- "איזו מתוקה" תודה, זה הוא, הוא בן.
- "בת כמה היא?" 10 חודשים. הוא.
- "איך קוראים לה?" לי. קוראים לו לי. הוא בן.
- "לי לבן?! מעניין".
- אהה רגע, אז למה הוא עם מוצץ ורוד?!
אינספור שיחות כאלה בדיוק או דומות, יצא לי לנהל עם לא מעט אנשים מאז שאני אמא לבן. אני פוגשת אותן ואותם בכל מקום. בקניון, בסופר, בקופת חולים או בגינה. התרגלתי למבטים המבולבלים, הנדהמים, המופתעים, או החרדים לשלמות הנפש הרכה של הבן שלי. חלקם אף נראים בזים לי כאמא, שעתידה בוודאות לגרום לבלבול בזהות המינית של בנה.
בחנויות בגדים או צעצועים הסיפור כבר מקצין.
- "את מסתכלת בצד הלא נכון" לא לא, אני לגמרי בצד הנכון, תודה.
- "אה, את קונה לאחותו?" לא, אני קונה עבורו.
- "אז יש כזה גם בצד השני, לבנים" אחלה, תודה
- "את באמת מתכוונת להלביש אותו בזה?" היא פתאום יורה לעברי, בעודי בוחנת מכנסיים כחולים קצרים עם שרוך אדום במותן, ומדמיינת את הפולקעס השמנמנים שלו מבצבצים מתוכם.
- אני לא עונה. היא ניגשת למדף "הבנים" שולפת מכנסיים כחולים קצרים עם שרוך אפור ומגישה לי אותם. "זה בדיוק אותוה דבר. רק לבנים. אדום? חבל..." .
אני נחלצת מהסיטואציה בדרכי האלגנטית (נשבעת שאלגנטית), קונה או מוותרת. יוצאת מהחנות בתחושה די מבאסת.
הספקתי לשנן כבר כמה תשובות לקוניות או פשוט סתם לחייך ולהמשיך בדרכי. אבל בתוכי, אני עונה לה: היי! אני אמא. אני סתם אמא בכל הצבעים, לבן בכל הצבעים. מאחורי המוצץ הורוד יושב לו בעגלה תינוק מתוק וסקרן, חייכן רוב הזמן, שבגדיו ולחייו עוד מרוחים קצת בשאריות מהביסקויט שאכל הבוקר. ביד אחת הוא מחבק ארנבת לבנה מבד, בשנייה תנין ירוק מעץ. מביט על העולם ודי מבסוט רוב הזמן. אז למה לעזאזל אכפת לך מה צבע השרוך שלו במכנסיים?
שנת 2016, עידן הליברליות
השנה היא 2016, אז איך זה יכול להיות שאנחנו עדיין חיים בעולם כזה צר ובכזו נוקשות מגדרית? למה רשתות הבגדים לתינוקות ולילדים מציעות לבנים בגדים כחולים, אפורים וירוקים, וכל שאר הצבעים הנפלאים והמשמחים שייכים רק לבנות?
למה האופציה העומדת לרשותי בתור אמא לבן, היא לבחור בין בגד חלק למפוספס, מקסימום נקודות או כוכבים, בעוד להן יש אבטיחים, חדי קרן, אננסים, פלמינגו וקאפקייקס?
אימהות רבות יודעות לומר ש"הרבה יותר כיף לקנות לבנות", למה? התשובה ברורה. לבנות יש הרבה יותר אופציות. הן יכולות ללבוש חולצות ומכנסיים, אך גם גופיות, חצאיות ושמלות. בשלל גוונים, צבעים, גזרות והדפסים. אם בנות ילבשו בגדים ירוקים, כחולים, אפורים או גוונים כהים אחרים, אף אחד לא ידאג להן, יחשוש או יבוז להן או להוריהן, שמטשטשים את זהותן המינית.
ילדה בחוג כדורסל? אוהבת לשחק עם הבנים ולטפס על עצים? איזו "טום בוי" חזקה, אמיצה ומגניבה. ילד בחוג בלט? מתעניין בבישול, משחק בבובות ומבקש ללבוש את השמלה של אחותו? אולי משהו אצלו לא תקין.
לא כדאי שנבדוק את זה?ההפרדה וההבחנה המגדרית טבועה בנו חזק. מודרנים וליברלים ככל שנהיה. אז למה בעצם כל כך חשוב לנו לדעת קודם כל, במבט ראשון, מה מין התינוק? (עוד לפני שנשאל מה שמו, או בן כמה הוא). האם יתכן שנגיב לתינוק או לתינוקת רכים באופן שונה רק בגלל מינם?
תינוק לפני התלבושת הכחולה או הורודה // צילום: GETTYIMAGE
נאורים ככל שנהיה, התשובה במרבית המקרים תהיה כן. ועוד איך. מחקרים מראים שחינוך מגדרי ברור לבנות ולבנים מתחיל כבר בלידה. טרנס ריל, סופר ומטפל משפחתי ממסצ'וסטס, מפנה בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" (I Don’t Want to Talk About It: Overcoming the Secret Legacy of Male Depression) למחקר במהלכו התבקשו 204 הורים לצפות בסרטון וידאו של פעוט בוכה. למחצית ממהורים אמרו שמדובר בתינוקת ולמחצית אמרו - תינוק. כנשאלו הנחקרים לפשר הבכי, ההורים שהאמינו שהם צופים בתינוקת, ענו כי ניכר שהיא מפחדת ולכן היא בוכה. הנחקרים להם נאמר שמדובר בתינוק, קבעו כי התינוק בוכה מכעס. החוקרים, ג'וש וסנדרה קאנדרי סיכמו וכתבו: "זה נראה היה סביר להניח שאת הילד שנחשב מפחד, ירימו, יחזיקו ויחבקו יותר מאשר את הילד שנראה כועס".
הורים רבים, לא יעודדו או יאפשרו לבנים שלהם לחקור את הצד הנשי באישיותם. אבל רבים מאיתנו כן יעודדו את הבנות לחקור את המשחקים והפעולות הלא סטרואטיפים מגדרית. הורים שואפים לגדל ילדות, שיהפכו לנשים חזקות ולא ישארו מאחור, בעולם הגברי.
אך כשבנים מתנסים במשחקים שלא תואמים לסטריאוטיפ המגדרי, הורים רבים מרגישים אי נוחות. בן שמגלה עניין בתחומים שנחשבים באופן מסורתי "נשיים" (בישול, ריקוד, יצירה), לעיתים קרובות יחשב בעיני הוריו או בעיני הסביבה, כמקור לדאגה ואולי אפילו נחליט להתייעץ עם איש מקצוע בעניין.
מוסר כפול כבר אמרנו?
כולנו יודעות ויודעים, לעמוד על ההבדלים בין נשים לגברים בתחום התעסוקה והשכר. להתרגז על האפליה, להתלונן על חוסר השוויון, להודות בחלוקה הברורה בין נשים לגברים באחריות על גידול הילדים, בטיפול במשפחה ובבית. כולנו חלק מחברה שמחנכת בנות להיות צנועות וצייתניות. ואת הבנים להיות אסרטיביים וקשוחים.
כולנו, נשים וגברים, שואפים לצמצם או לתקן את אי השוויון המגדרי, בכל כך הרבה תחומים.
העולם הלא שוויוני הזה שאנו חיים בו, מתחיל אצלנו בסלון.
כשנחנך את ילדינו להיות מי שהם באמת, מי שהם רוצים להיות ולא מי שמצפים מהם להיות. רק אז אולי נוכל גם אנחנו, להפוך להיות הכי קרובים למי שאנחנו רוצים.
הילד שלי הוא ילד, ונדמה לי שטוב לו כך.
גם כשיגדל ויבקש ללבוש את השמלה של אחותו לפעמים, הוא כנראה ירצה להישאר ילד. ואני? אני רק מתכוונת לאפשר לו להיות ילד עם יותר אופציות. חשוב לי שידע שיש לו עוד אופציות.
וכן, אני לוקחת בחשבון את האופציה שבפורים הקרוב הבן שלי ירצה להתחפש לאלזה.
ואולי קצת אתאכזב.כי בתוך תוכי ובסתר ליבי, אני מקווה שיעדיף להיות אנה. עם מוצץ ורוד כמובן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו