"לא תיארתי שהחומרים ילכו לחיזבאללה"

תומר וינברג, מי שנפצע ושרד את אירוע חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב לפני עשור, אירוע בו נהרגו שלושה מחבריו לנשק, התייחס הבוקר (רביעי) לראשונה להופעתו המפתיעה בסדרה דוקומנטרית של כלי תקשורת מטעם חיזבאללה. 

בפוסט שפירסם וינברג בפייסבוק הוא הבהיר כי לא ידע ששיתף פעולה עם כתב מטעם ערוץ "אל מיאדין". הכתב, שהציג עצמו ככתב הטלוויזיה האיטלקית, ניסה לקבל את הסכמתו במשך כארבעה חודשים. "מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני מתרחק מהתקשורת, כמה זה עושה לי רע", כתב וינברג, "כתב איטלקי מתחזה רדף אחריי במשך כמה חודשים על מנת לקבל ממני ראיון לתוכנית שכביכול אמורה להיות משודרת באיטליה לקראת עשר שנים למלחמת לבנון השנייה".

לדבריו, "אותו כתב איטלקי אפילו הציע לי כסף. 2000 דולר או יורו, לא זוכר. כמובן שסירבתי. אמרתי לו שמצפונית אני לא מסוגל לקחת כסף על דבר כזה. אז הוא עבר לשיטה אחרת: הוא אמר שחייבים שהעם האיטלקי יבין גם את הסבל של העם בישראל, שגם הצד הזה ישמע. אני חושב שפה הוא הצליח ללכוד אותי".

תיעוד החטיפה כפי שפרסם לאחרונה חיזבאללה

"כשהתראיינתי הרגשתי קצת כמו שגריר של מדינת ישראל", הסביר וינברג. "דיברתי על כמה שאנחנו צמאים לשקט ורוצים כבר שלום וכמובן גם על האירוע עצמו. הוא סחט אותי רגשית. לא תפקדתי כמה ימים לאחר מכן. הוא נתן לי לצפות בסרטון החטיפה בעוד הוא מצלם אותי. זה שבר אותי ולא יכולתי להמשיך. לא תיארתי לעצמי שהכול שקר והחומרים ילכו לחיזבאללה".

וינברג מספר כי ההופעה שלו בערוץ אל-מיאדין גררה, הופעה שהוא עצמו הופתע ממנה, גררה הערות קשות ברשתות החברתיות ובתגוביות בכלי התקשורת. "אני חושב שכל בר דעת יכול להבין שעם כל הטראומה והחרדות שלי, לא הייתי מכניס לביתי כתב של חיזבאללה או מטעמו". הוא הוסיף "נפלתי בפח שגדולים ובכירים ממני נפלו. אם ציפי לבני ועמיר פרץ עם כל סוללת יועצי התקשורת שלהם נפלו, אני מרגיש קצת פחות דביל". 

וינברג פנה בפייסבוק לכל המגיבים וקרא להם לחשוב על ההשלכות של המעשים שלהם. "לכל המפרסמים והטוקבקיסטים שקפצו וצעקו עליי שנתתי ראיון לחיזבאללה, לכל אלה שכתבו עליי שברחתי והפקרתי, שלא דאגתי לחברים שלי, תחשבו שנייה אחת או יותר לפני שאתם משתלחים, יש בני אדם מאחורי כל סיפור וזה עלול לפצוע להם את הלב ולרוקן את האנרגיה המעטה שמניעה אותם קדימה".

עימאד מורניה מתדרך את אנשי חיזבאללה לפני החטיפה

בתחילת הפוסט גולל וינברג את אירועי אותו בוקר שחור ביולי 2006. "טיל נגד-טנקים ראשון פוגע בהאמר שלנו שהוביל את הכוח. אני נפגע כבר בתוך ההאמר מהדף ומרסיסים. אני מניח שכך גם כל שאר הצוות. גופי התמלא ברסיסים וריאותיי זזו ממקומן מההדף. אני עוד לא מרגיש כאב. רק פיצוץ אדיר וגל אבק ורסס לפנים. אני מבין בחצי שנייה שנתקלנו"..

"כמו באופן אוטומטי ולפי 'תרגולת טילים', אני תופס את הנשק שתלוי על צווארי, פותח את דלת ההאמר וקופץ החוצה בכוונה להתרחק מהכלי ולתפוס מחסה" ממשיך וינברג לתאר את רגעי התופת, "שנייה אחרי שיצאתי פגע טיל שני, הרג את אודי (התברר בדיעבד) ונעצר במושב שרק עזבתי. בחוץ אש תופת. לא ברור לי כל כך מאיפה יורים".

מחוץ לרכב הצבאי המשיך הקרב הקשה. "בשנייה שכף רגלי דרכה מחוץ לכלי, כדור 0.5 מעיף כמעט לחלוטין את יד ימין שלי. עצם של שמונה ס"מ עפה והיד נשארה תלויה על מעט עור. סלחו לי על התיאורים הקשים, אבל אני חיי את זה יום יום - אתם רק עד סוף הפוסט הזה. אני צריך שתבינו מה הלך שם", מסביר וינברג, "האחיזה בנשק אבדה לי, אך הוא נשאר תלוי על צווארי. מכוון שהייתי עם שרוולים מופשלים עד למטה (לא נעים באמצע יולי - אבל ככה חונכנו וחינכנו בגולני) היד לא התפזרה לגמרי ובדיעבד זה מה שעזר אחר כך לרופאים לשקם אותה".

אזור החטיפה // צילום: סוכנות ג'יני

"אני ממשיך לרוץ. עוד שניים-שלושה צעדים וכדור 0.5 נוסף פוגע לי בגב. אני מבין שהצלף עליי. הכדור נכנס, עושה שני חורים בריאה הימנית ויוצא. אני עושה עוד כמה צעדים לעבר שולי הדרך וכדור 0.5 נוסף פוגע לי ברגל, שובר אותה ולוקח איתו כמעט את כל שריר התאומים. בנקודה הזו התרסקתי לקרקע. הגעתי כמעט עד שולי הציר", ממשיך וינברג לתאר את רגעי הקרב.

לדברי וינברג, "עד כאן עברו אולי חמש שניות ואולי עשרה מטרים מההאמר שמושך אליו עכשיו את רוב האש. ברור לי שהולכת להיות חטיפה. אין לי מושג מה קורה עם הצוות שלי. בשניות הראשונות עוד קראתי לחובש שהיה בהאמר האחורי. לא תיארתי לעצמי שבשניות אלו שכל הצוות שלי כבר הושמד. בדיעבד התברר לי שחבריי, שני תורג'מן, אייל בנין, ו-וואסים נזאל זכרונם לברכה שהיו בהאמר האחורי נהרגו כולם במכת האש הראשונה".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"לקח לי עוד שנייה להבין שאני צריך לסתום את פי. רציתי לצרוח מכאבים ולא הרשתי לעצמי. ידעתי שאוטוטו המחבלים יהיו לידי", מספר וינברג על רגעי האימה, "גררתי את עצמי מטר אחורה כדי לא לבלוט על הציר. היו לי מחשבות לנסות לדרוך את הנשק. במצבי לא היה לי שום סיכוי להצליח. הדבר היחיד שזז כשהגיעה הפקודה מהמוח זה הכתף. פתאום שמעתי את המחבלים ממש קרוב אליי. לא צעקות ולא הסתערות רועשת, דיבורים רגילים בערבית. כמעט לחשושים. לא יכולתי לראות אותם. ראיתי רק את חלקו האחורי של ההאמר".

תומר וינברג // צילום: באדיבות המשפחה

וינברג מתאר בפוסט בפייסבוק גם את רגעי החטיפה עצמם. "ואז שמעתי גרירות. הם גוררים משהו. אני מנסה להישאר בהכרה כשאני שוכב בתוך שלולית דם גדולה. הם יקחו גם אותי חשבתי לעצמי. הירי מסביב לא פוסק. הם כנראה מחפים על חוליית החטיפה. כדורים שורקים לידי כל הזמן. אני יודע שאם יגיעו אליי, אני שלהם. חי", כתב.

הוא סיפר כי לא היתה לו דרך להגן על עצמו ולסייע לצוות שלו. "התחקיר אומר ששכבתי שם 45 דקות עד שהגיעו אליי ראשוני כוחותינו. זה הרגיש הרבה יותר. נצח. לא הבנתי איפה כולם. לא עלה בדעתי באותן דקות שכל הצוות שלי כבר חוסל ומת. לא ידעתי את מי הם לקחו, את מי הם גררו שם. בהתחלה עוד האמנתי שאיכשהו אצא משם. בלי יד, בלי רגל אבל שאצא משם. לאחר זמן מה איבדתי תקווה. הרגשתי איך הכרתי מתערפלת. המשימה שלי הפכה להישרדותית. רק לא לאבד הכרה. הייתי צמא. מאוד. כנראה בגלל איבוד הדם המסיבי. עדיין לא הרגשתי פחד. כל הגוף שלי היה במוד הישרדותי", סיפר וינברג.

"נפרדתי עם עצמי מהעולם הזה. כבר לא האמנתי שאצא משם חי. עכשיו כבר ראיתי שחור בעיניים", תאר את מה שחשב באותו זמן לרגעיו האחרונים, "באיזשהו שלב ניסיתי לטמון את ראשי באדמה מכיוון שהכדורים שרקו לידי. אמרתי לעצמי, רק לא בראש. לא איבדתי הכרה כל האירוע. אני זוכר הכול,  לשמחתי ולצערי. הכרתי נעלמה לה רק בדרך לבית החולים כשחומרים כימיים הוזרמו לדמי. זה היה הרגע הראשון שפחדתי. חשבתי שאני מת. 10 שנים אחרי, אני חי יום יום ובעיקר לילה-לילה את בוקר ה- 12/07/2006".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו