היא תנאי לכך שזה יקרה".
אזריה: יותר מזווית אחת
גלנט עבר דרך תפקידים משמעותיים ברשרשת הפיקוד הצה"לית, ראה דברים מקרוב, וגם כיום מתוקף היותו חבר בקבינט המדיני־ביטחוני הוא יכול לתת זווית רלוונטית על מצבנו הצבאי. "כשהייתי אלוף פיקוד", הוא נזכר, "התקנו את המערכות שנקראות רואה/יורה: חיילת בת 19 רואה מחבלים עוברים את הגדר בטווח כשני ק"מ ממנה. היא מבקשת ומקבלת אישור מהמפקדת שלה, סגן משנה בת 20 - ויורה. היא פוגעת בשלושה מחבלים. כל זה נעשה מעמדה בטוחה ונשלטת מרחוק. לצד החיילת הזאת, מלאת האחריות והמסירות, יש את האבא שלה, שעובד ברפאל. אחיה, חייל בגולני, יכול במקום לפטרל על הגדר ולחפש את המחבלים האלה שבהם היא פגעה, להתאמן בבסיס האימונים ולצבור כוח. החיבור הזה, בין איכות של כוח אדם, רצון התנדבות, מסירות - כל אלה, זה הכוח המניע הכי חזק של צה"ל. אל מול יכולת טכנולוגית מתפתחת ברמה הלאומית והצבאית, החיבור הזה מביא אותנו לאן שהגענו.
"צריך לזכור איפה היינו לפני 70 שנה: הבאנו מעט נשק מצ'כיה, בכוחות מתוגברים התגברנו על אויבינו. מאז עברנו כברת דרך שנובעת ממוטיבציה, מההבנה שאין ברירה, מאיכות האנשים. אנחנו חייבים לשמור על המרכיבים האלה: איכות האנשים - הרצון להתנדב, ללכת קדימה ולתרום. זה החומר של הלוחמים ושל אנשי המודיעין שלנו. נוסף על כך, קיים כל הזמן הרצון לשיפור. ההבנה שהאויב משתנה ואנחנו נשארים גמישים. זה מקור עוצמתו האמיתית של צה"ל".
מה עם המוסר של צה"ל?
"המוסר של צה"ל הוא מרכיב חיוני ביותר. צה"ל יותר מוסרי מכל צבא אחר. כמובן בראיית זוועות העבר, אבל גם בהתייחסות לאירועי ההווה. אני לא מכיר שום צבא שבמהלכו עושים בחינות עומק כפי שאנו עושים, לדוגמה - הרצון שלנו לייצר סלקטיביות ופגיעה רק במי שצריך. רק במהלך מבצע עופרת יצוקה הנענו כ־5,000 תקיפות אוויר, שבכולן ייצרנו כוונה לפגוע במי שצריך ולא בחפים מפשע. פיתחנו שיטות של הקש בגג, עד שימוש בסיכולים ממוקדים. לפי האירועים, כך אנו גם מנחים את החיילים".
"בצבא אתה הופך אותם מקובץ של פרטים ליחידה מבצעית"
המוסר מגיע מהחינוך שצברו החיילים במהלך החיים, בבית הספר, בקהילה, בבית, או שמגיעים חיילים והצבא מנסה להכניס אותם לתוך תבניות מוסר שקבע?
"אצלנו יש במערכת הצבאית את הערכים האוניברסליים, הערכים הליברליים והדמוקרטיים, יש את היהדות, שהיא מרכיב משמעותי בצד המוסרי ואשר הקנתה לעולם את עשרת הדיברות וספר הספרים. זה היסוד האתי של כל הדתות המונותיאיסטיות. מדובר במעטפת שכוללת בסוף גם את חוקי המדינה ואת פקודות הצבא. ברור שאל המפקדים מגיעים אנשים שעד גיל 18 היו באווירה מסוימת, שמושפעת במכלול מקומות, גם ברשת, בבית הספר, בבית. בצבא אתה הופך אותם מקובץ של פרטים ליחידה מבצעית. בהקשר הזה יש למפקד כלים שאין לאף אחד אחר: אפשר לאכוף משמעת, יש פקודות, יש הענשה. הסיבה ברורה: כי אנו רוצים להפעיל את האנשים האלה במשימות ובאתגרים של חיים ומוות ולהוביל אותם לעיתים אל תוך האש. זה לא פשוט. אני חושב שכל מפקד בצה"ל, מה שהייתי מצפה ממנו, שיבין מה חומר הגלם שהוא מקבל ושיבין שהוא הולך ומשתנה. יש את אופי הנסיבות. המפקדים אכן עושים עבודה מצוינת. הם מתווים דרך".
ובעניין המוסר - מה לגבי מקרה אליאור אזריה?
"כשאתה מוביל אנשים לקרב, לפעמים מתנגשים עם המציאות האמיתית ונוצרים דברים שלא התכוונו שיקרו. לפעמים אנשים נפצעים או נהרגים. יש אנשים לאורך הדרך שפועלים בצורה שלא תואמת את העקרונות שאליהם אנחנו שואפים. גם בהם אנחנו צריכים לטפל. אבל הטיפול יוצא מנקודת הנחה שגם הוא חייל שלנו. מישהו שאנחנו שלחנו ואנחנו לא מתנקים ממנו. אם יש בעיה? בוא נלמד את העובדות. זווית של מצלמה מסוימת נותנת תמונה מסוימת. תחקיר של מפקד נותן תמונה מסוימת על התהליך. כשזה מגיע לרמה הבכירה יותר, אז אתה לומד גם על היחידה, וגם על האווירה בה, וההנחיות שניתנו וההיגיון ומבין את התמונה הסובייקטיבית.
"אני הייתי בהרבה מבצעים ופעולות באופן אישי. גם היום כשאני יושב עם חברים מאותם מבצעים שהשתתפתי בהם כלוחם וקצין, עם אנשים שהיו איתי באירוע ואנחנו מדברים עליו, הם מתארים לי משהו שהוא שונה ממה שאני מכיר, כי זאת זווית ההסתכלות שלהם. הם ראו את המארב הזה מהרתק, אני מההסתערות. זאת אומרת, נוצרת לפעמים לאדם תמונה סובייקטיבית. וכשמנתחים את המצב של אזריה, יש תמונת עולם שאפשר לראות אותה מקרוב ויש תמונת מצב שאפשר לראות מרחוק. ויש תמונת מצב שהיא תמונה סובייקיטית שנוצרת בראשו של חייל או מפקד מסוים, ולא הכל אפשר לראות בזמן אמיתי. מהמעט שאנו רואים אני חושב שאנו מדברים על דבר שחורג ממה שצה"ל מנחה ומתכוון ואומר. ובזה צריך לטפל. זה הצד האחד. לצערי הרב, אירועים כאלה קרו לנו לאורך השנים, במקרים רבים. דבר אחד צריך להיות ברור: גם אם הוא שגה, הוא חייל בצבא הגנה לישראל".
זאת בדיוק השאלה, כשיש צילום של סרט, האם הוא טעה?
"תשמע, אני רוצה לשמוע מה אומר התחקיר המבצעי ומה אומרת חקירת המשטרה הצבאית ולקבוע עמדה. לקבוע עמדה מבחוץ זה קל מאוד. לפי מה שמראים לציבור, הדבר נראה בזווית אחת ומאוד מסוימת והוא לא נראה נכון. כשאתה שואל את עצמך אם זאת התמונה היחידה, הדברים הם יותר מורכבים. ואומר את זה כך: גם אם החייל שגה, לא מאה אחוז מהשגיאה היא שלו. אולי 80 אחוז, אולי 20 אחוז שייך להנחיה הכללית, לרמת היחידה, לפיקוד המקומי. בדברים האלה אדם פועל על רקע מסוים. בתוך אווירה, סיטואציה ויחידה מסוימת. אם זה נראה נכון? לא במבט ראשון. האם בגלל זה צריך לטפל בו באופן שהופכים את זה לתהליך של דיאגנוזיה לאומית על גבו של החייל? גם לא נראה לי נכון".
מהסיפור הזה, שהעסיק את המדינה, ננסה לראות זווית רחבה יותר. אם אבקש ממך להתמקד בבעיה מרכזית אחת של מדינת ישראל היום, מהי לדעתך?
"האחדות. הייתי רוצה לראות את העם בישראל מתקיים ברמה גבוה יותר של ערבות הדדית. של פרגון, של התחשבות באחר, גם אם הוא מקיים אורך חיים אחר, בין אם חילוני, דתי, חרדי, ערבי. ההתנכרות שהולכת וגדלה, ההתפלגות בתוך החברה, שבה הפרט שם את עיניו במרכז המפה - זאת הבעיה. לאורך כל חיי שמתי את הציבור והסיוע במרכז החיים שלי. בתנועת הצופים, מגיל 18 בצבא, המטרה היתה לסייע לביטחון מדינת ישראל. בתקופת צוק איתן חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב, אז החלטתי שאני מצטרף לחיים הפוליטיים כדי להשפיע ולא ישבתי על הטריבונה והשאתי עצות.
"אבא שלי בגיל 17 בא לארץ והתנדב להילחם בקרבות הקשים ביותר, בכיס פלוג'ה ובנגבה. אמא שלי היתה פליטת שואה שהגיעה על סיפונה של ה'אקסודוס'. הילדים שלי כולם לוחמים בצה"ל בעבר ובהווה. אשתי היתה סגן אלוף בצבא. כך שאני רגוע לגבי מה שאני עשיתי. אני מצפה שאנשים טובים ייכנסו לפעילות ציבורית מאחדת למען הציבור. מהפוליטיקאים אני מצפה למסר של אחדות ולא למסר של שיסוי. זאת אומרת, שלא יאמרו, תבחרו בי בגלל שאני נגד משהו אחר. את זה אני לא מקבל. לא משנה אם זה נגד חרדים, ערבים או מתנחלים, או בני קבוצה אחרת. כמו שאנחנו מאפשרים לבחור את אורח חיינו, אנו דורשים לכבד את האחר. זה האתגר הכי גדול שיש לנו".
הלקח ממבצעי השייטת
כשגלנט מדבר על כך שהוא סייע לביטחון ישראל, יש לו קבלות מהשטח, תרתי משמע. פעמיים התקדם גלנט לתפקידים משמעותיים בשייטת 13, בשעת קרב. במקרה הראשון, בשעה שהיה מפקד צוות בשייטת בשנת 1980, הוא יצא בראש כוח, בהתראה קצרה, למבצע שהוכן ובוטל קודם לכן. המשימה היתה לפעול נגד חוליית מחבלים שפעלה נגד מסוקי צה"ל שנעו באזור, בציר שבין צור לצידון בלבנון. "הייתי מפקד מחלקת החוד", הוא מספר, "ביעד היו 18 מחבלים בתוך בית, בעמדות שמירה ומסביב. אחרי שהפתענו אותם במכת אש זרקתי רימונים לתוך הבית והצמדנו מטענים, ותוך כדי הקרב נפצע מי שהיה מפקד הפלוגה. מפקד השייטת עמי אילון הטיל עלי להחליפו ולפנות אותו. יצאנו משם תחת הפגזה גדולה עם אור ראשון, עם שני פצועים, חברים שלי, דורון ורני. על המבצע הזה קיבלה השייטת צל"ש יחידתי, שייצג את הלחימה של כל הלוחמים כולם. אני הפכתי ממ"מ למ"פ תוך כדי מבצע.
"בפעם השנייה, בשנת 1987, הייתי רב סרן בשייטת. יצאנו למבצע בלבנון. ירדנו לחוף, נתקלנו, הסתערנו, פגענו בכלי הרכב, הרגנו את המחבלים ושבנו חזרה. פקודים שלי דאז היו סגנים, היום הם אנשים מוכרים - רמי רוטברג, לימים מפקד חיל הים, ארז צוקרמן, שהיה מח"ט גולני, ויוסי קורקין שנהרג באירוע השייטת באנצריה. אני, חוץ מלהילחם באויב, הייתי צריך לשלוט באריות האלה... חזרנו בחזרה ובאותו השבוע מפקד חיל הים והרמטכ"ל העניקו לי דרגת סגן אלוף, שהיתה ביטוי של הערכה לניהול המבצע שעבר בהצלחה, וניסיון לסמן דרך ליחידה אחרי שבאותו הזמן מת מפקד היחידה אורי טאיץ".
ועם מה יצאת מהאירועים האלה?
"עם ההבנה שהניצחון דורש הכנה מוקדמת. פיזית, מנטלית, נפשית, יחידתית. וזה לא אומר שאתה מתכונן דווקא לזה. אתה צריך להיות מיומן ומוכן. הכוח של היחידה הלוחמת תלוי במרכיבים שלה. בחיבור המיוחד. זה נשען על הפריטים של כל יחידה, אבל גם הצוותיות של האנשים צריכה לבוא לידי ביטוי. גם אם התכוננת, קורה משהו שונה והוא תמיד יותר מסובך וקשה מהיכולת לשאת, וכאן אתה יכול לבוא לידי ביטוי ותפקוד; וגם עם ההבנה שכאשר אני עושה דברים נועזים וכשהמטרה היא עבור מדינת ישראל, מותר גם לחוש גאווה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו