אני שונאת שיש לי דמעות בעיניים. וכאן, באולם בית הספר לפיד בהוד השרון, זה בדיוק המקום שבו הכל מתעורר. רגשות של צער וחמלה ועצב גדול. אולי בגלל שהפעם, בניגוד לפעם קודמת שביקרתי כאן, אני כבר אמא. סביבי עשרות חניכים וחונכים לבושים במדי תנועת נוער, קריאות המורל שלהם מחרישות אוזניים, ואני נזכרת בימים רחוקים, שבהם הייתי גם אני ילדה בתנועת נוער שצווחת בהתרגשות, מביטה בהערצה על המדריך הנאה, ורק מחכה כבר למחנה הקיץ כדי להילחם על תשומת ליבו. רק שכאן, ב"כנפיים של קרמבו", יש דבר אחד שונה. הילדים הם ילדים בעלי מוגבלויות ונכויות מכל קשת התחומים - שיתוק מוחין, פיגור, אוטיזם ותסמונות שונות. "זה בסדר לבכות", אומרת לי קלאודיה קובי, האם המייסדת של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שבנה כפיר ז"ל היה ההשראה להקמתה. "בעוד כמה שעות את תסתכלי על הילדים האלה בצורה אחרת לגמרי. את תראי שאין כאן מסכנות או עצב. יש הרבה נתינה, אהבה וחברות אמיתית". "תמונה עגומה של החברה" קלאודיה היא בת דודתו של בעלי. דרכה זכיתי להתוודע לסיפור העצוב והמופלא של כפיר ולתנועה הזאת, שקיימת כבר עשר שנים בגלגולים שונים. המייסדת, עדי אלטשולר (25), היתה בת 11 וחצי כשביקשה להתנדב לאיל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), לאחר שנציגיו הגיעו לבית ספרה. באיל"ן חיברו אותה לכפיר, שהיה אז בן 3. החיבור ביניהם היה מיידי. כעבור כארבע שנים, כשהיא בת 16 בלבד, ייסדה עדי את התנועה. אלא שדווקא עכשיו, כשהיא מונה 1,600 חניכים ופרושה בלא פחות מ-18 סניפים ברחבי הארץ, נאבקת התנועה החשובה הזאת על חייה. אלטשולר וחבריה נלחמים לקבל מהמדינה הכרה כתנועת נוער, שכן על פי סעיף בתקנת תנועות הנוער, הסף לקבלת הכרה ממשלתית כתנועה מן המניין הוא 2,500 חניכים. "מה לעשות שאצלנו - למרבה המזל - יש פחות חניכים, כי מלכתחילה יש פחות ילדים עם מוגבלויות מאשר ילדים רגילים", אומרת אלטשולר. "ההבדל הוא בעלות: חניך ב'כנפיים של קרמבו' עולה פי חמישה יותר מחניך בתנועת הצופים. אבל בגלל הסעיף המקומם הזה, אנחנו לא מקבלים שום תמיכה תקציבית". במשך שנים נאבקו ראשי התנועה לתיקון התקנה. "זאת תמונה עגומה של החברה בישראל. ניסינו לשכנע כל שר חינוך שאנחנו זכאים למימון ושזאת חובתה של הממשלה - אבל כולם חששו שאם ינמיכו את הקריטריונים, כל ארגון קטן או מועדונית יפנו להכרה כתנועות נוער". בקיץ האחרון היה נדמה שהגיעה הישועה. משרד החינוך הציע להפוך את "כנפיים של קרמבו" למיזם משותף, שבמסגרתו תקבל התנועה תמיכה של 3 מיליון שקלים בשלוש שנים, בתנאי שהתקציב יופנה לפתיחת סניפים חדשים. אלטשולר: "זו היתה הצעה שלא יכולנו לסרב לה. יצאנו לדרך נרגשים ונמרצים והקמנו חמישה סניפים חדשים, שהרי הובטח לנו כיסוי מלא שלהם. כל בכירי משרד החינוך פעלו למעננו, אבל לפני שבועות ספורים קיבלנו תשובה שלילית מהיועצת המשפטית". המגעים בין אלטשולר וחבריה לבין משרד החינוך נמשכים גם בימים אלה. "אנחנו מרגישים שהשר ואנשי המשרד תומכים ומאמינים, אבל קשיים ביורוקרטיים מעכבים את הסיוע שיבטיח את קיומנו. אנחנו מקווים שיעזרו לנו למחוק את העוולה האיומה הזו, כי אנחנו במצוקה אמיתית. נשאר לנו תקציב לחודש אחד בלבד". ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "בשל החשיבות וההערכה הרבה לפעילות התנועה, מנסה המשרד למצוא דרכים לתמוך בפעילותה, אף שאינה עומדת בקריטריונים המחייבים לתנועות הנוער. בימים אלה מתקיימים דיונים עם חברי התנועה למציאת פתרון לסוגיית התמיכה". "תראי מה הוא השאיר אחריו" מה גורם לנערה בגיל העשרה להקים תנועת נוער לילדים עם מוגבלויות? "במשך שנים נהגתי להגיע לביתו של כפיר", אומרת אלטשולר. "זה התחיל עם פעם בשבוע, ובסוף כבר כמעט עברתי לגור אצלו בבית. היינו חברים. אם הייתי מקבלת מכה, הוא היה מתחיל לבכות. אני חושבת עלי ועליו לבד, יושבים ומסתכלים בעיניים. היה משהו בפשטות ובכנות של 'אני וכפיר', משהו נקי: קבלה, אהבה, הכלה הדדית. תמיד דיברתי עליו כמו על אח, הייתי מוסיפה אותו למספר האחים שלי. קשר כזה קשה מאוד לקיים עם בן אדם רגיל". אני אומרת לה שהבגרות הזו לא אופיינית לילדה כל כך צעירה. היא מסבירה שבמשך השנים התחילה לחשוב "מה יהיה עם כפיר", לא בגלל שכפיר לא יידע מה ירצה - אלא מכיוון שהחברה לא תאפשר לו. "ראיתי אצל כפיר ואצל ילדים דומים לו שמאוד קשה להם ולמשפחות שלהם לקיים ילדות פשוטה ורגילה, אפילו בדבר הכי פשוט, כמו להתקשר לחבר ולרדת למטה לשחק". בגיל 16 הצטרפה לארגון לפיתוח מנהיגות צעירה, והיתה זקוקה לרעיון לפרויקט קהילתי. קלאודיה הציעה לה לארגן עבור כפיר וחבריו פעילות לשעות אחר הצהריים, בדומה לתנועת נוער. כשעדי שאלה את כפיר, הוא מייד הגיב ב"או", עם חיוך רחב. זו היתה דרכו לומר "כן". אחד המדריכים אמר לעדי שהיא עושה עם כפיר משהו מדהים, אבל מה עם עוד 160 אלף ילדים שאין להם מישהי כמוה? "זה הטריד אותי. חשבתי לעצמי שזה לא הוגן שתנועות הנוער לא מקבלות ילדים עם מוגבלויות. לא בגלל אפליה, אלא כי הן באמת לא יודעות איך להתמודד איתם. היה לי חשוב שלא יתייחסו לילדים האלה כאל מסכנים, אלא כאל חניכים אמיתיים". למה "כנפיים של קרמבו"- "קרמבו הוא ממתק ישראלי, ובגלל שהוא עדין הוא נארז באופן ידני. כך אנחנו מטפלים בחניכים שלנו, ועוזרים להם לפרוש כנפיים". החניכים מגיעים לפעולות בהסעות מיוחדות, ולכל אחד מהם מוצמדים שניים או שלושה חונכים. חונכים - לא מתנדבים - כך הם מתעקשים להסביר לי. במסגרת הפעולות מועברים תכנים בנושאי חברה - סובלנות, איכות הסביבה, שלילת אלימות, דמוקרטיה, זהות ישראלית, ערכי יהדות ועוד. עדי בוכה כשהיא מספרת לי שהיא מתחתנת בקיץ הקרוב, וכפיר ז"ל לא יהיה שם. זה השאיר לה חור גדול בלב. ואני אומרת לה: תראי מה הוא השאיר אחריו. "גם ההורים הופתעו" נטע נוימן ושחר פרבר מאוכזבות. נטע רום, החניכה שלהן בת ה-10, לא הגיעה היום. רק בשבת בילו איתה ועם משפחתה. אני יושבת איתן בסניף של התנועה בהוד השרון ומציפה אותן בשאלות: למשל, למה בנות עשרה שיכולות לבלות אחר צהריים בקניון בוחרות להעביר פעולות לילדים שגם למבוגר לא קל להתמודד איתם- נטע המדריכה: "אחותי היתה חונכת כאן, ממנה שמעתי על התנועה. זה נשמע מעניין. בפעם הראשונה והשנייה שהיינו כאן, גם לנו היה קשה לראות את הילדים. אחר כך הכרנו את נטע והתחברנו אליה, ואיתה באה גם תחושת האחריות והדאגה. הנכות שלה לא מאובחנת, הכי קרוב זה שיתוק מוחין, סי.פי. אבל היא מתחברת לכל החניכים האחרים, היא מדהימה. אנחנו לא סומכות על אף אחד שיהיה איתה חוץ מאיתנו. אנחנו מחוברות אליה מאוד, וגם למשפחה שלה. מכירות גם את הסבתא ואת הסבא, והמשפחה שלה מכירה את המשפחות שלנו. הוריה לא חשבו שהיא תסתדר כאן, אבל הם הופתעו לטובה". "אם נטע לא באה השבוע, אז אין סיכוי שאני לא אגיע בשבוע הבא", משלימה שחר. "כבר קבענו שנלך אליה בשבת". החברים לכיתה, אגב, לא ממש מבינים. "הם חושבים שזאת התנדבות". ירדן כהן (18), רכזת הסניף, קופצת מייד: "אנחנו לא מתנדבים למען הילד המסכן והאומלל, אלא רוצים להיות חלק משינוי חברתי. יש הרבה חונכים שהם גם פעילים בתנועת נוער רגילה וגם באים לכאן. התחלנו כעמותה, והיום אנחנו תנועת נוער מתהווה. הסביבה חושבת שאנחנו עמותה, וזה לא נכון. אנחנו עדיין לא עונים על הדרישות של תנועת נוער רגילה כמו הצופים והנוער העובד, אבל אנחנו בדרך. לדוגמה, יש מחנה קיץ של שלושה ימים עם כל הילדים והמשפחות, שהוא פשוט מדהים". נטע המדריכה צוחקת: "בדיוק היום ניגשו אלי ושאלו אותי: 'יש אצלכם גם נכים או רק מפגרים-' את השאלה בכלל לא הבנתי. מה, אם אתה רק בכיסא גלגלים, אז לא התקבלת? אנשים מוזרים שואלים שאלות מוזרות. מבחינתי כל אחד יכול להגיע לכאן. אני לא רואה הבדל בין החניכים". שחר: "חשבנו שלחנוך את נטע יהיה כמו להיות בייביסיטר. אבל זה לא ככה. אנחנו פשוט חברות שלה. בחנוכה, שלוש המשפחות שלנו הדליקו נרות יחד. אנחנו לא באות להפעיל ילדה, כי אז הייתי הולכת לעשות בייביסיטר ומקבלת כסף". היא מספרת שבתנועה שלהם החניכים יכולים להיות פעילים: "בסניף שלנו יש 'ועד חניכים', והוא זה שמנהל את העניינים". ירדן אומרת שהגיעה ממקום של מחויבות אישית ונשארה. "בהתחלה חטפתי שוק, כי המראות מאוד קשים. בסניף שלנו יש הרבה נכויות נראות לעין, וזה קשה. עברתי תהליך כשהכרתי את החניכים וראיתי שזה לא כל כך נורא. הילדים האלה לא נטולי יכולות, הם יכולים לתקשר ולהביע את דעתם. העבודה כאן גרמה לי להיות מודעת הרבה יותר לכל דבר בחיים שלי, להסתכל אחרת על החיים". נטע: "גם לי. לא כל החיים צריכים להיות מושלמים ומתוקתקים, ותמיד יש דברים יותר גרועים. כשאנחנו רואות את כל הכוחות של המשפחות כאן אנחנו אומרות לעצמנו: 'איזה אנשים אלה, איך הם מתמודדים עם הכל. כמה אהבה יש בהם'". נטע: "הייתי רוצה שנקבל עוד הרבה חניכים, ושעוד הרבה חונכים יצטרפו. יש לנו גאוות יחידה אמיתית. בהוד השרון, להיות בתנועת נוער זה מאסט. כמעט כל הילדים יודעים מה זה 'כנפיים של קרמבו'. אם אחות של שחר לא היתה כאן, אני לא יודעת איך הייתי מגיעה לכאן. אנחנו כל הזמן מחפשות דרך להביא עוד חונכים. אני לא מסתכלת על זה כעל התנדבות או מעשה טוב. אלה הילדים שעושים את המעשה הטוב בשבילי. היתה לי הזכות להכיר כאן ילדים שלא הייתי מכירה אילולא הייתי כאן, וזאת זכות גדולה. מגיעים להם חיים חברתיים כמו לכל ילד אחר. חוץ מהמסגרת הרגילה של חינוך, הם רוצים חברים כמוהם. הרבה ילדים כאן מבינים הרבה, אבל לא מסוגלים לדבר, אז למה לא לתת להם את ההזדמנות להתבטא-" "לא רואה בזה מעשה טוב" נסו לדמיין על מה חושבת ילדה בת 7. על בית הספר. על חברות. אולי על צעצוע חדש, על אופניים או מחשב. בטח לא על הדרכה בתנועת נוער לילדים עם מוגבלויות. הדס קוזושנר אומרת לי שהיא בת 12, ופעילה ב"כנפיים של קרמבו" כבר חמש שנים. אני שואלת אותה איך ילדה בכיתה ב' מגיעה להיות חונכת בתנועה כזאת. "בכיתה ב' הגיעו לבית הספר שתי בנות שסיפרו על התנועה, וזה עניין אותי", היא משיבה בשלווה, משל מדובר בעניין של יום ביומו. "תמיד אהבתי לעזור ולהיות אחראית. אז באתי לראות מה זה. התחברתי לילדים האלה, הם אמיתיים ומקסימים. הם חברים שלי. נטע, שבה אני מטפלת, היא בת 10. אני לא מתייחסת אליה כאל חניכה שלי אלא כאל חברה שלי, ואני מאוד נהנית איתה. אף פעם לא ראיתי את הילדים האלה כבעלי מוגבלויות. הם כל כך טובים וכל כך אוהבים, קשה לי להבין איך אפשר להסתכל עליהם אחרת. הם בני אדם כמו כולם, רק עם מגבלות. אז מה? אני רואה את זה כמובן מאליו שכל אחד צריך לעזור ולהתנדב. לא רואה בזה מעשה טוב או משהו כזה. אם רואים אדם כזה ברחוב לא צריך לנעוץ בו עיניים - זה אדם אמיתי, ששומע ורואה ומרגיש. אין שום סיבה להירתע ממנו". מה החלום שלה? "שבכל עיר יהיה סניף של 'כנפיים של קרמבו' ויהיו אלפי חונכים וחניכים, שכולם יזכו לחוות את הקשר עם הילדים האלה. אני יודעת שבעוד עשר שנים נגיע לזה. וחוץ מזה, הגיע הזמן שכולם יראו שיש נוער טוב ותורם, ואני גאה להיות חלק ממנו". טומי היוצר מדהים לראות איך התנועה הזאת משנה גם את היחס של ילדים רגילים לאחיהם בעלי המוגבלויות. פתאום הם רואים אותם אהובים ונחשקים, ומתחילים להתגאות בהם. אני נכנסת לחדר הפעילות של קבוצת הבוגרים. הם עוסקים בפעולה שעניינה מסיכות: כל חניך פיסל לעצמו מסיכת גבס, וכעת הם קיבלו מסיכות מבריסטול ירוק וכל אחד צריך לכתוב מהי המסיכה שלו מבחוץ ומה המסיכה מבפנים. דנה החניכה מקשיבה להדס, גל מניחה את ראשה על הכתף של פריאל ויערה מחבקת את עמית. עיניי נופלות על אחד החניכים, יפה כמלאך. טומי ברצ'נקו, בן 15, הוא נער מבריק. הוא מאיית בעזרת לוח אותיות מילים ומשפטים לחונך שלו, והוא באמת אחד הילדים היותר מצחיקים וחכמים שהכרתי. בעזרת המסיכה שלו הוא מבקש להעביר את המסר שלדעתו דפני ליף היא ציונית מבחוץ ויפת נפש מבפנים. כך הוא חושב. קלאודיה אומרת שבמשך שנה "חפר" להם על העובדה שהוא רוצה להקים ועד חניכים, ועכשיו הוא עומד בראשו. כשנכנסתי לחדר, טומי היה בדיוק בעיצומו של ויכוח פוליטי סוער. אני אומרת לו שאני נרגשת להכיר את יו"ר הוועד הצעיר. הוא מספר לי שיש לו אח תאום, שהוא חונך בתנועה, ואחרי דקות אחדות מגיע האח יאן, וגם הוא יפה עד כאב. טומי, לדעת אנשים שלא מכירים אותו, לא מסוגל לדבר וללכת בגלל שיתוק המוחין שבו הוא לוקה. אבל כשתתקרבו אליו, תבחינו שהנער הזה הוא עולם ומלואו של טוב לב משולב באינטליגנציה יוצאת דופן, בידע מעמיק באקטואליה ובמידה לא מעטה של ציניות. כאמור, טומי רצה להקים ועד חניכים שיקיים ישיבות אמיתיות עם פרוטוקולים והצעות, יערוך חוזה וכללי התנהלות. הוועד העלה בקשה ליותר זמן של "מינגלינג" חברתי ול"דקת תיווך" - זמן שקט באמצע הפעולה שבו החונכים יסבירו לחניכים את מהלך הפעולה. גם זה חלק מהתנהלות התנועה: החניכים הם אלה שנותנים את הטון. ככל שחולף הזמן אני חשה יותר ויותר מחוברת לילדים המקסימים האלה, מפטפטת עם טומי בלי להרגיש בכלל שיש לו מוגבלויות. קלאודיה מספרת שטומי כותב תסריטים וטקסטים אמיתיים. מה אתה רוצה להיות כשתגדל, אני שואלת. והוא מאיית לי: יו"ד, ו"ו, צד"י, רי"ש. תזכרו את השם שלו. yaell@israelhayom.co.il
מידע נוסף למעוניינים לתרום לתנועת
"כנפיים של קרמבו" - באתר www.krembo.org.il
צילומים: מאיה באומל-בירגר
