בתוך יומיים בלבד גייסו המשוררת תהילה חכימי והאמנית לירון כהן כרבע מהסכום למימון "במים", נובלה גרפית פרי עטה של חכימי ובאיורה של כהן, דרך פרויקט הדסטארט. "יצאנו לדרך אחרי שקיבלנו מענק ממפעל הפיס לתרבות, המותנה בהתחייבות שיהיה מימון נוסף לפרויקט", הן מספרות בשיחה משותפת.
השתיים פנו לשלוש־ארבע ההוצאות לאור הגדולות, מתוך מחשבה שביכולתן של אלה להשלים את הסכום החסר, כשהן מביאות בחשבון את היתרונות הטמונים בהתקשרות עם הוצאה גדולה - הפצה לחנויות, פרסום ויחסי ציבור וקשרים מעבר לים. אך למרות הפידבקים החיוביים בכללותם, בסופו של דבר שום הוצאה לא הרימה את הכפפה.
"השורה התחתונה היתה אי כדאיות כלכלית להוציא פרויקט כזה לאור", מסבירות חכימי וכהן, "ברוב ההוצאות הגדולות לא כל כך מוציאים נובלות גרפיות, ובאמת כמעט לא רואים אותן על מדף הספרים; ההוצאות כנראה לא מסתכנות היום בהוצאת ספרים מז'אנרים שנחשבים פחות מיינסטרים, גם כשמגיעים לפתחן עם תקציב שיכול להספיק למחצית מהפקת הספר".
"במים" נמצא בחברה טובה, ולא מאוד מצומצמת: בתקופה של התחזקות ההוצאות הגדולות והיחלשות ההוצאות הבינוניות (לפי נתוני הספרייה הלאומית) - רק השבוע התבשרנו על איחוד בין ההוצאות כתר ומודן, איחוד שככל הנראה רק יגביר את הריכוזיות בשוק הספרים ולא פחות את השמרנות המאפיינת אותו ממילא - זירת ההוצאה העצמית, על כל גווניה והטיותיה, פורחת ומשגשגת.
• • •
"הוצאה עצמית" היא שם כולל לסצנה שלמה הניצבת על שני יסודות מרכזיים: הראשון הוא ההתקדמות הטכנולוגית, שבזכותה כפי שכל אחד יכול היום להקליט אלבום או להפיק סרט בכוחות עצמו, כך באפשרותו להוציא ספר לאור, על כל הכרוך בכך, ולא בהכרח בעלות גבוהה במיוחד. השני הוא הפירוש העדכני למושג "עם הספר", ולפיו בישראל מספר הכותבים עולה על מספר הקוראים, ואולם, כ־98 אחוזים מכתבי היד שנשלחים להוצאות לא מתקבלים. לא פלא, אפוא, שכבר ב־2014 נרשם גידול של 36 אחוזים בכמות האנשים שבחרו להוציא ספרים באופן פרטי, ללא תלות בגוף ממוסד.
בין יסוד אחד לאחר משתרע עולם ומלואו: מרבי־מכר שהתחילו מסטטוס מצחיק בפייסבוק ועד כותבים אזוטריים וחתרניים עם גרעין קוראים מצומצם אך אדוק; מכותבים שהשקיעו עשרות אלפי שקלים בהוצאה לאור ועד כותבים שלא הוציאו ולו שקל אחד; מספרים שניצבים בחלונות הראווה של הרשתות ועד ספרים שניתן להשיג דרך המחבר בלבד.
המאחד בין כל אלה הוא התושייה, היצירתיות והדבקות במטרה שכל כותב עצמאי חייב לגייס על מנת לראות את היצירה קורמת עור וגידים, ומנגד הסקרנות וההרפתקנות שמאפיינות את הקוראים, שבוחרים להשקיע מזמנם ומכספם כדי לתת צ'אנס לכותבים היוצרים מחוץ למעגלים המוכרים על פני רוטינת ה"4 ב־100" המוכרת לעייפה.
