מאת: אסתי וינשטיין

נולדתי במשפחה מכובדת, חסידת גור בבני ברק. "ילדה טובה מבית טוב!" במשך יותר מ־40 שנה ניהלתי בית למופת "לתפארת המשפחה החשובה", חתונה... ילדים... נכדים(!). בגיל 42, בעקבות משבר אישי, עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב, על כל הכרוך בה. כשחושבים על זה, אפשר לומר שכבר אז, בשנת 1967, אפשר היה לנחש את העתיד.

"מעשה הקונדס" שאני, דסי בת השנה, עשיתי, עבר מפה לאוזן והיה לשיחת היום. הסבתות, הדודות והילדים, כולם השתעשעו בהנאה בסיפור על "דסי השובבה ששברה מוט ממסגרת הלול אצל דודה אסתר ויצאה לחופשי אל הסלון כשהיא אוחזת אותו בידיה!"

מה הם חשבו?! שאשאר תקועה בתוך לול סגור בחדר שעות ארוכות, אשב ואבהה בתקרה או ברצפה ואחכה שדודה אסתר תסיים לקרצף ולשטוף את הבית, דבר שלא מסתיים אף פעם?! מעולם ולעולם לא!

ליל חתונה

עלינו בדממה במדרגות לדירה, בזה אחר זו, כמוכנים לקרב.

זוג ילדים בני שמונה־עשרה־תשע־עשרה, זרים זה לזה, כשמה שמאחד בינינו כרגע הוא המשימה המשותפת שאנחנו צריכים לבצע הלילה.

"את רוצה עוגיות?" יעקב שאל.

"אני כבר רוצה להיות אחרי - -" רציתי להגיד, אבל בלעתי את רוקי ורק אמרתי:

"לא, כבר מאוחר ואני עייפה!" 

"אז תתארגני ואגיע בעוד כמה דקות", הוא הגיב וסומק קל כיסה את פניו בחלק הקטן של הלחי שלא מכוסה בזקן. 

"אוח", תחושת חמימות עלתה והתפשטה בגופי, "אני מתרגשת! אנחנו הולכים לעשות את זה! מעניין איך זה מרגיש!" צהל קול סקרני בתוכי, ומייד לאחריו צפה ועלתה כמו הד צמרמורת של חרדה מהבלתי ידוע.

מתחתי את ידי לאחור לכיוון הרוכסן שבגב השמלה, ופתאום נזכרתי: מה אעשה עכשיו? איך אבקש ממנו לגעת בי? לפתוח לי את הרוכסן? ואולי יסרב? 

התקרבתי אליו, הפניתי את גבי ואמרתי ברגליים כושלות ובקול רפה מילה במילה את מה שמדריכת הכלות אמרה לי לדקלם: 

"אתה יכול לעזור לי עם הרוכסן של השמלה? אני לא מצליחה לפתוח לבד, משהו כנראה נתקע שם".

דממה. הוא לא הגיב ולא זז.

ואז הרגשתי את חיכוך הרוכסן בבד השמלה, והחלק העליון של השמלה הקשיחה התרחב מעט ושיחרר לי את הלחץ בחזה.

מדריכת הכלות אמרה שאם המבחן הראשון, מבחן הרוכסן, עובר בהצלחה, סימן שהגבר מסוגל לעשות את זה בהמשך הלילה. בלעתי את רוקי בציפייה.

נכנסתי לחדר השינה וכיביתי את האור, בדיוק כפי שהדריכה אותי מדריכת הכלות, כי אין זה צנוע שגבר יראה חלילה את אשתו ברגע הזיווג, זה עלול להעלות לו מחשבות זרות. 

נשכבתי על המיטה, פניי אל התקרה, בדממה ובחושך מוחלט, וחיכיתי.

מעניין איך הוא ייגש, אני, מצידי, אעשה בדיוק את מה שהמדריכה אמרה לי. "מה קרה?" נבהלתי. אולי פיספסתי משהו, חלילה? אולי יש איזו תפילה מיוחדת שצריך להגיד לפני שעושים את זה? התכווצתי בפחד בדממה, "חבל שאני לא יכולה לשאול אותו, כי אסור לנו, חסידי גור, לדבר בחדר השינה". 

לפתע הדלת נפתחה, והוא יצא מהחדר. כעבור רגעים מועטים שנדמו בעיניי כנצח, הוא חזר ופנה אל דלת המרפסת, עלה על הכיסא ותלה מגבת ככיסוי לחלון קטן, "אור חודר לחדר מבחוץ, כנראה פנס מהרחוב. הרב אמר שצריך לעשות את זה בחושך מצרים. עכשיו יותר טוב!" 

עיר החטאים

אחרי שנים רבות של נישואין, השיגרה כירסמה באיטיות בזוגיות וגרמה לנו, כזוג שאוהב ריגושים, לחפש רעיונות וחידושים לתעסוקה בלילות.  

הילדים המקסימים שנולדו בזה אחר זה, שמונה ילדים ב־14 שנים, גדלו מעט. 

יעקב היה מסיים את עבודתו כשוחט בשעות אחר הצהריים המוקדמות, וגם אני עבדתי במשרה חלקית. ככל שעברו הימים והשנים, כך הפך כל ערב לאתגר מתסכל יותר בחיפוש אחר מילוי השעות המתות של השעמום בתוכן שימלא את הנפש הכמהה והמחפשת, שלא יודעת מרגוע, של שנינו.

ערב אחד הפתעתי בהצעה נועזת: "בוא ניסע לתל אביב, נראה איך נראית העיר הזאת בשעות הערב".

לא הכרתי את העיר שיש בה "חיים ללא הפסקה", כשהאורות הצבעוניים מקשטים את הרחובות בצבעים נוצצים ומרתקים. 

הוא זרם עם הרעיון, ואני רצתי לחדר השינה להתלבש.

עמדתי מול המראה, כשמשהו ספונטני גרם לי להעלות קצת את החצאית כדי להרגיש טיפה יותר אִין בתל אביב, העיר הגדולה!

נכנסנו לאוטו, הוא מלפנים, ואני, כמו תמיד, במושב האחורי.

לפתע, בלי לחשוב ולהתענות בניסיונות לנחש את תגובתו, לחשתי באוזנו של יעקב: "בא לך שאקפוץ קדימה ואשב לידך?"

התרוממתי וקפצתי בקלילות אל המושב המיוחל, זה שתמיד חלמתי שאשב בו, זה שמעורר בי קנאה בכל פעם שאחד מילדיי יושב בו, בעוד אני מצטופפת על המושב האחורי עם שאר הילדים. הבנתי עד כמה מיותר החוק הזה של חסידות גור, שאסור לאישה לשבת ליד בעלה ברכב, שמא חלילה תיגע בו כשהיא אסורה לו.

"תיזהרי!" אמר יעקב בחיוך של התרסה. "הריח שלך עלול להוציא אותי משליטה בהגה".

הצחוק שיחרר אותנו מעט מהלחץ, שהרי לא בכל יום נוסע זוג חסידי גור לתל אביב, עיר החטאים, בשעת ערב.

יצאנו מהמכונית, שומרים על מרחק חצי מטר בינינו, שלא נתנגש זה בזו וחלילה יהיה מגע. היה חשוב לנו מאוד שלא יראה אותנו איש כשאנחנו חורגים ממנהג החסידות. המשכנו בשיטוט סתמי לאורך הרחוב וחזרנו לרכב כלעומת שבאנו, מאוכזבים מהחלום הנוצץ שהיה כה סתמי ודהוי במציאות.

לאחר כמה שבועות החלטנו להמר שוב, הפעם על אזור הים.

יעקב לא הכיר את הים מקרוב, הלוא חסידי גור לא הולכים בכלל לים או לבריכה מפני הצניעות, הם אינם יודעים לשחות ואין להם אפילו בגד ים!

ירדנו לאזור הנמל והסתובבנו חסרי מעש הלוך ושוב לאורך החומה שליד המים.

לא מצאנו שום בית קפה כשר בהכשר מהודר מספיק, כך שאפשר להיכנס אליו ללא חשש שניתפס חלילה על ידי עובר אורח שמכיר אותנו.

לאחר כשעה מתסכלת הבנו שוב כי אנחנו נטע זר. אין לנו חלק או שייכות לתושבי העיר הזאת.

בפעם השלישית החלטנו לעשות הליכה לאורך החוף, כדי שתהיה לנו תעסוקה ולא נשוטט ללא מטרה.

הפעם העזתי ונעלתי נעלי ספורט, כאלה שמונחות בארון רק לצורך טיולים בצפון, שקורים לעיתים רחוקות מאוד.

גם בטיול הזה לא היה שום דבר מיוחד או יוצא דופן שהצדיק את הנסיעה הארוכה.

"אנחנו צריכים למצוא תעסוקה מעניינת! משהו שאין בירושלים וששווה לבוא בשבילו עד לתל אביב!" אמרתי.

החלטנו לחפש אטרקציות, משהו מעבר לשוטטות סתמית בחיפוש אחר מקומות שאין לנו אפשרות להיכנס אליהם. רצינו לחפש מידע על מקומות בילוי בתל אביב, אבל לא ידענו איפה!

יום אחד כשיעקב לקח אותי לקופת חולים ועצר למלא דלק, הציע לו המתדלק עיתון יומי חינם. הוא דחף לו את העיתון לתוך המכונית.

מודעה קטנה צדה את עיניו:

"חדש בתל אביב! מפגש טנטרה אישי או בקבוצה ברחוב הגליל. חוויה ייחודית ומעשירה ליחידים ולזוגות".

יעקב לא ידע מה זה טנטרה, אבל חשב שיהיה נחמד להתנסות במשהו חדש. כששב הביתה הראה לי את המודעה.

בתקופה הראשונה של נישואינו יעקב שמר באדיקות על כל ה"תקונעס" (תקנות הסגפנות). קיימנו יחסים בחושך מצרים במינימום מגע וללא שמץ של תשוקה או אהבה, ואני הייתי נואשת, כמהה לביטוי של קירבה ומייחלת למגע ולמילה טובה מיעקב.

במשך השנים למדנו להביע אהבה, נפתחנו זה לזה והפער התחלף. יעקב הפך להיות אובססיבי בצורך הבלתי פוסק במגע שלי, ואילו אני איבדתי את התשוקה והמשיכה אליו.

הוא ידע שאני לא נהנית מהמגע שלו, ידע שהוא לא מצליח לענג אותי. הוא רצה ללמוד לגעת בי בעדינות, כמו שראינו יחד בסרט "איך לעשות את זה ב־10 שלבים", שהעזנו ושכרנו בבלוקבסטר כמה חודשים קודם לכן. 

"אני חושב שזה יכול להיות טוב לנו", הוא אמר בהיסוס ובחן את תגובתי.

הכניסה לבניין היתה רגילה לחלוטין, בדרך לדירת החדר בתל אביב.

ריח חזק של קטורת אפף את החדר שאור אדמדם בקע ממנו, והוסיף לאווירה עוד נופך של מסתורין.

"אני אמיליה", אמרה האישה שקיבלה את פנינו ופרשה את כפות ידיה.

התיישבתי בעקבותיה, מנסה לחקות את הישיבה המזרחית שלה.

יעקב הביט עלינו במבוכה, נאנח עמוקות והתיישב. קול חבטה נשמע מנחיתת עכוזו במחצלת הדקיקה.

אמיליה התעלמה ממצבו העלוב, ניענעה את גופה קלות, הסתובבה לאחור ולחצה על כפתור שהפעיל טייפ מלבני שחור.

"תעקבו אחריי ותעשו מה שאני עושה", לחשה והחלה לנענע את גופה בקצב המנגינה.

הצטרפתי והתנועעתי מצד אל צד בשלווה. ככל שחלף הזמן, הלכה המנגינה והתחזקה, והקצב הלך וגבר.

רק גוף אחד, ארוך כמו שרוך, ישב מרוחק, מגחך ונבוך, לא מבין.

עד שהמנגינה פסקה.

אמיליה הזדקפה, מתחה את שתי ידיה לקידמת גופה, יצרה איקס בידיה, תפסה בשני קצות חולצתה ושלפה באחת את החולצה מעליה.

נשימתי נעתקה. בלעתי את רוקי ובהיתי בה כלא מאמינה. אמיליה עמדה מולנו בחזה חשוף.

היא הביטה בי וסימנה לי בידה כאומרת: "עכשיו את!"

הגדלת חזה

אני רוצה לשתף אתכם בדבר שהכי מטריד אתכם. 

הסיבה האמיתית לכך שרציתי לשים קץ לחיי!

כשסיימתי ללדת את שמונת ילדיי הנפלאים, עברתי ניתוח להגדלת חזה. מובן שמדובר במעשה לא שגרתי אצל אישה חרדית, ובוודאי אצל אישה צנועה וחסידית.

בסוגריים אומר שהסיבה לניתוח היתה חלק מההתפתחות שעברנו, יעקב ואני.

מערכת היחסים האינטימית שלנו, הסקס, היו בכי רע.

גוף־השרוך שלו גרם לי בחילה, ומגעו העדין ביותר גירד את גופי כתולעת משי מתפתלת על עלה ירוק רענן. וכל כמה שניסינו לטפל בבעיה, כך היא החמירה עקב השתדלויותיו מעוררות החמלה באומללותן.

אחד מניסיונות אלה הביא אותנו למפגש הטנטרה, שבו נחשפתי למראה מושלם של אישה מעורטלת. מאז הרגשתי נכה בגופי הפגום מריבוי הנקות, עד שקיבלתי החלטה ועברתי את הניתוח המיוחל.

לאחר תקופת החלמה ראשונית השתנו חיי מן הקצה אל הקצה!

התמלאתי בתחושת ביטחון עצמי פנימית והתענגתי על גופי המושלם, בעודי מתפשטת מול המראה הענקית בחדר השינה. 

יעקב התמוגג אף הוא מהאישה המושלמת שלצידו, הרעיף עלי מחמאות ושבחים ומילא את כיסי במכתבי סגידה מבחילים.

וכשמיצה את התלהבותו האישית ממני, רצה בכל מאודו לפרוץ עם רכושו הנפלא החוצה.

וכך התחילה חגיגת המסאז'ים!

אחת החוויות השגרתיות שלנו היתה עיסוי במלונות ספא נחמדים. יום אחד, כמה חודשים ואולי שנה אחרי שעשיתי את הניתוח, העלה יעקב הצעה מפתה:

"בואי נלך לעשות עיסוי זוגי! שמעתי שיש צימרים מאוד נחמדים שבהם מזמינים לחדר גבר ואישה, שניהם מעסים, ובאותו זמן שנינו יכולים לקבל עיסוי כיפי שישחרר לנו את השרירים!"

אני אוהבת שינויים, וכל דבר שיכול לגוון את חיי הנישואין המשעממים שלנו יכול להיות נהדר!

הוא בירר על מקומות עיסוי קרובים לירושלים והזמין לנו מסאז' בחדר זוגי בקיבוץ.

זוג מעסים ממוצא רוסי קיבל את פנינו בכניסה.

חדר אינטימי, חמוד. במרכז שתי מיטות עיסוי בעלות רגלי ברזל ומשטח מרופד בצבע כחול שמכוסה בסדין לבן, כצבע החליפות של המעסים, נקיים ורעננים.

יעקב, כהרגלו, איש מעשי שהמשפט "יאללה, חבל על הזמן" הוא מהותו, האיץ בי להיכנס להתארגן בפינה הימנית של החדר, שבה היה חלל קטן מכוסה בווילון.

נכנסתי אל מאחורי הפרגוד והתפשטתי בצניעות. עמדתי בפינה הקטנה כשעלי תחתוני תחרה סגולים בלבד.

פתאום הבנתי שאני אמורה לצאת משם אל החדר והמיטה, והחזה שלי חשוף! אמנם הציצים שלי כל כך מושלמים עכשיו שאין לי במה להתבייש, אבל בחדר נמצא גם המעסה של יעקב, שהוא גבר, וזה ממש לא צנוע! 

פתאום נפתח הווילון בתנועה מהירה.

"לא!!!" 

קיפלתי את גופי וכיסיתי אותו עד כמה שאפשר.

"אוי ואבוי! זה יעקב!!" חדרה לתוכי ההכרה.

"יעקב חשף אותי עירומה מול גבר זר!!" צרחו בי כל הקולות השומרים שאני מכירה.

"השתגעת?!" צרחתי בהיסטריה.

"למה?? מה קרה??" הוא קרא לעברי בקול מתריס ומתלהב כאחד. עיניו המעריצות בערו כשהביטו בי.

חוסר אונים מוחלט כיווץ כל איבר מאיבריי. תפסתי בקצה הווילון וכיסיתי את ליבי.

לפתע תפס יעקב את ידי השמאלית בכוח, ומשך אותי החוצה מהפינה שנדחקתי אליה אל מרכז החדר.

"תראו!" קרא לעבר זוג המעסים, "הייתם מאמינים?! שמונה ילדים יצאו מהחתיכה הזאת!"

כאילו מדובר ברגע של הכתרת חביבת הקהל בטקס מלכות יופי.

ניסיתי להסתיר את עצמי. הוא השתגע! איך הוא מעז? נטרפתי מבושה.

בתנועה מהירה וחזקה ניערתי אותו מעלי, קפצתי על מיטת העיסוי הקרובה וכיסיתי את עצמי בסדין. 

רק אז הרשיתי לעצמי להסמיק לתוך הרצפה ולהתרסק בכעס, בהלם ובעלבון.

הרגשתי כמו חפץ נוי שמציגים אותו לראווה בשוק לקול תרועות הקהל. 

חפץ. שייכת למישהו אחר, והוא עושה בי כרצונו.

ניסיון התאבדות

כדורים. פסקתי לעצמי באופן חד־משמעי.

כדורים הם הדרך הכי נקייה, בלי סבל מיותר, בלי סימנים מחשידים. 

כדורים יגרמו לכך שלא יהיה שום ספק לגבי האופן שבו "היא מתה מיתת נשיקה. שבץ־לב תוך כדי שינה, ללא סבל וכאב". כן, זה מה שהכי חשוב! שכולם יחשבו שזה מוות טבעי, ושלא ייהרס חלילה שמה הטוב של משפחתנו. הם יבכו כמה ימים, יצטערו על הטרגדיה, אבל שמי יישאר לעד כאשת חיל לתפארה, אישה נאמנה, אמא נהדרת ובת מכבדת הורים, אוהבת שלום ורודפת צדק.

אני אקריב את עצמי לעולה, ושמו של יעקב יישאר נקי וחף מפשע. הוא ימשיך לגדל את ילדיו כאילו מעולם לא חטא, לא נטפל אלי, לא זרק אותי לידי גבר זר, לא דחף אותי אל מותי.

אשמור על שמה הטוב של המשפחה שתישאר "מכיביעדיקע" [מכובדת] לעד, ללא פגם חלילה.

ליבי שב ותסס בהתנגדות חסרת סיכוי, לא אוכל לשנות את מערכת החסידות המשומנת. אני בודדה, קטנה וחסרת אמצעים בתוך כל המשחק הגדול והאבוד הזה.

מבחינת התאריך, החלטתי לחכות עד לאחר יום ההולדת של ה"מוז'ינקאלע" (בת הזקונים) שלי. אף אחד מלבדי לא יידע על כך, אבל למחרת בבוקר, עת ייוודע דבר האסון, המילים החמות שאומר לכל אחד מילדיי ביום ההולדת יישארו בליבותיהם הטהורים לנצח! שום דבר מכל הפשע הנורא שקרה כאן - לא ייוודע לנפשות הרכות והיקרות לי.

גם לשידוכים הבאים בחסידות הדבר לא יזיק. מוות פתאומי הוא סיבה לרחמים, אך לא לדחייה!

את רכישת הכדורים אבצע בכמה פעמים. כדורי אסיוול יש לי די בבית, הרופא שלי מכיר את הצורך שלי להרגיע את עצמי. ליתר ביטחון, ארכוש חפיסת כדורי שינה, אקח אותם יחד להגדיל את ההשפעה.

בבית לא אעשה סדר פתאומי, לא אזרוק בגדים וחפצים שירמזו על כך שמשהו היה מתוכנן, אשאיר את הבית רגיל, כך שיוכלו להמשיך לדורי דורות לספר את הסיפור שהם ימציאו בעצמם. קרה דום לב לאישה צעירה ומקסימה שהשאירה אחריה בעל צדיק וילדים מושלמים.

שקר אחרון במסכת שקרים ארוכה ומייגעת בעת פרישה אמיתית ממשחק מדומה.

"לילה טוב!" אמר יעקב והתהפך על מיטתו בגבו אלי. כעבור דקות אחדות נשמעו נשימותיו הקולניות לאחר שנרדם. 

הושטתי את ידי אל השידה הקטנה הלבנה שלצד מיטתי, פתחתי את המגירה העליונה ואספתי בידי את ערימת הכדורים הקטנים שחיכו לי חשופים, ללא אריזה, ממש כמו שהרגשתי באותם רגעים של שלמות והשלמה עם מצב שאין להשיבו.

דחפתי אל פי בזה אחר זה את עשרות הכדורים, קמתי בדממה מהמיטה, ניגשתי לאמבטיה, התכופפתי אל הברז ולגמתי מהמים הזורמים. אחר כך נשכבתי שוב במיטה, נשענתי על הכרית, גבי אל הקיר, פניתי בפעם האחרונה אל מי שהיה עד לאחרונה החבר הכי טוב שלי, והסברתי לו במונולוג ארוך את המעשה שלי:

"אלוקים הטוב שלי, אני מרגישה שבגדתי בך עם כל מה שקרה לי לאחרונה. אבל גם אתה, שהיית תמיד לצידי, גם אתה הפנית לי עורף, נתת לכל זה לקרות.

״בבקשה ממך, אלוקים! אני יודעת שהתאבדות היא עבירה נוראה, אבל זו העבירה האחרונה שלי! העבירה היחידה שמושיעה אותי מעבירה יומיומית שאני עוברת עם יעקב!! 

״אולי התגריתי במזל שלי, בזה שעשיתי את הניתוח בחזה. רציתי לאהוב את עצמי יותר, חשבתי שיעקב יתלהב ממני יותר, לא חשבתי שיעקב ירצה שאחרים יתלהבו ממני, לא חלמתי שניגרר למצב בלתי הפיך כזה, שאהיה אסורה עליו. חשבתי שאם ארגיש יותר יפה, אהיה יותר מאושרת. כמה שטעיתי. 

״אלוקים היחיד שלי, אני מוסרת לך את נשמתי, ואם מגיע לי גיהינום על כל חטאיי, אקבל אותו באהבה, ממילא חיי על פני האדמה הפכו לגיהינום שורף ללא הפסקה. במותי לפחות אדע שכיפרתי על עוונותיי ולא המשכתי במחול השדים הנורא הזה של העבירות שאני שרויה בו.

״סליחה, אלוקים. סליחה!" 

ובאומרי זאת, מסרתי את נשמתי לבוראי ונרדמתי.

מחלקה פסיכיאטרית

"מה זה? איפה אני?" צרחתי בתדהמה.

התעלמתי לגמרי מהראשים הרבים שרכנו מעלי וניסו להשקיט אותי.

"ש... שש... הכל בסדר, הדסה, את בידיים טובות עכשיו".

"אני לא רוצה להיות בידיים טובות! אני לא רוצה בכלל להיות, ואין דבר כזה ידיים טובות!!" המשכתי. "שאף אחד בעולם הזה לא ישקר לי ויגיד לי ידיים טובות!!"

עצמתי את עיניי בייאוש ושמעתי את עצמי ממלמלת, ספק בקול ספק בלב:

"אלוקים, למה לא שמעת לתפילתי? סיכמנו שהכל נגמר ושאנחנו סולחים אחד לשני, למה בגדת בי?? למה החזרת אותי לחיים האלה?? אני לא אשאר עוד יום אחד נוסף בחברה השקרית הזו, אני לא אתן להצגה הזו להימשך!

"אני לא רוצה להיות חרדית!" 

התרוממתי מעט מהמיטה והמשכתי לצרוח שוב ושוב את המשפט היחיד שיכולתי להתחבר אליו באותו רגע: "אני רוצה להיות חילונית!" ואז: "אם אני כאן ואני חיה, אני רוצה להיות חילונית!!!"

"אני לא רוצה את הדת־כת הארורה הזאת! לא רוצה להמשיך לחיות בשקר הזה!! לא יכולה להמשיך לחיות עם השקר הזה!!"

האישה שישנה בלילה לצידי בחדר, במיטה שמימין לדלת, נכנסה אל החדר כרוח סערה.

"אני טלילה!" הכריזה ופתחה בשטף של שאלות ועדכונים, שמתאים לחברות טובות שמכירות כבר שנים:

"את פעם ראשונה כאן? יש לך ילדים? בטח יש לך מלא ילדים!! את דוסית, נכון?! טוב, ברור שאת דוסית, המטפחת שלך ממש עד העיניים. את דוסית חזקה, נכון?! ראיתי קודם את בעלך... וואו, הוא ממש צדיק הארד־קור, נכון?!..." 

מתוך אינסטינקט מכוון הושטתי את ידי אל המטפחת והרמתי אותה מהמצח למעלה. בידי השנייה ליטפתי את מעט השיער שצץ והתגלה בחלק החשוף של הראש.

לפתע, בהחלטה של רגע, שלפתי את המטפחת מעל ראשי, שיחררתי את הגומייה השחורה שהידקה את שערי וניערתי באיטיות את ראשי מצד לצד, נותנת לשערי הרך לגלוש על כתפיי בקלילות.

אוח, תחושת עונג ושחרור עטפה את גופי.

"די להצגה! לא עוד תחפושות!" אמר קולי האוהב ושלח אלי חיבוק. 

"אני הדסה חדשה. לא עוד מטפחת עד העיניים, בחרתי אחרת, וכך זה יישאר!"

קמתי מהמיטה ופסעתי פסיעות ראשונות בשיער גלוי, ארוך וגלי, שליטף לי את העורף וגרם לי להרגיש בכל הווייתי את המילה המיוחלת שהפכה באותה העת, ולכמה רגעים בודדים של אושר, למציאוּת: חופש.

ניתרתי בקלילות לעבר "חדר המועדון" שהיה ממוקם בצד ימין בסוף המסדרון.

שיר עם מילים בעברית התנגן בחדר המועדון הצפוף.

"תעשי... רק מה שאת אוהבת... רק מה שאת חושבת... שיהיה לך טוב", נשמעו המילים ברקע. 

"שיואוו... נראה שהזמרת בחרה את השיר הזה במיוחד בשבילי!" 

דמעות צצו ועלו בעיניי, "איזה מילים בלתי אפשריות בחברה החרדית", חשבתי לעצמי בעצב, "אצלנו אף אחד לא עושה מה שהוא חושב, ובטח לא רק מה שהוא אוהב".

שרתי בקול בצורה חופשית בלי להתעסק במחשבות מסוג "איזה שם יהיה לי בקהילה בעקבות השירה הספונטנית". ואפילו המחשבה שחלפה בראשי על כך שאני שרה בין גברים ו"קול באישה ערווה, כמו שיער" נתקלה בתשובה לקונית משכנעת: "אני בחופשת מחלה עכשיו".

ניתוק מהילדים

שבועיים ראשונים של חופש. פוסעת בקניון. 

סתם אישה רגילה, כמו כולם, לא בולטת בחצאית ארוכה ומשתרכת, ולא בפאה מכבידה ומעייפת. למרות המולת האנשים סביבי אני חווה שקט ושלווה.

כמה קל לי להסתדר עם עצמי. מתנועעת בקלילות בין החנויות עמוסות הבגדים החדשים שסוף סוף מותר לי למדוד...

תחושת העצמאות התפתחה בתוכי, אך בד בבד הלכו וגברו געגועיי לילדיי האהובים שנותרו מאחור. עברו 14 ימים ולילות שבהם חגגתי בימים ובכיתי בלילות, ולא ידעתי את נפשי בגעגועיי לאוצרות היקרים לי מכל.

התקשרתי הביתה.

תינוקות של בית רבן, בחלב על שפתותיהם, ענו לי במקהלה לבנה של קדושה וציקצקו שהרב לא מרשה לדבר איתי כדי שלא "אקלקל אותם". הם ניתקו את הטלפון בקולות צחוק רמים, משל היה מדובר בחבֵרה מהכיתה שמתבדחים איתה במעשה קונדס.

לאחר ניסיונות טלפוניים נוספים שלא צלחו, אספתי את עצמי, אישה בת 42, שבועיים אחרי אשפוז במחלקה סגורה, לאחר ניסיון התאבדות מטלטל. כיסיתי את גופי החשוף במיטב המחלצות של חסידת גור צנועה וחסודה ועליתי ירושלימה.

לאחר דין ודברים עם יעקב קיבלתי את הבטחתו לכך שהוא לא יהיה בבית כשאגיע, שכן פניו היו עבורי טריגר לטראומה שעברתי.

דפקתי על הדלת.

יעקב פתח, חסם את הגישה לצד שמאל של הבית, הצד שבו ראיתי את ילדיי עומדים וממתינים לי בתשוקה בולטת, והוביל אותי בידו לכיוון המטבח שבצד ימין, עוד בטרם הספקתי לעכל את החוצפה שלו להפר את הבטחתו ולעכב את החיבוק שעמד להתפרץ, מהילדים אלי ולהפך. הוא סגר אחריו את הדלת ונעמד מולי...

"מאחר שיצאת מהבית, אין לך רשות לחזור אליו, אלא אם כן תתחייבי להיפגש עם רב מסוים שמומחה למקרים כמו שלך!"

"אני רוצה לראות את הילדים שלי!" סיננתי בשפתיים חשוקות והתקרבתי לכיוון הדלת.

יעקב עצר בעדי בכוח.

"תבטיחי שתיפגשי עם הרב!" אמר בתקיפות.

"אוקיי. מבטיחה", קראתי ורצתי אל ילדיי האהובים בדמעות נסערות.

חיבוקים. נשיקות. ליטופים. מבטים. גן עדן במלוא הדרו!!

מה יכולתי להסביר להם?? האם יש דרך לומר לילדים חסידי גור, צדיקים ויראי שמיים, "תקשיבו: אבא שלכם אילץ אותי להיות אסורה עליו, ועכשיו אסור לי לגור איתו באותו בית... בעקבות המשבר הזה של השקר שגיליתי שיש בדת, בחיים הכפולים, בהסתרת חטאים נוראים תחת מעטה של חסידות, איבדתי את הרצון להמשיך ולשקר ולזייף כאילו שאני צדיקה וחסודה, כאשר גופי מחולל לגבר זר... אבל אתם, נפשות מושלמות שלי, אתכם אני לא רוצה בשום אופן לחלל, ואם אקח אתכם איתי, לא תוכלו להמשיך להיות תמימים וטהורים כמו שאתם... לכן אין לי ברירה אלא לעזוב ולהיפגש איתכם כמה שיותר, אבל לא לגדל אתכם יחד באותו בית".

הבטתי אליהם בכל האהבה והחמלה של אמא לביאה שדואגת באמת ובתמים לגורים שלה, וידעתי שלטובתם אני עושה את מה שאני עושה.

ניסיתי לקום מהרצפה כדי להחזיר לעצמי את הנשימה, שנעתקה מגודל הקרע העצום שחש גופי. הם משכו בשמלתי, סירבו לאפשר לי לצאת...

מבטו הקפוא של יעקב אליהם גרם להם לסגת, ואני אספתי את שארית גופי ורסיסי ליבי והתרסקתי במדרגות הבניין תוך ריצת אמוק לבית הוריי.

עשר דקות של ריצה מטורפת, של אישה חרדית, בלב שכונה חרדית בירושלים.

השתטחתי על הרצפה הירושלמית של הוריי, משכתי את הפאה מעל ראשי, מרטתי את שערותיי, וגופי התפתל בחוסר שליטה.

חוויתי התמוטטות עצבים.

שבועיים אחרי אשפוז כפוי. חודש אחרי ניסיון התאבדות בעקבות טראומה.

 

הספר "עושה כרצונו" יוצא בימים אלה בהוצאת כנרת־זמורהטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו