לאוניד קאופמן עמד והתראיין למצלמות הטלוויזיה הישראליות, בשעה שהשחיינים שלו היו עסוקים בהכנות ליום התחרויות הבא שלהם. משום מה, בצעד לא אופייני לדוברת, שמסתובבת בפרצוף כאילו היא מנהלת מלחמה ולא את האירוע הספורטיבי השמח בעולם - הדבר הזה עבר. התחרות עדיין לא הסתיימה, והמאמן הלאומי מסכם.
איזה מסר בדיוק מועבר לזיו קלונטרוב, ההבטחה הגדולה של השחייה הישראלית, רק בן 19, כשהוא רואה שאיש לא באמת בונה עליו בריו? נו שוין, קאופמן יודע שב־20 השנים האחרונות היה קשה מאוד לגעת בו. גילי לוסטיג ודני אורן, שמנהלים את היחידה לספורט הישגי לאורך השנים, רואים בו באנקר, אף שהשחייה הישראלית צועדת אחורה בענק.
תסתכלו על השחיינים המצטיינים במשחים בריו ותראו שם שמות שבגילי נוער השחיינים שלנו לא ראו ממטר. היום חלק מהשחיינים הישראלים כבר פרשו למקצועות אחרים, ואחרים, כמו טומרקין, כבר לא יפרצו שוב לעולם, בשעה ששחיינים שהוא עקף בלונדון 2012 זוכים במדליות זהב.
הטקסט הזה נכתב גם אחרי אולימפיאדת בייג'ין, שם כבר היה ברור שהדבר היחיד שנותן תקווה לשחיין הישראלי הוא מעבר למכללות לעבודה עם המאמנים והשחיינים הטובים ביותר בעולם. בפועל, לא קרה מאז כלום. הקריטריון הישראלי הפך לבדיחה, אליפויות אירופה ואליפויות בבריכות קצרות הן מדליות קלות שאפשר לעבוד איתן בעיניים על החברים במשרד הספורט ועל השרה המתחלפת חדשות לבקרים, שלא מבינה בכלל את הביזנס.
הכישלון המוחץ של השחייה הישראלית יחמוק גם הפעם מהרדאר התקשורתי, ולוסטיג ואורן ידגישו בפנינו שוב את המדליות. בג'ודו, כמובן, לא בענף השני בחשיבותו במשחקים האולימפיים.
אמש קלונטרוב השתתף במשחה ל־50 מ' חופשי, אבל השיג תוצאה חלשה - 22.80 שניות, שסיימה את דרכו לאחר השלב הראשון. היום תסיים המשלחת הישראלית את המשחקים עם השתתפותן של זוהר שיקלר ואנדראה מורוז במקצה ה־50 מ' לנשים.
