"אין לי חברות"

אדל. "פתאום, בגלל הזמרת הענקית הזו, השם שלי נעשה מוכר לכולם. אבל אני זו שהסתתרתי מתחת לשולחן, כשקראו בכיתה א': רוני, גיל, נועה, אורי, ואז אדל. ועוד בספלוב. תיעבתי את השם שלי בילדות, אני חושבת שבסביבות גיל 15 הבנתי שהוא מיוחד, והיום אני גאה בו. חושבת שהוא שם סקסי, עדין, מסקרן. אני קרויה על שם סבתא רבתא שלי, אדלינה, שהיתה רבנית גדולה באומן. ברור ששואלים אותי, כמה צפוי, אם אני יודעת לשיר, אבל התגובות הכי מרגשות שאני מקבלת בפייסבוק מאז 'המירוץ למיליון' הן מנשים שמספרות לי על תינוקות שקוראים להן אדל. זה מגניב לגמרי".

בורשט. "בטירונות רזיתי ארבעה ק"ג מרוב שלא היה לי מה לאכול. היה פשוט תפריט מזעזע. כל היום רק ביצה קשה וגבינת סקי. אני לא יכולה לראות יותר גביעים של סקי בסופר. הייתי הולכת לישון בלילה וחולמת
על הבורשט שסבתא שלי אולגה תכין לי בשישי. אוהבת את המאכל הזה. מרק סלק עם שמנת - יש יותר טעים מזה-"

גירושים. "ההורים שלי נולדו בקייב שבאוקראינה, אבל הכירו בארץ והתחתנו בישראל. אני ואחי התאום אלכס נולדנו וכעבור שנתיים אבא עזב את אמא וחזר לקייב. אני לא סוחבת איתי שום טראומות של ילדה להורים גרושים כי אבא אמנם עזב את אמא, אבל לא עזב אותנו. הוא הקפיד להיות בקשר ועד היום אנחנו נוסעים אליו ארבע פעמים בשנה לקייב. הוא מדהים ומשתדל, למרות שהתחתן שוב ויש לי חצי אח קטן. נכון שהוא לא יבין את ההומור הפרטי שיש לי, לאחי, לאמא ולסבתא שלי, אבל לפחות היה לי אבא בתמונה. וגם אף פעם לא שמעתי 'לא'. מה שאמא לא הרשתה, אבא הירשה, ומה שאבא אסר, אמא שיחררה. מה רע? תמיד היה אחד מהם שאמר לי 'כן' לכל מה שביקשתי".

די כבר עם זה. "אולי די כבר לשאול אותי מה עם טום? השתתפתי ב'המירוץ למיליון' עם מי שהיה חבר שלי מגיל 15, טום קשתי. הכירו אותנו כזוג אבל כשחזרנו מהצילומים כבר נפרדנו, ולמשימת הגמר נסענו יחד, אבל בפירוש לא כזוג. כבר הייתי אז עם דניאל, החבר הנוכחי שלי. למה נפרדנו? נפגעתי ממנו מאוד. זהו. לא מעוניינת לפרט. חשוב לי לתת דוגמה לכל אותן בנות עשרה שחוששות לאבד את האהבה הראשונה שלהן, למרות שהיא כבר ממש גמורה ולא עושה טוב. חשוב לי להגיד: יש חיים אחרי אהבה ראשונה, ויש אהבה לא פחות גדולה, אם לא יותר, אחרי. הייתי עם טום כמעט ארבע שנים, ונגמר. המשכתי הלאה".

התעמלות אמנותית. "הייתי אלופת ישראל בהתעמלות אמנותית ארבע שנים ברציפות - לנערות, ואחר כך גם לבוגרות. סרט, אלות, חבל, חישוק, הייתי טובה בכולם. מגיל 4 נסעתי לאימונים בגבעתיים עם סבתא. כשזה הפך להיות אינטנסיבי, יום-יומי, שש פעמים בשבוע, לא תמיד רציתי ללכת אבל אחר כך זה הפך להיות חלק משיגרת חיי. זה ספורט מאוד נשי, הכי יפה שיש לבחורה. ללא ספק אשלח גם את הבת שלי להתעמל. אם היא תרצה".

ועדת קוטראי. "ככה הסוכן שלי, יריב נתי, מכנה אותי. למה? כי על כל דבר אני מקטרת ולא נראה לי זה, ולא נראה לי זה. מתלוננת כזו, כאילו לא מרוצה. לפעמים הוא ממש מסכן ממני. בעצם, בעיניי זה לא קוטרית, זה יותר דעתנית. ליריב יש הרבה תוכניות בשבילי, והוא סוכן שמפרגן ודואג. הרבה יוצאי ריאליטי רשומים אצלו בסוכנות, והוא באמת ממנף את היכולות של כל אחד מהם".

זורמת. "אני לא אחת שמתעכבת. בשביל מה? לא חבל על הזמן? אני משתדלת לראות בכל עניין את הצדדים החיוביים שלו ולהתמקד בטוב, ולא ברע. אני מכירה בנות בגילי שחופרות אלוהים שישמור, כבדות, מתעסקות בפרטים מיותרים. אני לא כזו, אני כיפית וזורמת, עוברת הלאה. לא צריך עכשיו לנתח אלף פעם מה שקרה. נקסט".

חברות. "אין לי חברות. יש לי חברה אחת טובה ששמה ירדן, ולה אני מספרת הכל, אבל חוץ מזה לא מאמינה בחברויות עם בנות. לא אוהבת בנות, פשוט לא סומכת עליהן. תובנה שהגיעה מהרבה אכזבות שחשפו חברויות על בסיס אינטרסנטי. זה לא שלא הכרתי בנות מקסימות בטירונות, או שאני לא יוצאת לקפה עם חברות. אבל חברה לנפש? לספר לה הכל? ירדן. האחת והיחידה".

טירונות. "התגייסתי בגיל 19 אחרי שכבר הכירו אותי מ'המירוץ', והגעתי לטירונות בטכני של חיל האוויר בחיפה עם המון חששות ועם המון קרמים בקיטבג. מהר מאוד הבנתי את העניין. מקסימום שמפו בשעת ת"ש ולישון. גיליתי בנות מדהימות שלא עשו עניין מזה שאני אדל מ'המירוץ', ואני בפירוש יכולה להגיד: נהניתי מכל רגע. אני מתגעגעת לטירונות, בכיף הייתי חוזרת עליה שוב. אם קיבלתי הנחות בגלל שאני מוכרת? איפשרו לי להתקלח לפני כולן, אז ניצלתי את זה ולקחתי איתי למקלחת את כל הבנות מהחדר. כן יריתי בנשק למרות שלא האמנתי שאעשה את זה, ירדתי לשכיבות סמיכה, ואז עוד פעם שכיבות סמיכה, כי לא אמרתי 'כן, המפקדת'. קיבלתי שעות ביציאה כי היה לי בהתחלה קשה לעמוד בלוח הזמנים. היום אני מוצבת בקריה במדור איתור כוח אדם, שאמור לאתר מלש"בים לחיל האוויר".

יהלומים. "נולדתי וגדלתי בכיכר המדינה. יש לי יהלומים על האוזניים ועל הידיים. נכון, אבא שלי, איש עסקים מצליח, מפנק אותי כמו שצריך בכל פעם שאני מגיעה אליו לקייב בחגיגה אחת גדולה של שופינג. אבל זה לא שגדלתי בלי גבולות ובלי דרישות. אוי לי אם לא הייתי מסיימת בהצלחה בגרויות, חבל לי על הזמן אם אבא שלי היה מגלה שאני מעשנת בסתר. אני גם מתחזקת את הדירה שלי ושל אחי בלי עוזרת ועניינים. אני יודעת לחיות בצמצום אם צריך".

כיעור הכיעורים. "מבחינתי עד גיל 7 הייתי כיעור הכיעורים. לא יכולה להסתכל על עצמי בתמונות מהגיל הזה. הייתי דומה בפירוש לאלפקה. שיער מדובלל, חסרת שיניים קדמיות, נוראה. עד גיל 13 הייתי ממש שטוחה, כמו כל המתעמלות. ואז התחלתי להתפתח, ופתאום חזה, ופתאום ישבן, ומסובבים אחריי את הראש ברחוב. אלו הימים שבהם הייתי חושבת לעצמי: 'אלפקה, אלפקה, אולי בכל זאת יש בי משהו-'"

לומדת. "עשיתי כמה וכמה קמפיינים - לבגדי ים, לשמלות כלה, והאחרון לאופנת Twenty six. אני לומדת את המשחק מול המצלמה, כי זה בפירוש מקצוע. אני רוצה להתמקצע במשחק, ואחרי הצבא הייתי שמחה ללמוד את זה כמו שצריך, כדי להשתתף בפרויקטים איכותיים וראויים".

מה. "זה סגנון הדיבור שלי עכשיו. כשאני מתלהבת או רוצה להדגיש משהו, אני מוסיפה את המילה 'מה'. למשל: 'כשהייתי קטנה, הייתי מכוערת, מה מכוערת-' כאלה. זה מצחיק את כולם. בטירונות היה לי כיף. מה כיף? אין דברים כאלה. אני בהחלט זו שצוחקים ממנה בשיחה. מה צוחקים? משתינים מצחוק".

נזק. "אני, אדל בספלוב, נזק. תמיד נופל לי, נשבר לי, נתקעתי, נפלתי, נחתכתי. אין מצב שאני יוצאת לרקוד ולא נופלת במועדון. מין מזליסטית שכזו, אבל ההפך. השבוע נפלתי ארבע פעמים, דלת פלדה נכנסה לי בזרת של הרגל, נתקעתי בשולחן, והנה עכשיו באמצע הראיון התמוטט עלינו השולחן. זה יכול לקרות רק לי. ולאחי התאום. אמא שלי היתה מסכנה מאיתנו כשהיינו ילדים".

סלבריטי. "נו, באמת. מה זה השטויות האלה? הייתי בהשקה אחת, הייתי בשנייה, בשלישית, הבנתי את העניין. לא מוכנה להיות חלק מהמשחק הזה. לפעמים הסוכן שלי משתגע ממני. אני מבינה את יובל דיין מ'דה וויס' שלקחה צעד אחד אחורה. זה מטלטל לעבור את מה שעברתי, והייתי בסך הכל בת 18. כולה השתתפתי בתוכנית טלוויזיה ופתאום כולם מפנקים, ונותנים, ואת הראשונה שנכנסת למועדון, וצפצופים ברחוב, ואהבה מכל מקום. נורא חשוב לי להישאר אותה אדל. דווקא אחותי הגדולה (מצד אמי) הצליחה בטלפון אחד ליישר אותי. היא התקשרה יום אחד ואמרה לי: 'אדל, את לא עונה לי, לא זמינה, לא בקשר, מה העניין-' חזרתי לעצמי מייד. המשפחה שלי, דניאל שלי - קודם כל הם. השאר הבל הבלים".

עקשנית. "אני גאה לספר שהתעקשתי על הזוגיות שלי עם דניאל. חיזרתי אחריו, סימסתי לו, עד שהצלחתי. יש לי חבר מדהים שאני רוצה להיות איתו בכל רגע ודקה. הגעגועים היו הדבר הכי קשה לי בטירונות. הוא מצליח להוציא ממני רגשות שלא ידעתי שיש בי, ואני דואגת לו יותר מאשר אני דואגת לעצמי. קוראים לזה אהבה, לא-"

פעם בחיים. "החוויה של ה'מירוץ למיליון' היתה של פעם בחיים. לא הייתי מוותרת עליה, אבל גם לא חוזרת עליה. זו היתה תקופה לא קלה, בעיקר כי האהבה שלי עם טום כבר גססה. למרות שראיתי עולם, לא הייתי מגיעה לארצות ולנופים עוצרי הנשימה האלה, ולא הייתי הולכת על גחלים, שוחה עם כרישים או מתאבקת עם חזירים".

צלקות. "יש לי שתי צלקות מנשיכות של כלב. אחת בצוואר ואחת רצינית מעל השפתיים. הפעם הרצינית היתה כשהייתי בת 12, וכלבת הגולדן של חברה שלי נעצה את השיניים שלה מעל השפתיים שלי. היינו לבד בבית, איבדתי מלא דם, זה היה מפחיד. מקופת החולים הבהילו אותי למיון ועשו לי תפרים שהשאירו לי את הצלקת החיננית הזו, מה חיננית? היו פעמים שחשבתי להעלים אותה בלייזר, אבל ויתרתי. זה שאני נזק ציינתי-"

קנאית. "אני בוגרת לגילי, טום היה מבוגר ממני בארבע שנים. אני גם מנהלת משק בית בעצמי. עד שזה מגיע לקנאה. לא קנאה בבנות אחרות או משהו, הכוונה בלקנא לדניאל, החבר שלי, ולהפוך להיות בת 12 ברגע. הוא כזה חתיך ומותק, מספיק שמישהי מסתכלת עליו ואני כבר יורקת אש. צריכה לעבוד על זה. משתדלת".

רגישה. "אני לא כזו רגישה בדרך כלל אבל בכל עניין הפרסום שלי היה גם צד חיובי, והתחלתי להתנדב בעמותות לילדים חולים. זה גומר אותי. אני רגישה לחמודים האלה, לילדים חולים שרק רואים אותי, וכבר יש להם חיוך על השפתיים. יכולה להגיד 'לא' להשקה כזו או אחרת, אבל בשום פנים ואופן לא אומרת 'לא' לילדים חולים".

שינה. "הכי גורמת לי עונג. יש לי גם פדיקור, מניקור, מספרה, אבל אני הכי אוהבת לישון עם החבר שלי כשהוא חוזר מהבסיס. אני מעדיפה לישון מוקדם כדי לא לקום מאוחר ולפספס את ארוחת הבוקר. היא הכי כיפית בבוקר, לא כשהיא בשתיים בצהריים".

תאומה. "אני תאומה של אלכסנדר, דומה אבל לא זהה, והוא בעצם אלכס. אנחנו גרים יחד בדירה. עד גיל 10 ישנו באותו חדר, במיטת קומתיים, והוא בפירוש הנפש התאומה שלי. מרגיש מה שאני מרגישה, חולם מה שאני חולמת. כשהיינו בערך בני 10 הוא עבר תאונת דרכים קשה, והשתקם ממנה. אני כל הזמן אומרת תודה לאל שיש לי אותו. אוהבת אותו אהבת נפש, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו".

hagitr@israelhayom.co.il
סגנון: מאור אומזגין

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו