שריפת בית מרכזים בת"א ב־24 ביוני 2003 נחשבת עד היום לשריפה הגדולה ביותר בישראל בשטח עירוני. השריפה, שפרצה במבנה הגדול ששימש לתעשייה זעירה, חדרי סטודיו לאמנות ולעסקים, כילתה כליל את המבנה והותירה אחריה שני כבאים ואזרח פצועים. כיום אין זכר לבניין הרחב ו מגרש אספלט גדול מכסה את אותו השטח, כשמדי פעם מנצלים זאת רוכבי דו־גלגלי למפגשים חברתיים.
שי סיאדה (37), שחקן טניס שולחן בכיסאות גלגלים שייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים בריו (החל מיום רביעי הקרוב), הוא אחד משני הכבאים שנפצעו בשריפה, כשרק חצי שנה קודם לכן הצטרף לשירותי הכבאות וההצלה במחוז דן. סיאדה נכנס לשטח של בית מכרזים ולאחר כחצי שעה נפלה עליו קורה. רגלו הימנית נקטעה במקום ומעוצמת הפגיעה גם חוליה בגבו נפגעה. סיאדה הוגדר במצב של מוות קליני, עבר לא מעט ניתוחים, והוא נותר משותק מהגפיים ומטה.
"אני זוכר את הפציעה בבהירות מוחלטת, למרות שהסיטואציה היתה קשה", סיפר סיאדה ל"ישראל היום", "אחרי תקופת השיקום הארוכה, כשאני בלי רגל אחת ועם שיתוק בפלג הגוף התחתון, חזרתי מייד לעבודה בתחנת רדינג בת"א. אני כבר לא כבאי שטח, אלא עובד מנהלה ואחראי להכנת תיקים לרישוי עסקים".
סיאדה עסק בספורט מגיל צעיר, אבל לטניס שולחן התחבר רק בגיל 16 ושמונה חודשים. הוא החל לשחק בהפועל בת ים ומהר מאוד התברר גודל כישרונו. בצבא הוא היה ספורטאי מצטיין ולמרות זאת שירת בחיל השריון בעזה, לפני שעבר להיות נהג בחיל הרפואה במרכז הארץ עקב מחלת אמו.
הפציעה קטעה את מסלול החיים שעליו סיאדה חלם, אבל זה לא עצר אותו. "היתה בפניי האפשרות לשקוע בדכדוך ולבכות על מר גורלי, או לחזור לעבודה ולשוב לטניס שולחן", אמר סיאדה.
שאלת את עצמך מדוע זה קרה לך?
"אף פעם לא חשבתי 'למה זה קרה לי'. נפצעתי במטרה להציל בני אדם, אני שלם עם עצמי לגמרי וקיבלתי את גורלי מהר מאוד. אני אדם מאוד פרקטי, היכולת המנטלית שלי להביע את עצמי היא גבוהה. אני עצמאי לחלוטין, הייתי נשוי והתגרשתי ויש לי חברה כבר שבעה חודשים ואני לא רואה את עצמי כמוגבל".
סיאדה. אלוף ישראל כבר 12 שנה // גדעון מרקוביץ'
משהו השתנה מבחינה חברתית לאחר הפציעה?
"יש לי אותם חברים שהיו לפני השריפה, נותרו כאלה גם אחריה. אף אחד לא מתייחס אלי כשי המוגבל או הנכה, ואני משתדל שלסביבה יהיה נוח איתי".
"לא סופר אף אחד"
עם שינוי הסטטוס שלו כספורטאי בגיל 24, החל סיאדה, שגר בשכונת רמת הנשיא בבת ים, להתאמן בבית הלוחם בת"א וכיום הוא מתאמן בספיבק (איל"ן) ר"ג. בכל בוקר הוא קם בשעה שש, מתארגן ונוסע למקום עבודתו, שם הוא מתאמן כשעתיים־שלוש בחדר שהוקצה לו, יחד עם המאמנים עומרי בן עמי ודודיק אלטרץ ("עברנו כברת דרך ארוכה ביחד"), שהוא גם מאמנה של חגית בריל, נכת צה"ל שתתמודד בריו גם כן באותו ענף. לאחר מכן פותח סיאדה את יום עבודתו ובערב חוזר לאימונים, כולל "שבתות וחגים".
סיאדה, שהחל לשחק בנבחרת ב־2005, מחזיק בתואר "אלוף ישראל" כבר 12 שנה בקטגוריה שלו (קלאס 4). באליפות ספרד הפתוחה שנערכה השנה הוא זכה במדליית הכסף אחרי שהפסיד ליריב טורקי המדורג ראשון בעולם. דירוגו הגבוה ביותר בעולם של סיאדה היה 12, וכיום הוא 17. ב־2011 התחרה באליפות ארגנטינה הפתוחה, שם זכה במדליית הכסף ושנתיים לאחר מכן זכה בארד באליפות אירופה. הוא התחרה במשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012 אבל לא העפיל משלב הבתים לרבע הגמר. הפעם, בריו, יש לו תוכניות אחרות.
"המטרה שלי בברזיל היא להיות בפיינל פור", אמר סיאדה, "בלונדון הייתי קרוב שתי נקודות מרבע הגמר, אבל עכשיו אני מרגיש בשל יותר מקצועית ומנטלית ואני רוצה לייצג את המדינה ואת עצמי בכבוד".
מדליה היא דבר ריאלי?
"אני מצפה מעצמי לבוא בשיא הכושר, מקצועית ומנטלית, ולהציג את טניס השולחן שלי. מכאן השמיים הם הגבול. לזכות במדליה כרוך בהרבה מרכיבים אבל אני לא סופר אף אחד, כולל את המדורגים מעלי. יש לי את היכולת שלי ויותר משמעותי עבורי להגיע בשיא הכושר כדי לעשות דברים יפים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
