לא מעט ישראלים יסכימו שמלחמת לבנון השנייה היתה, במובנים מסוימים, קו שבר חברתי ולאומי. אך בחינה של השלכותיה הכלכליות מגלה: גם אם המלחמה אכן הותירה בנו טראומה, עלויותיה לא היו כה גבוהות – ובניגוד למה שרבים חושבים, הנתח של תקציב הביטחון בתוצר של מדינת ישראל דווקא ירד מאז.
אם בוחנים, להבדיל, את מה שחוללה מלחמת יום כיפור לתקציבי הממשלה ולכלכלה הישראלית בכלל, מגלים במהרה שאין מקום להשוואה. כך גם לגבי ההשלכות הכלכליות של האינתיפאדה השנייה, שהיו חמורות לא פחות מהאירועים עצמם.
נכון, כמו בכל אירוע ביטחוני שכולל הפעלה מאסיבית של כוחות צבא, העלויות אכן היו משמעותיות – הצבא דרש כ-8.2 מיליארד שקלים לאחר המלחמה, וכ-22 מיליארד שקלים כדי להתכונן למערכה הבאה. דרישות אלה לא נענו במלואן, ובהמשך הוקמה ועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון, שדנה בהן.
בסופו של דבר, המליצה הוועדה על קיצוץ של 30 מיליארד שקלים בתקציב הביטחון בתוך עשור. אלא שלאחר מכן חזרו הצדדים להמשיך ולהתכתש, וסך ההוצאה של מערכת הביטחון טיפס בהתמדה מאז המלחמה, בין השאר בעקבות סבבי הלחימה ברצועת עזה. אף שבממשלה הנוכחית הושג "הסכם שלום" בין משרד האוצר למשרד הביטחון, בעשר השנים שחלפו מאז ניטשו על התקציב קרבות עזים. ועדיין, דרושות פרופורציות.
כוחות תותחנים במלחמת לבנון השנייה. אין מקום להשוואה מול מלחמת יום כיפור // צילום: זיו קורן
לבחון לטווח הארוך
"נתחיל מהסוף", אומר איתמר יקיר, החוקר את תקציב הביטחון במסגרת פורום קהלת לכלכלה, "מבחינת סדרי גודל, אין בכלל מה להשוות. ההבדל הוא בעיקר בגלל סוג האויב: ב-73' היה מדובר בהתמודדות בין צבאות גדולים של מדינות - טנקים, חי"ר, כמויות גדולות של מטוסים. במלחמת לבנון, גם עם הדיבורים על מערך הרקטות המאסיבי של חיזבאללה, לא מדובר באותם סדרי גודל. זו לא היתה מלחמה מול צבא סדיר".
המספרים מוכיחים שיקיר צודק. אם נחזור למלחמת יום הכיפורים – קשה לכלכלנים לחשב במדויק את השפעתה על המשק, משום שקצב האינפלציה השנתי הגיע אז לערכים דו-ספרתיים; אבל ההערכות נעות בין 5 ל-10 מיליארד דולרים למלחמה עצמה. חלק מהסכום מומן בהמשך מהסיוע האמריקני,
ההוצאה לצריכה ביטחונית בישראל כאחוז מהתוצר (התמ"ג) נחשבת לאבן הבחינה של תקציבי הביטחון לטווח הארוך. ב-1973 זינק סך ההוצאה המקומית לצריכה ביטחונית לכ-30 אחוזים מהתוצר - שיעור עצום, שכלכלנים רבים רואים בו את מה שהוביל ל"עשור אבוד לצמיחה" לכלכלה הישראלית. עם זאת, מאז אותה השנה ההוצאה לצריכה ביטחונית נמצאת בירידה מתמשכת, ומנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי בשנות ה-2000 סך ההוצאה עומד על פחות מעשרה אחוזים.
גם מלחמת לבנון השנייה, ואפילו סבבי הלחימה התכופים ברצועת עזה, לא שינו את המגמה. ב-2006 ההוצאה עמדה על 7.6 אחוזים מהתוצר, לעומת ימי האינתיפאדה השנייה, שבהם נרשמה עלייה - מ-7.8 אחוזים ב-2000 ל-9.1 אחוזים ב-2002.
"זו לא היתה מלחמה מול צבא סדיר". איתמר יקיר
בלי התפרעות בהוצאות
"כשבוחנים את הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר רואים 'בליטה' קטנה ב-2006, אבל המגמה הכללית לא השתנתה וההוצאה המשיכה לרדת", מציין יקיר, "באינתיפאדה השנייה ה'בליטה' היתה גדולה בהרבה". יקיר טוען כי "התקשורת מטעה את הציבור. יש כאן ספורט לאומי למדידת משך הסכסוך כדי להראות כאילו אנחנו נחלשים – כי מלחמת יום כיפור נמשכה 17 ימים, לבנון השנייה כבר ארכה 34 ימים ומבצע צוק איתן – 50 ימים. זה ממש לסמא את עיני הציבור".
במלחמת יום כיפור, ממשיך יקיר, "אלה היו 17 ימים אינטנסיביים ביותר. מלחמת לבנון היתה מערכה קשה, אבל בכלל לא באותם סדרי גודל, לא כל שכן צוק איתן - היו במבצע ההוא הרבה הפוגות ועמידות במקום. בעיני, ההשוואה בנוגע למספר הימים היא בעייתית".
הוא מסכים כי מלחמת לבנון השנייה היתה טראומטית, "אבל אני לא חושב שיצרה טראומה בנושא התקציבי או התפרעות בהוצאות. היא גרמה יותר לסתירה בעניינים ערכיים, שנוגעים לתורת לחימה או לנושא המדיני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו