הנה נתון שמספר את כל הסיפור: תשע פעמים (שונות) בעונות הליגה האחרונה של אלכס פרגוסון, מנצ'סטר יונייטד חזרה מפיגור כדי לנצח. בכמה מהפעמים הללו זה היה אפילו יותר מפיגור אחד במשחק. פרגוסון תיאר זאת בראיון כמה חודשים אחרי פרישתו כאסטרטגיה. "תמיד הימרתי במצבים הללו על חילופים התקפיים. ניצחון ב־15 הדקות האחרונות הוא חשוב יותר מכל ניצחון אחר. הוא בונה את כוחה של הקבוצה. הוא יוצר תחושת פחד אצל היריבות. אתה מהמר, אתה מפסיד כמה מהמשחקים הללו, אבל את הרוב אתה מנצח".
בעונה שלאחר פרגוסון - עם סגל שרובו ככולו היה עדיין של סר אלכס - יונייטד היתה חלשה, אבל ביצעה ארבעה קאמבקים מפיגור לניצחון. לואיס ואן חאל, כשסכומי הרכש הדמיוניים החלו לזרום, הפך פיגור לניצחון ליגה רק פעם אחת בכל עונה בתפקיד. פתטי אפילו לקבוצת תחתית.
הכדורגל של יונייטד נראה טוב יותר מאז פתיחת העונה. זלאטן איברהימוביץ' ופול פוגבה הם שחקני כדורגל מעולים, אבל אחרי ששער ניצחון של מרכוס ראשפורד בהאל עורר זיכרונות כלשהם מימים עברו, הגיעו שמונה ימים שבהם יונייטד נקלעה לפיגור בשלושה משחקי כדורגל. התוצאה - מול מנצ'סטר סיטי החזקה ומול פיינורד ווטפורד הלא חזקות, היתה זהה - הפסד. לכן, מבחינת המושג הערטילאי של "כוח הרתעה", המנג'ר הנוכחי, ז'וזה מוריניו, נמצא בחזרה לנקודת האפס.
***
המגזין "פורבס" דיווח השבוע שיונייטד חזרה למקום הראשון בעולם מבחינת הכנסות ורווח. מי שחושב שרכישות עתק כמו של פוגבה הן חד־פעמיות משלה את עצמו. סכום ההעברה של פוגבה אפילו רחוק מלהיות רכישת השיא של יונייטד יחסית להכנסות המועדון בשנה. מבחינה זו, חואן ורון ואולי אפילו ריו פרדיננד נקנו בכסף גדול יותר. ואם המשבר במגרש יימשך, השחקנים - ניימאר או אנטואן גריזמן או כוכבים אחרים - ימשיכו להגיע.
מקרה קלאסי שבו אוהדים צריכים לחשוב טוב־טוב למה הם מייחלים. במשך השנים היה תסכול מסוים של אוהדי יונייטד - בעיקר עדר האהדה הבינלאומית חסר ההבנה לסיבות להצלחת המועדון - על כך שפרגוסון השתמש בכוחה הכספי של יונייטד במשורה. במקרים נדירים יחסית ביצע יותר משלוש רכישות לעונה. כמעט תמיד באיזון של שם גדול או אולי שניים, בצד שחקן או שניים יחסית אלמונים.
פוגבה עם זלאטן. שחקנים בסכומים גדולים ימשיכו להגיע אם המועדון לא ירים את עצמו // צילום: רויטרס
ביונייטד היה איזון. ארבעה־חמישה שחקנים שידעו שתפקידים לספק שערים ואסיסטים שינצחו משחק כדורגל. הכוכבים האלו קיבלו את היציבות והסבלנות להצליח, כשמתחתם שיחק סגל די רחב שעבד עבורם. האיזון הזה נשבר לחלוטין בשלוש העונות האחרונות. חואן מאטה, אנחל די מאריה, פלקאו, בסטיאן שוויינשטייגר, איברהימוביץ' ופוגבה הגיעו בהגדרה להפוך מיידית לכוכבי ומנהיגי הקבוצה. גם ממרואן פלאיני, מהנריק מחטיריאן, מאנטוני מרסיאל, מממפיס דפאי וממורגן שניידרלין הציפייה ותג המחיר היו של כוכבות מיידית. וגם מי שהגיעו ללא מעמד הכוכב הגדול - לוק שואו, אנדר הררה, מרכוס רוחו, דיילי בלינד ואריק באיי נקנו בסכום מעורר ציפיות.
התוצאה היא שרוב שחקני הרכש הללו נמצאים בתחושת כישלון. שחקן של 30 מיליון פאונד מחוץ להרכב הוא שחקן בלחץ גדול. מהצד השני אין בקבוצה כמעט את החיילים הפשוטים. אלו שבפיגור 1:0 יודעים שהם ייתנו את הדם והיזע ואחד ממספר מועט של הכוכבים ייתן את הפעולה המנצחת. בעבור כמה שמות גדולים יונייטד עירערה לחלוטין את המשוואה של לחץ מול ביטחון.
***
מוריניו אמור דווקא להיות מי שיודע למיין שחקני כדורגל, אחד שלא היתה לו בעיה לקרקע שחקנים כמו קאקה או חואן מאטה לטובת לכידות חזקה יותר במבנה הקבוצה. אלא שאם מצד אחד באמת הפך את יונייטד לאטרקטיבית בחלון ההעברות האחרון - וייתכן ששחקנים כמו איברהימוביץ' או פוגבה לא היו חותמים עבור מנג'ר אחר - הפורטוגלי לא שיחרר כמעט שום שחקן מרכזי. את האחריות לכך אפשר למצוא בדרג שמעל מוריניו - המנכ"ל אד וודוורד.
וודוורד מסמן שינוי היסטורי מאוד לא מבורך ביונייטד - המנכ"ל הראשון שחזק ממנג'ר הקבוצה ומאנשי הכדורגל. התוצאה של העניין היא דרך חשיבה של בנקאי. אי לקיחת סיכונים, אי קבלת אחריות על מהלכים מקצועיים וחשש מוגזם מיחסי ציבור. זה מובן: אין שום הצדקה מקצועית בעולם, שאיש בנקאות כמותו ינהל את מנצ'סטר יונייטד, ולכן רוב מאמציו הם להסיט אחריות. וודוורד מגבה את המנג'רים שהוא ממנה בסכומים אסטרונומיים. דיוויד מויס, שלא מונה על ידיו, לא קיבל כמעט אישור לרכישות גדולות. אבל, גם כשהחל לשחרר את הכסף למנג'רים שנבחרו על ידיו - ההחלטות היו של בנקאי ולא איש כדורגל - ויונייטד משלמת על כך.
כך, למשל, החוזים שיונייטד נותנת לשחקנים מקשים עליהם למכור אותם, וזו אחת הסיבות שמוריניו לא הצליח לדלל את הסגל. בדומה, כשהוחלט באמצע העונה שעברה שמוריניו יחליף את ואן חאל - וודוורד, מטעמי יחסי ציבור, לא חתך דברים מייד. התוצאה מצד אחד היתה אובדן הזדמנות לתת לריאן גיגס ניסיון בניהול הקבוצה על ידי הכוחות ההיסטוריים מבפנים. ומהצד השני מוריניו לא קיבל חצי עונה להחליט מי מהסגל האינסופי ראוי לקבוצה והוא עסוק בניסויים האלו עכשיו. להבדיל, יורגן קלופ קיבל אפשרות לבחון את הסגל הקיים בליברפול ברמת ציפיות נמוכה בעונה שעברה.
אלכס פרגוסון. היה מהמר על חילופים התקפיים // צילום: איי.אף.פי
הניהול במנצ'סטר יונייטד כיום מעוניין להצליח - אבל במודל שלו: כסף ענק, מנג'רים ושחקנים ידועים ומנכ"ל שזקוק לסופרסטארים ומנג'רים מפורסמים, כי הוא מתרכז בהכנסות העתק. אוהדי יונייטד יכולים לקוות לאחד משני תרחישים חיוביים. הראשון הוא שמוריניו מצליח ועם הזמן מנהיגות המועדון חוזרת למנג'ר. תרחיש אחר הוא מודרניזציה של הניהול במינוי מנהל ספורטיבי. אחרת היא תמשיך להצליח בערך כמו בנק שמנוהל על ידי מאמן כדורגל.
סמים: רוסיה בשלה
רוסיה ממשיכה להוכיח שבנושא המאבק בסמים אין לה שום כוונה לעשות בדק בית. היא ממשיכה ברמאות הסמים השיטתית בהנהגת רשויות הספורט שם, ומפעילה האקרים שידליפו מידע חסר ערך מתוך תיקים רפואיים חסויים.
לגבי הטניסאי רפאל נדאל והרץ מו פארה היו האשמות סמים במשך השנים, אבל לכך אין קשר לאישורים נקודתיים שקיבלו לשימוש בחומרים מסוימים בצמתים בקריירה שלהם. להפך, זהו סימן לספורטאים זהירים שפונים לקבלת אישורים, כשהם משתמשים בחומר אסור לצורך רפואי.
רוסיה, למרות גלגול העיניים והטענה שאינה קשורה לחשיפות, ממחישה מי האויב בעיניה. לא הספורטאים עצמם, שכמובן שלא יופללו על סמך מסמכים שכאלו, אלא wada - הרשות הבינלאומית למלחמה בסמים. אפשר להבין אותה: מאז תחילת פעילות wada מספר המדליות האולימפיות של רוסיה ירד בערך בשליש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו