הדרבי התל־אביבי נדד לנתניה. האיצטדיון בעיר היהלומים נחמד, אבל לא בנוי לארח את אחד המפגשים הלוהטים בספורט הישראלי. הנתון הזה, שהצטרף כמובן לפערי הרמות הנוכחיים בין הצד הצהוב לאדום, הוציא מעט את העוקץ מהמשחק, אבל אז הגיעה חגיגה צהובה, שבסיומה התברר שדווקא המפגש שהתחיל בפרופיל נמוך - ייזכר לעוד שנים רבות.
מכבי השתלטה מהר על המשחק ולא נזקקה למאמץ יוצא דופן כדי לכבוש. המערך של הפועל, שכלל שני קשרים בלבד, עם ידין וניקוליץ' (מאבד את הקרדיט שצבר בעונה שעברה), שיחק לידי הצהובים. ידוע כי הכוח של מכבי הוא במרכז, עם הנוכחות והאיכות של אלברמן, מדוניאנין ואיגיבור. מול כל אלה, היה יומרני ושחצני מצד לוזון, במשחקו הראשון עם הקבוצה הרעועה שלו, לוותר על שחקן קישור בשביל חלוץ שני. היה מקום להשאיר בהרכב את שובשיץ', שמסוגל להחזיק בכדור וליצור דברים בחלק הקדמי.
יחד עם זאת, מה שהכריע בעיקר היו פערי האיכות והשבר המנטלי בצד האדום בחלק השני של המשחק. "ההתלהבות והטירוף", עליהם דווח השבוע אחרי חילופי המאמנים, נשארו כנראה במתחם וולפסון, כי על הדשא ראינו את אותה קבוצה מבוהלת, אנמית וחסרת רעיונות מפתיחת העונה - ההשפלה הצורבת היתה בלתי נמנעת. אם שני השערים הראשונים היו מטעויות קשות של שחקנים (שיש וידין), הרי שלאחר מכן זו היתה כבר התפרקות כללית.
גיא לוזון. שיטת משחק מיושנת // צילום: עמי שומן
ההשפעה האנגלית על המשחק של הפועל, אולי זכר לפרק של המאמן בצ'ארלטון, ניכרה בפרקים רבים במשחק, ורק חבל שהיה זה סגנון שהיה מקובל בממלכה בשנות ה־80. האדומים התבססו על שליחת כדורים ארוכים לעברם של מנגה ושוינפלד המבודדים. זה הספיק לשני מצבים שבוזבזו. מכאן והלאה אלה היו דקות שייכנסו להיסטוריה של שני המועדונים. מכבי שטפה את המגרש, לחצה את הפועל לאחור ונהנתה מכל דקה. היא הריחה דם אדום והענישה עם שערים נפלאים מרגלי בן חיים החלוץ החם (שגם הספיק להתעמת בטיפשות עם השופט חכמון) וקיארטנסון.
לסיכום: מכבי נראית נחושה ובשלה להחזיר לעצמה את התואר ויהיה קשה לעצור אותה. מנגד, נכון לעכשיו, הפועל היא לא קבוצה של גוטמן ולא של לוזון - היא פשוט לא קבוצה, וכנראה שהמאמן היוצא ידע למה כדאי לו למהר ליציע לפני הדרבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