"במצב הנוכחי הקוראים הם החוליה החלשה". קורא בתחנת רכבת בתל אביב // צילום: לירון אלמוג
"100 אחוז חופש יצירתי"
קורא שיבקש להיחשף למגוון הנרחב של ספרות בהוצאה עצמית, מוטב שיפנה לעיין בקטלוגים של חנויות הספרים הדיגיטליות, המרחב שבו רוב הסופרים העצמאים מרגישים בו בבית, כגון "אינדיבוק", "מנדלי מוכר־ספרים" או "עברית".
"אינדיבוק, כשמה כן היא - חנות עצמאית ובית לספרות עצמאית - וככל שעבר הזמן גם כותבים עצמאים פנו אלינו, וגם אנחנו פנינו לסופרים עצמאים שינגישו את הספרים שלהם דרכנו", אומר רון דהן, מו"ל ומייסד אינדיבוק, שכיום נחשבת לגדולה בשוק הדיגיטלי.
דהן, משורר וסופר בעצמו, מפגין גמישות בכל הנוגע לאכסניות של ספריו: ספרו הנוכחי, "לראות לויתן", יצא בהוצאת פרדס, ואילו את ספרו "נדידת הדיונות באפריקה" הוציא לפני שנתיים באופן עצמאי. "בישראל, למרבה הצער, חיי מדף של ספר הם חודשיים בממוצע", הוא מאבחן. "ואם הוא לא מצליח להפוך לסטדי־סלר הוא חוזר למחסנים וזהו, אתה אפילו לא יכול לקחת אותו חזרה אלא צריך לקנות אותו מההוצאה, זה חלק מהחוזה. למעשה, הספר נעלם. כשהוצאתי את 'נדידת הדיונות באפריקה' זה היה השיקול המרכזי שהדריך אותי; שכל הזכויות והיכולת להנגיש את הספר לאורך זמן יישארו אצלי. רציתי לשמור אותו קרוב אלי".
אז לכותבים היום יש יותר מודעות לאופן שבו השוק עובד והם רוצים יותר כוח במשחק הזה?
"יותר מזה: כותבים רבים אומרים, אני לא רוצה להשתתף במשחק כשמראש הוא נגדי. הוא נגדי במובן שאין לי שום סיכוי להרוויח ממנו כלכלית, ולא פעם יש גם סיכוי שאפסיד, והוא נגדי אם הזכויות לא אצלי. כשאתה חותם עם הוצאה, במובנים רבים אתה נותן את היצירה שלך למישהו אחר. זה מתסכל. יש אותם סופרים מעטים שזוכים להצלחה גדולה, ואז, כמובן, הוצאות יכולות להיות בית נעים ומפנק, שמוריד ממך כאב ראש. אבל רוב הסופרים נלחמים על חיי המדף שלהם".
את מי ההוצאות מפנקות? רון דהן // צילום: טלי אוקסנברג דהן
חירות, שליטה וכדאיות כלכלית - המשולש הזה קיים אצל כל סופר שבוחר להוציא בעצמו את ספריו. את שלושת ספריו הוציא אופק קהילה, סופר, סטודנט הלומד ספרות לטינו־אמריקנית ועוזר הוראה באוניברסיטה העברית, דרך הדסטארט. "הבחירה הזו באה לבטא איזשהו צורך אמנותי ואסתטי שלא יכולתי לקבל בהוצאות הספרים; זו פרקטיקה שהתיאוריה שלה התווספה אחר כך", הוא מסביר. "מה שגרם לי מלכתחילה לפנות להדסטארט הוא הרצון ב־100 אחוז חופש יצירתי בספר שלי: אני לא רוצה שיכפו עלי את שיטת הניקוד המקובלת כיום; פיתחתי שיטת ניקוד משלי. אני לא רוצה שיכפו עלי פונט מסוים, וכמובן שלא ישנו דבר מהחומר הטקסטואלי, הנושאים שאני מביא, הצורה שבה אני מתבטא".
קהילה עושה הכל - עורך ומגיה את ספריו בעצמו, נעזר בחברים לעיצוב הכריכות, מביא את המוצר המוגמר לבית הדפוס. עבורו, "כל המנגנון של הוצאה הפך מיותר מבחינה יצירתית".
אז איך מגיעים לקוראים?
"זו בעיה שנתקל בה כל מי שמעוניין להתנער מההוצאות. כאן נכנס הדסטארט לתמונה, ולכן זו תופעה שמתרחבת בכל יום".
יש חסרונות בצורת העבודה שלך?
"כלכלית ודאי שאין. כל ספר שהוצאתי, גם אם לא הרווחתי כסף, תמיד כיסיתי את ההוצאות. זה גם עניין של השקפת עולם: תעשיית הספרים כשמה כן היא, הופכת את הספר למוצר צריכה. תפקידם של עורכים הוא להפוך אותו למוצר אטרקטיבי יותר, ששווה יותר כסף. לעומת זאת, הדסטארט דוחק את אלמנט הצריכה מהמשוואה. כאן, אם הקהל אוהב אותך הוא ימשיך לתמוך בך, ואם לא, זה גם בסדר. גם אם אני כותב בשבילו, אני לא צריך לרצות אותו, לספק לקוראים איזשהו צורך מיידי שיש להם בתור צרכנים. ספרות לא צריכה למצוא חן בעיני כולם ובטח לא להיות מוצר שאת קונה בקילו.
"לפני עשור לערך", אומר קהילה, "הייתי תמים מספיק לפנות לרשתות ולהציע את הספר שלי, אבל שום חנות לא הסכימה כי לא הייתי ספק. בחנויות הספרים הפרטיות תמיד היה בלבול, הגעתי אחרי כמה שבועות ולא ידעו איפה הספר או מה עשו איתו. מתישהו הבנתי שחבל על המאמץ, זה לא המקום שבו אני אמצא את הקהל שלי".
כיום אפשר להמר שסגנון העבודה של קהילה נחשב יוצא דופן גם בסצנה העצמאית. "אני מוציא ספר כמעט מדי שנה ועובד במימדים צנועים", הוא מעיד ומשער שקהילת הקוראים שלו מונה 200-100 איש. "אני לא מחפש את המכירות הגדולות. אני פותח הדסטארט, פונה אישית לקוראים ולחבריי בפייסבוק, מציע להם טעימות מהספר, זו תקשורת קרובה עם אנשים; אני בודק כמה אנשים הזמינו, מדפיס קצת יותר למקרה שיהיו עוד כמה קוראים וכאן זה נגמר, אני עובר לספר הבא".
"המנגנון מיותר מבחינה יצירתית". אופק קהילה
בלי צנזורה
הדסטארט הוא לא הדרך היחידה. גם הוצאה של ספר בפורמט דיגיטלי מורידה משמעותית את העלות. הסופר הפועל בשם העט "איי.וי אולוקיטה" זכה בתחרות כתיבה כשהפרס היה פרסום רומן דרך e-publish, הוצאה אלקטרונית המספקת שירותים כגון עריכה, הגהה ושיווק. "העריכה היתה מצוינת", מעיד איי.וי אולוקיטה, "בתוך יום הספר היה באוויר בכל החנויות הדיגיטליות, אנשים קראו, קיבלתי תגובות מצוינות ואמרתי, איזה יופי, זה מה שרציתי כל הזמן, שאנשים יכירו את הסיפורים שלי. מה אכפת לי אם זה מודפס, אלקטרוני או איזו הוצאה חתומה על הספר. ומכיוון שאני כותב הרבה, בתוך חודשיים עשיתי אותו תהליך עם הספר השני, ואחר כך עם השלישי".
התכנים בספריו של אולוקיטה לא מזמנים קריאה קלילה. "להרוג את אלוהים", ספרו השני, כתוב מנקודת מבטו של פושע מלחמה נאצי, ואילו ספרו השלישי, "רעה", כתוב מנקודת מבטו של פדופיל. "היה לי חשוב מאוד לכתוב את הדברים כפי שאני רוצה, ושלא יגידו לי, תשמע, תעדן, זה לא תופס, זה לא נראה טוב. בעיניי זה נראה מצוין". לאור ההצלחה, הספרים של אולוקיטה נמכרים כעת באתר שלו גם בגירסה מודפסת, ועותקים מודפסים נמכרו גם בשבוע הספר.
למה לא להדפיס אם כן מהדורה גדולה ולמכור בחנויות או ברשתות?
"שאלתי את עצמי לא פעם. על מנת להגיע לבמה המרכזית בסטימצקי או בצומת ולהיות חלק מהמבצעים צריך להדפיס 2,000 עותקים בערך, מה שעולה כ־10,000 שקלים. מתוכם, אפילו אם יהפכו לרבי־מכר, אקבל אולי 30 אחוזים, זה לא משתלם לי. זה אמנם מחזק את האגו, אבל כרגע אני לא מרגיש צורך לפרנס יותר אנשים משאני מפרנס גם ככה. חנויות ברשת שאני מוכר דרכן גובות 30 אחוזים מכל מכירה של ספר אלקטרוני, שזה כלום. זה מה שקורה באמזון וכך צריך להיות: מי שכותב מקבל את הכסף, ומי שהוא חלק מהמערך מקבל סכום קטן יותר".
הצעה שצריך לשקול
גם סופר הרשת "תה" משתמש בשם עט, וכמו אולוקיטה וקהילה לפניו, גם הוא מוקף בקהילה יציבה של קוראים שרוכשים את ספריו, מבקרים באתר שלו ומגיבים לסיפוריו. דהן מעיד שתה נחשב לסטדי־סלר - "אין שבוע שהוא לא מוכר".
תה הוא סופר שהחל את דרכו ברשת, ככותב בז'אנר המדע הבדיוני, "אבל גיליתי שיש לי נטייה לכתוב על רגשות. גרתי תקופה מסוימת בחו"ל ופתחתי טוויטר, משום הבדידות. במפתיע נאסף שם קהל קטן. רק אז החל מנצנץ במוחי הרעיון לפרסם ברשת. זה היה לפני חמש שנים". כמו חבריו למקצוע, גם תה מקפיד על נוכחות יומית ברשת ומפרסם סיפורים או קטעים קצרים.
איך היית מתאר את הקהל שלך?
"צעיר, בין השאר. הייתי אומר במידה רבה של ביטחון שכ־50 אחוזים מהקהל שלי הן נשים בנות 18-24, אף כי לשמחתי יש גם הרבה גברים שקוראים. זה קהל מעורב מעט. יש את אלה שמעולם לא הרימו ספר בחייהם, ועתה גילו את חדוות הקריאה, את הכוח במילים, פשוט כי נתקלו בסיפור שלי. מנגד, יש קוראים ותיקים, אלה בעלי עין ביקורתית. הערכתם, במידה מסוימת, חשובה לי יותר, שכן הם יכולים לזהות כשכתיבתי בינונית. אבל עם הזמן למדתי לאהוב ולהוקיר את העובדה שיש מי שקורא, יהיה אשר יהיה".
את שני ספריו הקודמים הוציא תה עצמאית. הוצאה גדולה הביעה לאחרונה עניין בספרו השלישי. "עלי להחליט ראשית אם ברצוני לעשות כן, והם צריכים להחליט אם הרומן שאני כותב עתה מתאים", הוא אומר, "אף כי, למיטב הבנתי, הם מתעניינים יותר בעובדה שיש לי קהל מאשר באיכות כתיבתי".
יש המון יתרונות בעבודה עם הוצאה, למשל זמן רב שמתפנה.
"עבודה עם הוצאה תשחרר חלק מזמני לעסוק בכתיבה, וזה עוד עשוי להטות את הכף. זו כמובן גושפנקא לסופר, ובכל זאת, אני תוהה".
רומנטיקה בעבודת יד
מי שעשתה את הצעד ועברה להוצאה גדולה וחזרה לפורמט עצמאי היא אילת סווטיצקי, בכירת הז'אנר הרומנטי תוצרת הארץ, שצבר תאוצה בשלוש השנים האחרונות. סווטיצקי היא כנראה הסופרת העצמאית המצליחה ביותר, שאפילו מצליחה להתפרנס בכבוד מהמקצוע, דמיוני ככל שזה נשמע.
את טרילוגיית "תחרה וצבע" שהפכה לרב־מכר פירסמה סווטיצקי בהוצאת א(ה)בות. "כתבתי את הספרים בלילות, ואז חשבתי שזה קשקוש, שמי בכלל ירצה לקנות את זה", היא מספרת, "אז בניתי אתר והעליתי בו שני פרקים בשבוע בחינם, בלי עריכה, מין בלוג".
התגובות הנלהבות של קוראות הפתיעו את סווטיצקי, שיצרה קשר עם החנות המקוונת מנדלי מוכר־ספרים. "העולם הדיגיטלי היה בחיתוליו. שלושה חודשים אחרי שהוצאתי את הספרים למכירה, א(ה)בות החתימו אותי על חוזה".
הצלחה בגיזרת ספרי הרומנטיקה. אילת סווטיצקי // צילום: רעות רדרס - סטודיו רדרס
את "לאסוף את השברים", ספרה האחרון שפורסם במאי, הוציאה סווטיצקי באמצעות "דבש", הוצאה עצמאית שהקימה. "כשמתקשרות אלי בנות להתייעץ, תמיד אציג להן את שני הצדדים. אני לא פנאטית של הוצאה עצמית; כשהעולם הזה עוד זר לך ואת לא מכירה את הנפשות הפועלות, הוצאה שלוקחת הכל על עצמה זה מאוד נוח. התמלוגים אמנם נמוכים יותר אבל ההוצאות לא עלייך, ולפעמים מדובר בסכומים גדולים מאוד. החסרונות - התמלוגים נמוכים יותר, הזכויות לרוב לא נשארות בידייך ואין לך שליטה. א(ה)בות, למשל, הפסיקו לעבוד עם סטימצקי; אלה החלטות של ההוצאה וזה הכסף שלהן וזה בסדר - אבל אני אדם שזקוק לשליטה".
אמנם אין על כך נתונים רשמיים, אבל אפשר להניח במידה רבה של ביטחון ששדה הספרות הרומנטית מוביל במספר הספרים שיוצאים בהוצאה עצמית. "לפני שלוש שנים לערך נוצר ביקוש עצום לספרים בעברית", אומרת סווטיצקי, "ההוצאות לא עמדו בקצב התרגום ושניים־שלושה ספרים שיצאו בחודש פשוט לא הספיקו. ואז ראינו פריחה גדולה של ספרות בהוצאה עצמית שהתקבלה בברכה, כי סוף כל סוף היה משהו חדש לקרוא".
מניין צצו כל הספרים האלו?
"רובן הוציאו ספר שכבר נכתב, וכל אחת העבירה אותו תהליך לפי ראות עיניה. הרבה מעבירות את הספר רק עריכה לשונית או רק הגהה, מדפיסות כמה עותקים ומוכרות דרך האינטרנט. זה נשאר במספרים מוגבלים, אבל בכללותו של דבר היתה פריחה".
כיום, מאבחנת סווטיצקי, שוק הרומנטיקה גדל, אך המספרים קטנו. "ככל שנשים קראו יותר, כך הטעם התעדן. דברים שהתקבלו באהבה ובסלחנות, למשל שגיאות כתיב או עריכה רשלנית, כבר לא מתקבלים בעין יפה היום. זה בסך הכל מקביל למה שקרה בארה"ב - מן מפץ גדול של ספרות רומנטית, רובה בהוצאה עצמית, ולאט לאט הקוראות מתחילות למיין. סופרת אנונימית כיום לא תמכור את הספר שלה בשמונה דולרים באמזון כמו הסופרות המצליחות, אלא ברבע מהסכום, מה שעדיין לא קורה אצלנו, אבל גם סביב זה מתפתח דיון. קודם לכן לא היה לגיטימי להעביר ביקורת, רק לפרגן. זה קשה כשהכותבות יושבות גם הן בתוך הקבוצה. כיום השיח פתוח יותר".
נאמנה לשיח הפתוח, סווטיצקי לא ממהרת להמליץ היום לכותבות צעירות בז'אנר הרומנטי להוציא את ספריהן דווקא בהוצאה עצמית. "מה שרואים הרבה לדאבוני הוא שבאמת קשה להשיג את הרף העליון של אנשי המקצוע. עריכה ספרותית ולשונית טובה, הדפסה, שיווק - כל אלה עשויים להגיע לסכומים אסטרונומיים. אני קיבוצניקית וההוצאה שלי נחשבת לעסק של קיבוץ יגור, לכן יש לי גב כלכלי תומך. אבל אם אין לך גב אז זה כבד מאוד, ואז עלול להיווצר מצב שחוסכים על כל מיני תהליכים על הדרך. לי חשוב לקחת את אנשי המקצוע הטובים ביותר, כך שאני יודעת שאני שלמה עם כך שהשם שלי כתוב על הספר".
"אנשים יבינו שזה נכון"
מרתק, מפתיע ומגוון ככל שיהיה, ספרות בהוצאה עצמית לא קיימת בלי הקוראים. אין מנוס מלהודות כי הקורא הישראלי הממוצע עדיין מעדיף לקנות ברשתות על פני חנויות הספרים הפרטיות, ואם כך ודאי שלא עוקב באופן יזום אחרי סופרים עצמאים. מקרים יוצאי דופן שכבר סוקרו בהרחבה הם של סופרים כגון ליאור נויפלד, אסיף אלקיים או אלמוג בר, שהתחילו את דרכם בפייסבוק, הוציאו ספר ויצרו לעצמם קהל קוראים צעיר ונלהב.
"במצב הנוכחי, הקוראים הם החוליה החלשה", מודה דהן. "הכותבים מודעים יותר לאופן שבו פועל השוק ומה צריך לעשות על מנת לשפר את המצב. אך בכל הנוגע לצרכנים, לצערי נכשלנו בניסיון לשכנע אותם לקנות בצורה אחרת - לקנות ישירות מהסופרים, ישירות מההוצאה, מחנויות דיגיטליות, מחנויות פרטיות, בכל דרך שמיטיבה עימנו וגם עימו. בזה נכשלנו, זאת עובדה".
אופק קהילה סבור אחרת. "העולם של ספרות בהוצאה עצמית הוא דינמי מאוד, ובשנים הבאות אני מאמין שהתופעה הזו רק תלך ותתגבר. כמובן, לייצר קהילה ולהרוויח אמון של תומכים זה לא קל. אבל זה קורה. במוסיקה, למשל, רואים גם הרבה אמנים ותיקים שמפיקים לעצמם את כל האלבום או משתמשים במימון המונים, וזה גם מה שיקרה בספרות. זו תופעה שצומחת מלמטה. ברגע שאנשים יבינו שזה הדבר הנכון לעשות, אז ההוצאות יתחילו לפחד באמת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו