מבצע שלג

19 במאי 2016, מחנה עליון בהר דהאולגירי, נפאל, 7,500 מטרים מעל פני הים. אחרי איסוף השלג להמסה, אני קולט לפתע שנשארה לי רק קופסת גפרורים אחת לצורך הדלקת הגזייה (מציתים לא עובדים בגובה של יותר מ־6,000 מטרים, מפני שריכוז החמצן באוויר נמוך מדי). 

הקופסה לא מלאה ואני סופר את הגפרורים אחד־אחד. נשארו לי 12 בלבד. 

אני יודע היטב שכל הדלקה של הגזייה כרוכה במספר לא מבוטל של ניסיונות, ושאני אצטרך לפחות שתי הדלקות: בערב, לפי השינה הקצרה והמתוחה, ובלילה, לפני היציאה לפיסגה שאליה התכוננתי במשך ימים רבים כל כך. 

פחד אמיתי עובר בכל חלקי גופי הקפוא למחצה, לנוכח האפשרות להישאר לבד בשטח ללא אמצעי חימום. אף על פי שאני מוקף בכמות אינסופית של שלג, שהייה בגובה כזה ללא אמצעי להמס אותו שקולה לשהייה באמצע המדבר בשיא הקיץ ללא מים ואוכל. אי אפשר לרוות מאכילה של שלג, הכנת האוכל דורשת מים חמים, וכאמור, האש גם עוזרת לחמם את הגוף. אם הגפרורים לא יספיקו לי, סביר להניח שאשרוד שעות ספורות בלבד. 

בידיים רועדות מעט אני מנסה להדליק את האש שחיי תלויים בה. 

הגפרור הראשון נשחק בלי להידלק בכלל. הגפרור השני - כנ"ל. הגפרור השלישי נדלק לרגע, אבל כבה בפרץ הרוח שנכנס לאוהל. אני מנסה גפרור רביעי, שסוף סוף ניצת, אבל כבה רגע לפני שהגז נדלק. גם דופן הקופסה מתחילה להישחק. 

חלחלה עוברת בגופי אבל ידיי עדיין פועלות כמו טייס אוטומטי, מדליקות גפרור נוסף, למרות שהדמיון כבר מפליג למקומות אחרים. אני כמעט משלים עם תסריט האימים שעבר בראשי מקודם. ממשיך בצורה מכנית ואז, בגפרור החמישי, הגזייה סוף סוף נדלקת. 

איזה אושר! אני כמעט מרחף מרוב הקלה, עדיין יש סיכוי לפיסגה!

•   •   •

חודש לפני כן נחתי בקטמנדו, בירת נפאל. לא היה לי הרבה זמן להתרגל מחדש לנופיה האקזוטיים, כמו גם אל הרעש, אל הפקקים ואל הערפיח המוכרים לי כל כך. 

המטרה שלי היתה ברורה: להפוך לישראלי הראשון שמעפיל לפיסגת דהאולגירי ("ההר הצחור" בסנסקריט), ההר השביעי בגובהו בעולם, שמתנשא לגובה של 8,167 מטרים מעל פני הים; וכדי להפוך את האתגר לקשה אף יותר - לעשות זאת ללא בלוני חמצן. 

כבר לפני כארבע שנים העפלתי לפיסגת הר מנאסלו, ההר השמיני בגובהו בעולם, והפכתי לישראלי הראשון שמעפיל לפיסגה מעל 8,000 מטרים (מה שמכונה "אזור המוות" בשפת המטפסים) ללא שימוש בבלוני חמצן. אבל דהאולגירי נחשב ליעד קשה במיוחד, בשל התוואי הייחודי שלו והסערות שמשתוללות בפסגתו לעיתים תכופות.

מרבית חברי המשלחת שלי - מטפסי הרים מכל העולם - הגיעו כבר לפני יותר משבוע ל"מחנה הבסיס" שממוקם למרגלות ההר, ועלי לצמצם פערים. 

רוב אספקת המזון שלי (מנות יבשות מיוחדות למטפסים, פירות יבשים וחטיפים עתירי קלוריות) כבר נשלחה במסוק למחנה הבסיס. אני מביא איתי חבילת מצות שקיבלתי יום קודם לכן מהרב חזקי, בבית חב"ד בקטמנדו. 

אלה ימי הפסח, ואני נחוש לשמור על חוקי הכשרות הנוקשים למרות התנאים הקשים והפחד לאבד משקל. למסת הגוף של המטפס חשיבות קריטית בהצלחת המבצע כולו.

בינתיים נראה כי משטר האימונים המפרך שניהלתי בארץ לקראת המסע (ריצות, מסעות עם תרמיל כבד ודיאטת השמנה מיוחדת) השתלם: את הדרך המרהיבה לנקודת הזינוק, מסע מופלא באחד האזורים היפים בכדור הארץ, אני עובר בהליכה נמרצת של שלושה ימים בלבד.

במחנה הבסיס אני פוגש את מרבית חברי המשלחת. רובם ככולם שועלי טיפוס ותיקים, אבל הפרצוף היחיד שמוכר לי הוא של ידידי האוסטרלי פול. נפגשנו לראשונה במהלך הטיפוס על המנאסלו, ומאז שמרנו על קשר רציף בפייסבוק. הוא "אוזי" טיפוסי, רווק בשנות הארבעים לחייו שבז לסכנה ונשוי לריגושים. בקיצור - הפרטנר המושלם. איתו גם אחלוק אוהל קטן בשלבים המתקדמים של המסע.

פול מציג בפניי את חואניטו אוירזבל הספרדי (הבן אדם השלישי אי פעם שהשלים את כיבוש כל 14 הפסגות מעל 8,000 מטרים בעולם ללא בלוני חמצן), את שותפו אלברטו (6 פסגות) ואת מריאנו הארגנטינאי.  

השותף החמישי לדרך הוא רג'יב ההודי, שגם הוא כבר העפיל לשלוש פסגות של 8,000 מטרים, כולל טיפוס מוצלח לפיסגת האוורסט. בעוד זמן קצר יצטרף אלינו ספרדי נוסף - קרלוס סוריה, אשר בגיל 77(!) שובר את שיאי הגיל בכיבוש פסגות מעל 8,000 מטרים אחד אחרי השני. הספרדית שולטת כאן, וכולי תקווה שאצליח לספוג מעט ממנה.   

חשוב להדגיש שאנחנו לא לבד במירוץ לפיסגה: אנחנו מוקפים בכמה צוותים עם מטרה דומה - משלחת מהודו, משלחת מקוריאה ומשלחת מחקר גדולה ויוקרתית מטעם הצבא הבריטי, שמטרתה לבחון את השפעות הגובה על הגוף האנושי, ומלווה בשני רופאים. 

"מחנה הבסיס" שבו התמקמנו הוא רק השלב הראשון בטקטיקת הטיפוס המקובלת בהימלאיה (זאת בניגוד לסגנון האלפיני, שבו מטפסים במאמץ אחד עם כל הציוד). מחנה הבסיס ממוקם בדרך כלל מתחת ל"קו השלג" של ההר, והגישה אליו אפשרית גם ללא ציוד טיפוס מיוחד, מה שמאפשר לסבלים מקומיים להביא אליו אספקה סדירה.  

מחנה זה מהווה מפלט מהסכנות האורבות במעלה ההר (מפולות, התמוטטות גושי קרח, רוחות עזות וכדומה), והוא כולל אוהלים אישיים מרווחים, אוהל "חדר אוכל", אוהל מטבח עם צוות טבחים, אינטרנט, ולרוב אף אוהל "מקלחת" - בקיצור, מלון חמישה כוכבים.

משם יוצאים לטפס על ההר, ולצורך כך יש להקים כמה מחנות גבוהים, הממוספרים בסדר עולה (מחנה מספר 1, מחנה מספר 2 וכן הלאה). כל מחנה נמצא במרחק טיפוס של יום אחד מהשני (ובדרך כלל בהפרש גובה של לא יותר מ־800-1,000 מטרים).

תהליך הקמה של כל מחנה כזה מצריך מאמץ רב, ולכן לא "מזיזים" את המחנות האלו, אלא משאירים אותם מצוידים לטובת גיחות התאקלמות ו"הסתערות פיסגה" - השלב האחרון במבצע הטיפוס. הפעם אנחנו מתעתדים להקים שלושה מחנות כאלה, ובכוונתנו לטפס במעלה ההר עד שיבשילו התנאים לכיבוש הפיסגה.

העלייה והירידה בין המחנות השונים מסייעות למטפסים בתהליך ההתאקלמות: מטפס נדרש להסתגל לגובה בצורה הדרגתית, ולכן מבצעים כמה גיחות התאקלמות, בכל פעם עולים מחנה אחד יותר גבוה.  מרבית חברי המשלחת, שהגיעו לפניי, כבר הספיקו להקים את מחנה מספר 1 ולהתחיל להסתגל לתנאים השוררים בו.  

מצד אחד, אני רוצה להדביק את הפער במהירות האפשרית. מצד שני, אני חייב להיזהר שבעתיים שלא להגזים ולחטוף מחלת גבהים. מחלת גבהים היא אחת הסכנות הבריאותיות העיקריות שאורבות למטפס הרים בהימלאיה: ללא תהליך התאקלמות מסודר, הגוף יגיב בצורה חולנית לחוסר בחמצן.

זה מתחיל בחולשה, כאבי ראש וחוסר תיאבון ומתגבר לכדי בחילות והקאות. אם לא מטפלים בעניין כראוי (דבר ראשון - ירידה מיידית בגובה ונטילת כדורים מיוחדים, ובמקרים מורכבים יותר - זריקות, שק לחץ ופינוי מיידי), המחלה יכולה לגרום לבצקות בריאות ובמוח, לאובדן הכרה ובסופו של דבר למוות.

בגיחתנו המשותפת הראשונה במעלה ההר אני שומר על קצב איטי יותר מהאחרים. בוחן את תחושתי, פן יתגלו סימנים מדאיגים. למזלי, הכל עובר בשלום, ואני מבין שהפער נסגר ושאוכל להתנייד עם שאר הקבוצה.

•   •   •

במהלך ההכנות למשלחת קראתי שדהאולגירי ידוע בסופות הרעמים שפוקדות אותו תכופות. כנראה מבנהו הגיאוגרפי והחשיפה לסופות שבאות מכיוון המישורים ההודיים תורמים לעניין. בכל אופן, עוד במהלך שהותנו במחנה הבסיס שמנו לב לקולות רעמים שנשמעו מכיוון הפיסגה לעיתים קרובות, אפילו שלמטה שרר מזג אוויר נאה.

באחת הגיחות למעלה, פול ואני הגענו למחנה מספר 2. לאחר שסידרנו וחיזקנו יחד את אוהלנו, נאלצתי לרדת כמה עשרות מטרים, כדי לאסוף את התרמיל שהשארתי בדרכי למעלה. השעה היתה שעת אחר צהריים, וכדרכו של מזג האוויר בהר, השמיים התחילו להתקדר וענני סערה סגרו עלינו.  

"לא נורא", חשבתי לעצמי, "יש לי רק כמה דקות הלוך ושוב עד שאחזור לאוהל". אבל אז פתאום הרגשתי "זץ" בשיער, ואז עוד אחד, ועוד. הבנתי שנקלעתי לסופת רעמים שממש הקיפה אותי מכל עבר: מלמעלה, מהצדדים ואפילו מתחתיי.     

התחושה שאתה נמצא בתוך ענן סמיך טעון בחשמל שמתפרק כל כמה רגעים בברקים, כאשר השערות שלך כמעט סומרות, בידיעה שאתה העצם הבולט על רכס תלול - היא מבעיתה. כשהבנתי שכובע הצמר שלי מושך אליו את החשמל הסטטי, ניסיתי לכסותו בקפוצ'ון המעיל, אך הדבר לא הועיל - ונאלצתי להסיר אותו כליל. העדפתי להתמודד עם הטמפרטורות הקפואות בגובה 7,000 מטרים מאשר להסתכן במכת ברק.   

בנוסף, ידעתי שבמקרים כאלה רצוי לא לאחוז במקלות ההליכה המתכתיים, שעלולים לפעול כ"קולטי ברקים". לכן נטשתי גם אותם, העיקר להגיע איכשהו לאוהל. כעבור דקות ארוכות של חרדה ומאמץ להחיש את חזרתי, יכולתי סוף סוף לנשום לרווחה כשחברתי לפול באוהל שלנו. מבוהל ומתנשף שיתפתי אותו במה שעבר עלי. האוסטרלי, מצידו, כלל לא היה מודע לדרמה שנקלעתי אליה בזמן שהוא שהה באוהל המוגן יחסית. 

•   •   •

כדי להעפיל לפיסגה, כל ה"כוכבים" חייבים להסתדר בצורה מושלמת: אתה חייב להגיע לרגע הזה בכושר שיא, לאחר התאקלמות מושלמת. כל חולי הכי קטן עלול להרוס את כל העסק, וכמובן מזג האוויר. 

נאלצנו לחכות במחנה הבסיס יותר משבועיים ל"חלון הפיסגה" - שלושה ימים שבהם הרוח בפיסגה צפויה לרדת מתחת ל־30 קמ"ש, על פי התחזית. רק בתנאים האלו אפשר להתקרב אל מושא שאיפותינו. ההמתנה הזאת היא אחד הדברים הכי קשים בטיפוס בהימלאיה - אתה נדרש לעצבי ברזל של ממש כדי לא לאבד את התקווה ולשמור על השפיות. המטוטלת הזאת בין ייאוש לתקווה, הריחוק מהמשפחה, הגעגועים ליקרים לך מתעצמים עשרות מונים כשאתה לא שקוע כל כולך במאמץ הטיפוס.

אני ופול מכוונים לאמצע החלון - היום השני מבין השלושה, בעוד שאר חברי הקבוצה לוקחים סיכון ובונים על היום הראשון, שבו הרוחות רק אמורות להתחיל להירגע.

חוגגים את יום העצמאות הישראלי. מימיני המדריכים המקומיים, משמאלי חלק מהמטפסים 

16 במאי 2016. זהו, היום שכל כך חיכינו לו סוף סוף הגיע. אנחנו יוצאים ממחנה הבסיס ל"הסתערות פיסגה" - חמישה ימים של מאמץ עילאי במעלה ההר, כשבכל יום מתקדמים למחנה הבא, ובסופם אני מקווה להניף לראשונה את דגל ישראל על פיסגת דהאולגירי. 

את הדרך הארוכה והמסוכנת ממחנה הבסיס למחנה מספר 1 אני עושה בפעם המי יודע כמה, ומאמץ ההתאקלמות משתלם: לוקח לי פחות מחמש שעות לעלות יותר מ־1,000 מטרים אנכיים - זמן שיא אישי שלי עד כה.  

מותש אני זוחל לתוך האוהל במחנה מספר 1. השעה רק 11:30, ויש מספיק זמן להתאושש עד יום הטיפוס הבא, אלא שאז פול חוזר מסיבוב במחנה עם ידיעה מרעישה: חברים שלנו ממשלחת הצבא הבריטי טוענים שתחזית מזג האוויר השתנתה, ושחלון הפיסגה הולך להצטמצם ליום אחד בלבד.

ביום שאנחנו תיכננו לעשות זאת, הרוחות יעלו וההעפלה תהיה בלתי אפשרית. הבריטים כל כך בטוחים בכך, שהם מחליטים לוותר לחלוטין על המשך העלייה. "פיספסנו את ההזדמנות", הם אומרים בייאוש לפול. מבחינתם, חודשים של הכנה ירדו לטמיון. 

אני ופול מתלבטים מעט, אך מחליטים לדבוק במשימה. כעבור זמן קצר אנחנו אורזים את חפצינו ויוצאים לכיוון מחנה מספר 2, כדי לנסות להקדים את ההסתערות על הפיסגה ביום אחד.

אין דבר שובר, קשה ומתיש יותר עבור מטפס מאשר להתחיל לעלות אחרי שכבר עשית את ה"יומית" שלך. נוסף על כך, מזג האוויר תמיד משתבש אחר הצהריים, ואנחנו לוקחים סיכון ממשי להיקלע לסופה. ואכן, לקראת ההגעה למחנה 2 פוקדת את ההר סופה, ואנחנו נאבקים בכוחותינו האחרונים כדי להגיע לאוהל הזוגי הקטן שלנו שם. בסך הכל, מאחורינו יותר מ־2,000 מטרים של עלייה (מ־4,650 ל־6,700) ביום אחד!     

למחרת שנינו כל כך מותשים, שאנחנו לא מסוגלים להמשיך לעלות, במיוחד בהתחשב בעובדה שהדרך ממחנה 2 למחנה 3 (שממוקם בגובה 7,300 מטרים) היא קיר קרח תלול ביותר, שמהווה את אחד המכשולים העיקריים בדרך לפיסגה. אנחנו נשארים יום נוסף באוהל כדי להתאושש, יום שכל אחד מאיתנו מנצל למחשבות ולחשבון נפש. 

למחרת, מסתבר שכל אחד מאיתנו הגיע למסקנה הפוכה, ופול ידידי מפתיע אותי בהחלטה לוותר על המשך הניסיון. לצערי, אין לי ממש דרך לשכנע אותו, ואני גם לא מעוניין לקחת על עצמי אחריות מעין זו. בטיפוס לגובה קיצוני שכזה, להחלטה אם להמשיך או לחזור יש משמעות הרת גורל, ולכן כל אחד עושה את שיקוליו לפי שיקול דעתו והאותות שהוא מקבל בגופו.

מה אעשה עכשיו? להמשיך בניסיון ההעפלה בגפי יהיה גם מסוכן וגם קשה הרבה יותר, אבל על מנת לשבור אותי צריך להתאמץ הרבה יותר. על כן אני נפרד מפול לשלום ומתחיל לעלות לכיוון מחנה 3. זהו מסלול לא רק קשה פיזית, אלא גם מאוד טכני: עם קטעים של קרח חשוף וסלע לא יציב, ובקיעי קרח נסתרים, ששואבים אנרגיה רבה ומחייבים מיומנות ברמה הגבוהה ביותר.

קרלוס בן ה־77 (מימין) ואלברטו. אגדות טיפוס

בשן ועין אני מגיע למחנה 3 בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשכל שאר המטפסים במחנה - כתריסר - שהגיעו אליו יום קודם לכן, כבר מתכוננים לצאת לפיסגה. רובם מנצלים את השעות האחרונות לפני "ליל הפיסגה" למנוחה עם מסיכות החמצן עליהם, ורק שלושתנו - אלברטו, מריאנו ואני - מנסים להעפיל ללא החמצן.  

שימוש במסיכות חמצן מקל בצורה דרסטית את תהליך הטיפוס: הגוף צריך להשקיע הרבה פחות מאמץ כדי לדלות חמצן מהאוויר הדליל, וזרם החמצן מאפשר לשמור על חום הגוף בטמפרטורות קיצוניות ומקל תסמינים של מחלת הגבהים. 

למרות זאת, מטפסי הרים מקצועיים לא ישתמשו בדרך כלל במסיכות חמצן. מבחינתם, זו פגיעה ב"טוהר המידות" של הענף ו"גלגל הצלה" לא ספורטיבי במאבק מול איתני הטבע. בנוסף, העלאת בלוני חמצן לגובה כזה מהווה מאמץ עצום וכמעט בלתי אפשרית ללא עזרה של מדריכים מקומיים (המכונים כאן "שֶׁרְפָּה"), שלא לדבר על העלויות הגבוהות שכרוכות בכך.

לצערי, אני מבין שאין סיכוי לסגור פער של יום טיפוס בפעם השנייה ברציפות, ומחליט שלא להצטרף אל הקבוצה שמנסה להעפיל לפיסגה בשעות הערב המאוחרות. עם אור ראשון אני מתקדם למחנה 3 העליון (בגובה 7,500 מטרים) כדי לקצר את "יום הפיסגה" שלי, ומשם מצליח לראות מרחוק כיצד אלברטו ומריאנו, עם מטפסים נוספים ממשלחות אחרות, מתקרבים לפיסגה שחלמתי עליה זמן רב כל כך. 

•   •   •

כעבור כמה שעות שותפיי למסע מופיעים בחזרה בדרך למטה. ראשון מגיע אלברטו, מותש אך מאושר.

"הצלחתם להגיע לפיסגה?" אני שואל בהתרגשות.

"כן", הוא משיב בגאווה, "אני ומריאנו הגענו ראשונים!" 

"וכולם העפילו?" אני מתקשה להאמין שהמסע המסוכן עבר בצורה חלקה.

"לא. רג'יב, המטפס ההודי, והמדריך שלו לא הצליחו, אבל גם הם בדרך למטה".   

אני מברך את אלברטו על ההישג המרשים, משקה אותו בשתייה חמה, וחוזר לאוהל שלי כדי להתכונן למחר. כולי תקווה שמזלו הטוב ידבק גם בי. 

שאר המטפסים חולפים על פני האוהל שלי בדרכם למטה, אל הביטחון היחסי של מחנה 2, הרחק ככל האפשר מ"אזור המוות" של מעל 8,000 מטרים גובה. 

אני נשאר לבדי במחנה העליון, ומתחיל להבין את הסיטואציה המורכבת שהכנסתי את עצמי אליה. טיפוס סולו, ללא פרטנרים, במיוחד בגבהים כאלה, טומן בחובו גורליות מיוחדת בכל צעד והחלטה. אני מודע לכך שבמקרה הצורך, אם משהו ישתבש, אין שום דרך לקבל עזרה, לפחות לא בטווח של שעות בודדות (שזה לרוב מרווח הזמן להישרדות בגובה כזה). מסוק לא יכול להגיע לגובה כזה, ולארגן משלחת חילוץ מהמחנות הנמוכים ייקח לפחות יום. 

כדי לברוח מהמחשבות אני שוקע בהכנות הטכניות ל"יום הפיסגה". צריך לקבע ולחזק את האוהל מפני הרוחות שמשתוללות בגבהים האלו, לארגן ציוד לטיפוס הלילי, לקושש שלג להמסה (בשביל השלמת הנוזלים ובישול), להכין את האוכל (אבקה של תבשיל בשר שמוסיפים לה מים חמים) ולנסות "לדחוף" אותו בכוח לגוף, שבדרך כלל נטול תיאבון לחלוטין במצבים כאלו. כל פעולה כזאת נעשית בהילוך איטי ודורשת מאמץ מיוחד, שלאחריו יש צורך להסדיר את הנשימה.   

בתום מאמץ של כמה שעות אני מסיים בהצלחה את המשימות, מכוון שעון מעורר לשעה 1:30 לפנות בוקר ומנסה לתפוס כמה שעות מנוחה. 

קשה לקרוא לזה שינה: היעדר החמצן גורם לשינה להיות טרופה ביותר ומלאה בחלומות על גבול ההזיה. באחד הלילות על ההר חלמתי שאני מצליח להגיע לפיסגה, פורש את הידיים ועף למטה.

•   •   •

1:30 בלילה. צפצוף השעון מבשר שנגמרה המנוחה - זהו, צריך להתחיל להתארגן. 

כדי לשמור על חום הגוף בגבהים כאלו, לא מסירים שום שכבת ביגוד - גם במהלך השינה. פשוט זוחלים כמו שאתם לתוך שק שינה מפוך, שמהווה מעין שכבת הגנה נוספת לשעות היותר קרות (הקור בלילה באוהל יכול להגיע, בייחוד כשיש בו רק אדם אחד, כמו במקרה שלי, גם למינוס 30 מעלות). אז לפחות משימת ההתלבשות לא לוקחת הרבה זמן, מה שאי אפשר להגיד על שאר המשימות - הכנת השתייה (משקה איזוטוני חם), נעילת נעלי טיפוס, ארגון התרמיל וכדומה. 

אחרי כשעה של הכנות אחרונות, אני מגיח מהאוהל לתוך העלטה המקפיאה של לילה הימלאי. אין ירח, ורק השמיים זרועי הכוכבים מעלי. מייד מתחוור לי שמזג האוויר שונה לחלוטין מהלילה הקודם, כפי שחזו הבריטים. יש רוח די רצינית, בסביבות 40 קמ"ש, שמעלה סביבי ענני שלג וגורמת לצניחת הטמפרטורה.

רג'יב. היה כל כך ביישן, שכמעט לא הצלחתי לצלם אותו

הרוח היא האויב הכי גדול של מטפס בגבהים האלה. היא מכסה בשלג את השביל ש"נפתח" בימים קודמים, ולמעשה מעלימה אותו כליל, מה שיכול להאט פי כמה את קצב ההתקדמות. בנוסף, הצינה שמביאה איתה הרוח עלולה לגרום כוויות קור חמורות - במיוחד בגפיים; ירידת הטמפרטורה גורמת לצניחה בריכוז החמצן באוויר (שבלאו הכי מהווה רק כ־35 אחוז מהריכוז על פני הים); ולבסוף, עם התגברות העוצמה, הרוח יכולה ממש "לתלוש" את הבן אדם מההר.   

אני מנסה להמשיך בטיפוס על אף המצב, אבל הרוח מתגברת ואני מתחיל לאבד את התחושה בכפות הידיים. די מהר הגוף מבין שהתנאים פשוט בלתי אפשריים, אבל הראש מתקשה להתרגל למצב החדש. 

איך "חלון הפיסגה", שהיה אמור להימשך שלושה ימים, הצטמצם ליום בודד אחד? כל ההמתנה האינסופית במחנה הבסיס, כל התחזיות שנצמדנו אליהן ופעלנו לפיהן, כל המאמץ של החודשים האחרונים, הכל היה לשווא? "לא", אני עונה לעצמי, "אולי זאת רק סופה חולפת, אולי עוד שעה־שעתיים הרוח תשכך".

אני מחליט לחזור לכיוון האוהל ולהמתין זמן מה. למזלי, עליתי לא יותר מ־100 מטרים אנכיים, כך שבתוך עשר דקות אני מגיע בחזרה לאוהל שלי. שביב התקווה עדיין מפרפר בי כשאני צפון בתוך האוהל, אם כי אני מתחיל לעכל שכנראה הסיפור נגמר. טיפוס 650 המטרים האנכיים שמפרידים ביני לבין הפיסגה ייקח לי במקרה הטוב שמונה עד עשר שעות. ובהתחשב בעובדה שבשעה 1 או 2 בצהריים לכל המאוחר חייבים להסתובב (כדי לחזור לאוהל לפני הלילה), זמן התמרון שלי מאוד מוגבל. 

בשעה 4:30 אני מציץ מתוך האוהל, ולחרדתי מגלה שלא רק שהרוח לא שככה, אלא גם האוהל מכוסה בכ־20 ס"מ שלג חדש. זהו - אין שום סיכוי להתקרב לפיסגה, בייחוד כשאני לבד, בייחוד ללא חמצן, בייחוד עם שכבה כזאת של שלג חדש והרוח הלא אנושית. "חלון הפיסגה" נטרק בפניי, ומכאן מזג האוויר רק ילך ויחמיר, עד שסופת המונסון תגיע ותשתלט על האזור כולו למשך כל הקיץ. 

גופי עובר פאזה, ובמקום להתרכז בכל מאודו בהגעה לפיסגה, הוא מתכנת את עצמו למשימה חדשה: לחזור למחנה הבסיס בשלום. אני מחכה לשעת הזריחה, מקפל את הציוד ומתחיל לרדת באיטיות ובזהירות במורד ההר.  

•   •   •

הגוף מותש אחרי מאמץ עילאי של חמישה ימים רצופים על ההר ויותר מחודש מאז תחילת המסע. לא בכדי אומרים שרוב תאונות הטיפוס מתרחשות בירידה. לפניי עוד הירידה התלולה והמסוכנת עד למחנה 2, הרכס הבלתי נגמר עד למחנה 1 וחציית הקרחון האינסופי בדרך למחנה הבסיס. בסך הכל, ירידה של 3,000 מטרים אנכיים לאורך 10 ק"מ בתוואי מהמסוכנים בעולם. 

אחת המשימות שלנו המטפסים היא להשאיר את ההר כפי שקיבלנו אותו. לכן, בכל מחנה אני מקפיד לאסוף את כל הציוד, שאריות המזון והאוהלים. במהלך הדרך למטה התרמיל שלי צומח למימדים מפלצתיים ושוקל יותר מ־30 ק"ג. למרות משטר התזונה הקפדני, אני עצמי איבדתי כ־8 ק"ג במהלך שהותי על ההר.

במחנה 1 אני פוגש קבוצת מדריכי שרפה מקומיים, שגם הם מקפלים את אוהליהם. הם מתעניינים לאיזו משלחת אני שייך, איך היה לי ואם הצלחתי להגיע לפיסגה. 

אני מספר להם את עיקרי הסיפור שלי, ואז הם עונים לי: "אה, אתה מהמשלחת של ההרוג ההודי, רג'יב".  

אני מוכה בהלם לחלוטין: מה, מה זאת אומרת? הרי המטפסים שהיו עם רג'יב ביום הפיסגה טענו שהוא מחולץ למטה. למדריכים אין מידע נוסף, והם רק חוזרים וטוענים שההודי נהרג על ההר. 

לאחר כ־12 שעות מתישות, בשעה 6 בערב, אני סוף סוף מגיע באפיסת כוחות לתחתית ההר, אל הביטחון של מחנה הבסיס. זהו - הטיפוס שלי נגמר, אפשר לנשום לרווחה.

אז גם מתבהרת לי התמונה המלאה: רג'יב, שהיה חלק מהקבוצה שניסתה להעפיל לפיסגה יום לפניי, לא התאושש לגמרי מניסיון ההעפלה הקודם שלו לראש ההר, שהתבצע חמישה ימים קודם לכן. הוא סבל ממחלת גבהים שהלכה והחמירה, על אף העובדה שהשתמש כל הזמן הזה בבלוני חמצן. 

למרות הכישלון הראשון, ולמרות האיתותים הברורים שקיבל מגופו, הוא סירב לרדת למטה ושהה חמישה ימים במחנה 3 עם מדריך צמוד, כדי לנסות להעפיל בחלון שלנו. ביום הפיסגה, רג'יב התקדם לאט מאוד ופתח פער מרוב הקבוצה. 

בשלב מסוים, המדריך שלו הבין שלא יצליח להעפיל וניסה לשכנע אותו לוותר ולהתחיל לרדת. אבל רג'יב, שהיה כה אחוז טירוף להגיע לפיסגה - יהיה המחיר אשר יהיה - סירב והמשיך בניסיונותיו להתקדם. 

"או שאגיע לפיסגה, או שאשאר כאן", אמר למדריך הנפאלי זמן קצר לפני שהתמוטט. 

כשחברי הקבוצה פגשו אותם בדרכם חזרה מהפיסגה, חלקם ניסו לסייע למדריך להוריד את רג'יב למטה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: הוא איבד את הכרתו ומת בגובה 7,700 מטרים. וכל הטרגדיה הזאת התרחשה כמה מאות מטרים מעלי כששהיתי במחנה 3, בלי שידעתי על כך.  

למעשה, זו הפעם הראשונה שאני חווה אובדן של מטפס שהכרתי באופן אישי ואף ראיתי כמה שעות לפני מותו. תמונתו של הבחור השקט, הביישן הזה, לא יצאה לי מהראש.  

בלילה שלמחרת, כמה שעות לפני שהמסוק בא לאסוף אותנו ממחנה הבסיס, התעוררתי בחרדה ובאי שקט. מחוץ לאוהל, לאורו של ירח מלא, ניצב לו ההר בכל הדרו. כשעצמתי את עיניי, ראיתי את גופתו של רג'יב מונחת לנצח בדרך המושלגת לפיסגה, ואת נשמתו מביטה עלינו מלמעלה.

------------

הכותב הוא מטפס הרים הישגי, שמתמחה בטיפוס לגבהים מעל 8,000 מטרים ללא בלוני חמצן.
ניתן לעקוב אחריו בדף הפייסבוק "דני גורדין מטפס הרים" טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו