אמש בפארק הירקון הבנתי מה הכי מתאים לחום יולי־אוגוסט הישראלי: הופעה של סנטנה, כמובן. החום האדיר של הקהל התערבב עם הקצב הלטינו־רוק הלוהט שזרם מהבמה. נחלי זיעה נשפכו מכולם - צופים, נגנים, קרלוס סנטנה עצמו - ולאיש זה לא היה אכפת. אולי אפילו יותר מזה: הזיעה היא תבלין הכרחי לסלסה. את הטי־שירט תמיד אפשר לכבס. המופע נפתח בבנג היסטרי: על המסכים קטע מההופעה האגדית בוודסטוק ב־1969, ועל הבמה סנטנה מנגן את "Soul sacrifice", השיר שהזניק אותו לתודעה. קליק מיידי. ייאמר מייד שהוא זכאי לכל מיליגרם מההכרה העולמית שלה זכה. הרולינג סטון מיקם אותו במקום ה־15 מבין 100 הגיטריסטים הטובים בכל הזמנים, ואנחנו אומרים - לפחות. הוא מנגן על גיטרה מוזהבת שבעת קרבות ושרוטה כדבעי. אני לא מתיימר לזהות את הדגם, אבל כבר שנים שחברת PRS guitars מייצרת ליין על שמו, וסביר להניח שזו אחת מהן. בצליל שהוא מפיק מהגיטרה אי אפשר לטעות: הוא כל כך ייחודי, צלול כמו זכוכית... והוא וירטואוז מאין כמוהו. ואיזו הופעה הוא נתן. עשרה ימים אחרי יום הולדתו ה־69, הוא חי את הבמה וחש את הקהל ומפנק אותו בלהיטים בקצב מסחרר: כבר בהתחלה "Maria Maria", שיחד עם "Smooth" (ידוע יותר כ"או שתשכחי מזה") אחראים לקאמבק המדהים שלו ב־1999, 17 שנה לאחר שנעלם למעשה מהתודעה.
צילום: משה בן שימחון
