רק לפני חודשים אחדים סיימה מאי קשת (25) את לימודיה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, וכבר היא על הבמות: משחקת בהצגה "הוא הלך בשדות", שעלתה בתיאטרון בית ליסין בשבוע שעבר.
מדובר בעיבוד חדש לרומן מאת משה שמיר. לעיבוד אחראית שחר פנקס, והבמאי הוא כפיר אזולאי. העלילה מתרחשת בימי מלחמת השחרור כשבני הקיבוץ יוצאים לפעולות הפלמ"ח. במרכז המחזה אהבתם של מיקה (אגם רודברג), עולה חדשה שמנסה להשתלב בקיבוץ, ושל אורי (גל אמיתי), בן הקיבוץ הרגיש והמחוספס שמתגייס לפעולה ומשאיר את אהובתו בהריון.
עבור מאי קשת זו טבילת אש ראשונה בתיאטרון הרפרטוארי, אבל המקום לא זר לה. בכל זאת את ילדותה היא העבירה מאחורי הקלעים של התיאטרון, כשבאה לעבודה של אבא ואמא. מאי היא בתם של ששי קשת ויונה אליאן־קשת, והיא יודעת שלפחות בהתחלה תצטרך להוכיח לכל המצקצקים שהיא ממש לא רק "הבת של".
קשת מגלמת בהצגה שתי דמויות, שתיהן של בחורה צברית, שורשית ומקומית שחושקת אף היא באורי ומקנאה במיקה, שהשיגה את אהבתו. "נועה היא בת קיבוץ, צברית, עדינה אך עוקצנית, שנוטרת טינה לאורי ולמיקה והקנאה שורפת אותה. ודינה היא פלמ"חניקית, הרוח הצברית התקופתית, והפוכה לחלוטין ממיקה. שתיהן רוצות את אורי", מספרת קשת על הדמויות שהיא מגלמת.
תיאטרון רפרטוארי כל כך מהר לאחר שסיימת ללמוד? ההתרגשות בטח מטורפת.
"זה מאוד מרגש. זה חלום שמתגשם. היה לי ברור שברגע שאני מסיימת את בית הספר למשחק - אני רוצה מאוד לעבוד. הגעתי לאודישן, עשינו קריאה, וממש שמחתי שיצא לי להגיע להפקה הזאת עם הקאסט המדהים הזה".
קשת הצטרפה לתיאטרון הבית של אמה, יונה אליאן־קשת, והיא יודעת היטב שיש מי שיבחן אותה בזכוכית מגדלת בגלל הייחוס המשפחתי שלה.
"גדלתי בבית שהחינוך לתרבות ולאמנות היה מאוד מורגש בו", אומרת קשת, "כשאת גדלה בבית כזה ואת רואה ערב ערב הצגות כי זה הבייביסיטר, אז את מפתחת טעם מסוים. כבר מגיל מאוד צעיר הבנתי שאני רוצה להיכנס לעולם הזה. הייתי בלהקת 'השכנים של ציץ'', בצבא הייתי בלהקת הנח"ל, ואז התקבלתי לניסן נתיב. ראיתי גם את הצדדים הפחות טובים של המקצוע, ועדיין בחרתי בזה. למדתי מההורים שלי המון, אני מתייעצת איתם, הם הקהל הראשון באודישנים שלי".
לדברי קשת, במשך שנים ניסתה לברוח מהייחוס המשפחתי שלה. "היום אני כבר לא שם", היא אומרת, "אבל אני כן משתדלת שיכירו אותי בזכות עצמי. אני יודעת שיש כאלה שזה מעורר אצלם אנטגוניזם, שמרגישים אולי שהכל הולך לי בקלות, אבל זה בדיוק להפך. הרבה יותר קשה לי. אני רוצה להוכיח את עצמי הרבה יותר. גם העובדה שאני בתיאטרון הבית של אמא שלי היא לא פשוטה, אבל לא מוותרים על הצעות כאלה, בטח לא בתחילת הדרך. בלימודים אמרתי לעצמי שאין מצב שאלך לאותו מקום כמו אמא שלי, אבל אז אמרתי 'או.קיי, אז אנשים יבואו להצגה ויידעו שאני הבת של. אם הם יאהבו, הם יאהבו, אם לא - לא'".
גם אחיך אריאל הוא אמן.
"אחי מאוד מוכשר. הוא מוסיקאי, שר, מנגן, כותב, עושה הכל. אם היית שואלת אותי לפני שנה על אפשרות להופיע עם המשפחה שלי, הייתי אומרת 'מה פתאום! אני בזכות עצמי, לבד', אבל אני קולטת שזה חלום. כל השחקנים פה ששיחקו עם ההורים שלי רק משתפכים עליהם על כמה שהם פרטנרים טובים, אז למה אני לא? אני גם רוצה לשחק איתם, לשיר עם אבא ועם אריאל - הלוואי, אבל אני בטוחה שזה ייקח זמן, יש לי עוד דרך לעבור".
