הפועל ירושלים סיימה הערב (א') את טורניר הרקליון בטעם רע אחרי הפסד 67:59 לכוכב האדום בלגרד. לעומת פערי הרמות הגדולים שהורגשו מול אנאדולו אפס, במחצית הראשונה האדומים הרגישו נוח יותר, אבל זה השתנה מהר מאוד, בעיקר בגלל שבהתקפה בראשותו של קרטיס ג'רלס הבלאגן עדיין חוגג.
ג'רלס הוא הרבה דברים, אבל "רכז" הוא לא אחד מהם. ניקח למשל את הפיקנרול, האלמנט ההתקפי העיקרי בספר התרגילים של סימונה פיאניג'אני. ג'רלס מתחיל אותו רחוק מאוד מהסל, וגם זה אחרי שהחזיק בכדור 12 שניות. זה מאלץ את החוסם העיקרי, אמארה סטודמאייר (שהיה נהדר ברבע הראשון), לעשות קילומטרז' לא קטן כדי לחסום ולהתגלגל פנימה אל הסל.
כשהחסימה נעשית רחוק כל כך, להגנה יש המון זמן לקרוא את הסיטואציה. זאת בניגוד למצב האידיאלי, שבו החסימה נעשית סמוך לקו השלוש, וההתגלגלות של הגבוה פנימה מהירה יותר.
אלא שגם כשג'רלס מצליח להפעיל את המהלך קרוב יותר, הוא בדרך כלל מנצל את החסימה של הגבוה כדי לזרוק, ולא כדי לשים את הגבוה במצב של קרש־סל. וזה עוד לפני המסירות הלא מדויקות, קבלת ההחלטות הלוקה בחסר וההגנה הרשלנית.
ניהול המשחק של ג'רלס מציב בעיה מבנית בירושלים. מדובר באופי של שחקן מגובש, ולא במשהו שאפשר לשנות דרמטית. בהנחה שבירושלים לא חושבים לעשות שינוי, הפתרון הזמין הוא הצבתו של יותם הלפרין כרכז - אולי לא הפותח, אבל זה שמנהל את המשחק בפועל. כבר אתמול ראינו כיצד הוא מפעיל את שון ג'ונס, מוצא את טראוויס פיטרסון וגם מייצר לעצמו.
וכמה מילים על הרוטציה. כבר הבנו שירושלים מטילה את כל יהבה העונה על אירופה, ואתמול ראינו חמישיית זרים למשך דקות ארוכות, אבל על ההזנחה של הישראלים (ליאור אליהו מחליף שלישי, פירורים לבר טימור ולאייזק לרוזפלט, אפס דקות לרפי מנקו) עלול המאמן האיטלקי לשלם כבר השבוע, במהלך גביע ווינר, וסביר שגם ביציע לא יאהבו זאת.
