הרתעה או התרעה?

במלחמה צבא חייב לשאוף לניצחון", כתבו חברי ועדת וינוגרד את המובן מאליו לכאורה שחדל להיות כזה, 16 חודשים אחרי מלחמת לבנון השנייה. הפרופסורים יחזקאל דרור ורות גביזון, יחד עם האלופים (מיל') מנחם עינן וחיים נדל והשופט ד"ר אליהו וינוגרד, אף הבהירו כי "אם ידוע מראש שאין נכונות או אפשרות להגיע לניצחון, ראוי להימנע מלכתחילה מיציאה למלחמה, או אף למהלכים העלולים להידרדר אליה". 

עשר שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה ושמונה שנים לאחר שנכתבו הדברים הללו, מלמדת קריאה חוזרת של 629 עמודי הדו"ח הקשה ההוא כי התובנה הלא כל כך מצוטטת הזאת היתה כנראה יסוד הכשל: היחלשותה בתודעת המנהיגות הישראלית לפני כעשור היא שטמנה כנראה את זרעי המחדלים הרבים במלחמת לבנון, והיא גם המפתח להבנת ההשתלשלות שהובילה למה שמתואר עד היום על ידי רבים כ"החמצה גדולה" ועל ידי אחרים כ"כישלון מהדהד".

הדיוק ההיסטורי מחייב להזכיר עוד כי הראשון שהניח את האצבע על החסך הבסיסי הזה בקרב ההנהגה של אותם הימים - השאיפה להכרעה ולניצחון שכה אפיינה בעבר את צה"ל - היה תא"ל (מיל') אהרן לברן, מבכירי אמ"ן לשעבר. לברן, מחברם של מחקרים רבים בתחומי הצבא והביטחון, זיהה מייד לאחר המלחמה את הכשלים ביכולותיו המבצעיות של צה"ל ואת תפקודו של הדרג המדיני, אבל התרשם בעיקר מהחסך הזה. 

גם היום, עשר שנים אחרי, לברן מסמן את נאומו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בניו יורק, כשנה לפני מלחמת לבנון השנייה, כתמרור אזהרה שצפה למעשה פני עתיד. "אולמרט", מזכיר לברן, "הצהיר אז עד כמה 'אנו עייפים כבר מלהילחם, עייפים מלנצח ועייפים מלהביס את אויבינו'. אולמרט גם התוודה באותם ימים בפני ידידו דניאל אברמס, מול חומות העיר העתיקה של ירושלים, כי לא היה מוכן להקריב את חיי ילדיו למענן". 

לברן מפקפק אם מלכתחילה ראש ממשלה שכזה היה יכול להוביל, שלא לומר לשאוף לניצחון. הוא מציין כי "רוח ה'עייפנו להילחם ולהביס את אויבינו' חילחלה באותם ימים גם אל שורות הצבא ובאה לידי ביטוי בהנחיות ובפקודות מעורפלות". 

חיילי צה"ל עם דגל חיזבאללה בזמן המלחמה // צילום: אי.פי

לברן נחשב תחילה לקיצוני במסקנותיו, אבל חברי ועדת וינוגרד, שישבו על המדוכה ימים רבים, התרשמו אף הם כי "צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים". בראש ערכי צה"ל שנפגעו ציינה הוועדה "דבקות במשימה ולחימה עד חירוף נפש על מנת להשיגה". 

"השאלות המעניינות הן", הודה רק לאחרונה האלוף (מיל') משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל במהלך מלחמת לבנון השנייה, "למה זה קרה לנו? והאם זה יכול לקרות לנו שוב מחר בבוקר?" קפלינסקי נשא דברים במסגרת יום עיון שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן ותהייתו התייחסה לביצועים הלא טובים של צה"ל במהלך המלחמה.

 

שליש מהתושבים עזבו

תזכורת: מלחמת לבנון השנייה ארכה 34 יום. היא נפתחה בתקיפה מתוכננת של חיזבאללה באזור הגבול, בתקרית שבה נחטפו שני חיילי צה"ל ושלושה נהרגו. האירוע גרר תקיפה ישראלית אווירית מסיבית, אך לאחר מכן פעולה קרקעית מגומגמת, שלוותה לאורך שבועות בהיסוס ובוויכוח פנימי קשה: האם, עד היכן, ובאילו היקפים לאשר לצה"ל לפעול קרקעית. 

במהלך המלחמה גויסו 89 אלף חיילי מילואים, אך בשום שלב של הלחימה לא היו על אדמת לבנון יותר מ־10,000 חיילים בו בזמן. ברקע ריחפה טראומת מלחמת לבנון הראשונה; השהייה הממושכת לאורך שנים על אדמת לבנון ולבסוף - הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון בשנת 2000, שאותה פירש חיזבאללה כמנוסה ובריחה.

כבר בתחילת המלחמה החל חיזבאללה בהפגזת העורף הישראלי בפצצות מרגמה וברקטות. הגליל טווח וגם חיפה הותקפה ברקטות ארוכות טווח. מהירי על העורף נהרגו 44 אזרחים ו־12 חיילים ונפצעו כ־2,000 אזרחים. כשליש מתושבי הצפון עזבו את בתיהם וירדו למרכז הארץ ולדרומה. רכוש רב נפגע. בקרבות הקרקע בלבנון, מוגבלים ככל שהיו, נהרגו עוד 107 חיילים ו־628 נפצעו. 

לצד גילויי גבורה אישיים לא מעטים, התברר כי מוכנות צבא היבשה ללחימה היתה "נמוכה". שנות העימות הארוכות עם הפלשתינים ובעיקר האינתיפאדה השנייה שחקו את מוכנותו של צה"ל לעימות שהתפתח מול חיזבאללה. למרות הביצועים הנמוכים יחסית שמהם התרשמו ועדות הבדיקה לאחר המלחמה, הרג צה"ל יותר מ־1,500 לוחמי חיזבאללה, הרס תשתיות אזרחיות תומכות לחימה ברחבי לבנון והסב נזק כבד לערי לבנון. רבעים שלמים נפגעו. כבישים וגשרים רבים ניזוקו. בתי הזיקוק ושדות התעופה הופצצו. הנזק שנגרם לכלכלה הלבנונית הוערך בכ־100 מיליארד דולר. הלחימה הביאה למותם של מאות אזרחים לבנונים ולפציעת אלפים אחרים. 

ממרחק של עשור שופט עתה השיח הציבורי את תוצאות המלחמה בעיקר על פי שתיים מתוצאותיה: מצד אחד - השקט, חסר התקדים בהתמשכותו יש לומר, ששורר בגבול הלבנוני מאז 2006. ומצד אחר: ההתעצמות האדירה בכוחו הצבאי של חיזבאללה - אף היא חסרת תקדים. 

חיזבאללה מצויד כיום בכ־130 אלף קנים, המכסים כמעט את כל שטחה של מדינת ישראל. בין שתי התוצאות המובהקות הללו עוסק השיח על מלחמת לבנון השנייה בשאלת ההרתעה, בכושרו של צה"ל אז והיום, בתפקודו של הדרג המדיני והצבאי ובהשפעת שחקנים דוגמת סוריה, לבנון ואיראן על תוכניותיו העתידיות של ארגון הטרור חיזבאללה. 

 

הטעות הגדולה

האלוף (מיל') גיורא איילנד, שכיהן כראש המועצה לביטחון לאומי בשנים שקדמו למלחמה ופרש מתפקידו חצי שנה לפני שפרצה, חש כי הדיון בטורי רווח־הפסד של מלחמת לבנון השנייה מיצה את עצמו. "השאלה העיקרית היא", אומר איילנד, "האם למדנו את מה שצריך ללמוד כדי שננהל את 'מלחמת לבנון השלישית' טוב יותר מאשר את השנייה". איילנד סבור כי "באופן די מדהים הטעות הכי גדולה של מלחמת לבנון השנייה - כלל לא מוזכרת בדו"ח וינוגרד".

איילנד. "השתפרנו, אבל חיזבאללה השתפר יותר" // צילום: דודי ועקנין

הטעות הגדולה, לדבריו, היתה בקונספט האסטרטגי של מדינת ישראל שחיזבאללה הוא האויב העיקרי. "במשך שבועות ארוכים מדי ממשלת לבנון, הצבא הלבנוני והתשתיות הלבנוניות היו 'מחוץ למשחק'", הוא מזכיר, "התוצאה היתה שהעולם היה שווה נפש ביחס ללחימה. הלחימה נמשכה 34 יום, ומבחינת העולם היא היתה יכולה להימשך עוד 34 יום. העובדה שישראל וחיזבאללה הורגים אחד את השני - לא ריגשה אותו באופן מיוחד. אם לבנון כמדינה היתה נפגעת מהר יותר ובאופן רחב יותר - המלחמה היתה מתקצרת.

"כולם מסכימים היום", מנתח איילנד, "שהאינטרס של ישראל הוא מלחמה קצרה, אבל מה יקרה אם מחר תפרוץ 'מלחמת לבנון השלישית'? האם היא תהיה קצרה? לכאורה השתפרנו, הסקנו מסקנות, שיפרנו את הכוח ההתקפי ואת הכוח ההגנתי, אבל יש מושג שנקרא 'יחסי עוצמה', וכאשר אני מציב את צה"ל מול חיזבאללה, אנו אמנם השתפרנו, אבל במובן של היכולות הצבאיות הכוללות - חיזבאללה השתפר יותר. יש להם הרבה יותר טילים מאשר היו להם אז. הטווח שלהם הרבה יותר גדול. הם מכסים בקלות את כל המדינה. ראשי הנפץ גדולים יותר. ההסתרה שלהם בשטחים בנויים טובה יותר, וגם הדיוק של הטילים שלהם השתפר. טיל מדויק", מזכיר איילנד, "מסוגל לפגוע בנקודות הכי רגישות שלך - אם זה שדה תעופה, או בתי חולים, או נמל, או תחנות כוח. מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם מעט תשתיות לאומיות שמקומן ידוע. התוצאה של ירי כזה יכולה להיות רעה מאוד. 

"אם 'לבנון השלישית' תימשך 34 יום, כמו 'לבנון השנייה'", אומר איילנד, "התוצאה תהיה קשה פי כמה, מכיוון שללא קשר לשאלה כמה אנשי חיזבאללה נהרוג בהשוואה ל'לבנון השנייה' - הנזק בצד שלנו יהיה גדול יותר, ולא נוכל לומר שהצלחנו".

איילנד אומר כי הפתרון נמצא אצל ממשלת לבנון: "חיזבאללה נהנה מחסות מלאה של המדינה הזאת, ואם ישראל תשאיר שוב את נותנת החסות הזאת ללא תגובה כואבת דייה - הכישלון יחזור. המסקנה הכמעט זועקת, לפחות שלי, היא שאם מחר פורצת 'לבנון השלישית' היא צריכה להביא למלחמה בין מדינת ישראל למדינת לבנון, לא בהיחבא, אלא במובן הפורמלי והמוכרז". 

מדוע?

"כי מדינת ישראל תתקשה להשמיד יותר מ־100 אלף רקטות, אבל היא כן יכולה בימים ספורים ליצור הרס בלתי נסבל במדינת לבנון וזה היתרון הגדול שלנו. אף אחד בעולם לא רוצה בהרס לבנון. לא הלבנונים עצמם, שהם אנשים נהנתנים בניגוד לתושבי עזה; לא חיזבאללה; לא סוריה; ובטח שלא איראן. גם הסעודים יקפצו אחרי שהשקיעו הון עצום בתשתיות בלבנון וגם האמריקנים והצרפתים שבין היתר בנו את הצבא הלבנוני. אם כל אלה יתרשמו שלבנון עומדת בפני הרס נוראי; אם המלחמה הבאה תיפתח בפגיעה אנושה בתשתיות הלאומיות של לבנון ובצבא לבנון - תקום זעקה בעולם להפסקת אש, לא אחרי 34 יום, אלא אחרי שלושה ימים. כך נחסוך את הפגיעה הקשה בעורף שלנו, שהיום - עם כל מערכות ההגנה המתקדמות - חשוף לפגיעות קשות פי כמה של חיזבאללה".

אבל בסופו של דבר התשתיות הלבנוניות במלחמת לבנון השנייה נפגעו קשות.

"מאוחר מדי ומעט מדי. המכה היתה צריכה לבוא בהתחלה והיא היתה צריכה לכאוב הרבה יותר".

איילנד מגלה שאמר דברים ברוח זאת לראש הממשלה לשעבר אולמרט, כאשר איילנד כיהן כראש המל"ל, ובשעה שאולמרט ביקר בארה"ב. "ביקשתי אז מאולמרט להעלות את נושא לבנון וחיזבאללה בכיוון ובאור שכזה בפני נשיא ארה"ב, אבל היו אז נושאים שאולמרט ראה בהם דחופים יותר".

הוא סבור שוועדת וינוגרד נפלה למלכודת הפרטים. "היא נכנסה לרזולוציות טקטיות, אבל לא התרוממה לרמה האסטרטגית ולא שאלה את השאלות העקרוניות על הנחות היסוד של הממשלה".

 

"אין לגיטימציה למכת מנע"

האלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי ומי שכיהן כראש אגף המודיעין בתקופת מלחמת לבנון, מסכים עם הגישה שאיילנד מציג בעניין לבנון. גם ידלין סבור כי "לבנון לא שילמה את המחיר שהיה ראוי שתשלם. מדינת ישראל", הוא אומר, "נענתה ללחץ בינלאומי ולא פגעה מספיק קשה בלבנון. הרמטכ"ל ואני המלצנו, אבל הדרג המדיני בראשות אולמרט החליט שלא". 

ידלין מדגיש כי אחת הדרכים לקצר מלחמה נוספת "היא לפגוע קשה בתשתיות לבנוניות לאומיות תומכות לחימה, כמו תשתיות חשמל ותחבורה. מי שהאזין למחליפי באמ"ן, האלוף הרצי הלוי, ושמע אותו מדבר על כך שלבנון תשלם מחיר כבד מאוד אם חיזבאללה יתקוף אותנו, מבין שהתובנה הזאת הוטמעה אצלנו".

ידלין. "חיזבאללה לא הגיב לפגיעות קשות מאוד בו" // צילום: דודו גרינשפן

את תוצאות המלחמה ידלין מגדיר כהחמצה - "גם מכיוון שאת אותם הישגים יכולנו להשיג במלחמה קצרה יותר ובמחירים נמוכים יותר, וגם מכיוון שחיזבאללה הירשה לעצמו אחרי המערכה להמשיך להתעצם, ואנו לא יצרנו לעצמנו לגיטימציה לעצור זאת".

ידלין סבור, עם זאת, שכל עוד חיזבאללה שומר על שקט, וכל עוד תושבי ישראל אינם נפגעים, יהיה נכון יותר להגיע לעימות כפוי ולא ליזום אותו. "אין היום לגיטימציה למלחמת מנע", הוא אומר, "ניתן לשקול מכת מנע כמו בששת הימים רק כאשר ברור שהולכים לעימות. למכה מקדימה כמו במבצע קדש - אין לנו כיום לגיטימציה בעולם.

"למרות הכל", מבהיר ידלין, "הרווח שלנו היה יצירת הרתעה חזקה, הרחקת חיזבאללה מהקו, שקט לצפון כאשר יוניפי"ל וצבא לבנון נמצאים בדרום. ההרתעה היום חזקה עד כדי כך שחיזבאללה, שלפני המלחמה היה מנצל כל הזדמנות לפגוע ולחטוף חיילים, או לירות קטיושות, לא הגיב לפגיעות קשות מאוד בו שהוא ייחס לישראל, כמו תקיפות שאף אחד לא מקבל עליהן אחריות, או כמו הפגיעה בעימאד מורנייה".

ידלין מציין כי "אחת הסיבות לשקט בצפון היא איראן: האיראנים לא אהבו את מה שקרה ב־2006. איראן ראתה בחיזבאללה ורואה בו עד היום זרוע הרתעה ותגובה ותגמול מול תקיפה אפשרית ישראלית באיראן. לכן חיזבאללה ננזף בתחילת המערכה ב־2006, ואין ספק שהשקט שנשמר מאז קשור גם לכך שהאיראנים הזהירו את חיזבאללה שלא לחזור על הטעות הזאת. סביר גם להניח שחיזבאללה, שזה חמש שנים שקוע בלחימה במעמקי סוריה, יעדיף שלא לפתוח לעצמו חזית שנייה". 

ידלין סבור כי צה"ל וישראל מוכנים היום ל"לבנון השלישית", אם וכאשר תפרוץ, בצורה טובה פי כמה - מבחינת האימונים, התוכניות והדוקטרינה.

 

"טעות ילדותית"

חתן פרס ישראל, פרופ' יחזקאל דרור (88), שהיה אחד מחברי ועדת וינוגרד, אומר כי "אחת ההחלטות הטובות הבודדות שראש הממשלה לשעבר אולמרט קיבל במהלך המלחמה, היתה דווקא שלא לפגוע פגיעה רחבה בתשתיות אזרחיות בלבנון, כפי שהמליצו הרמטכ"ל ואחרים". לדברי דרור, "יש טעם בפגיעה בתשתיות אזרחיות אם בעל התשתיות - ממשלת לבנון - יכול לעשות משהו וחיזבאללה נשמע לו. זה לא היה המצב אז. אולמרט ציווה על כולם להפסיק לדבר על זה ובצדק. אגב כך גם שימר את התמיכה הבינלאומית בנו".

"ההנהגה המדינית כיום טובה יותר", אומר פרופ' דרור. מימין: פרץ, אולמרט וחלוץ // צילום: אי.אף.פי

לעומת זאת, דרור מגדיר כ"טעות ילדותית" את ההסתמכות הישראלית על החלטה 1701 של מועצת הביטחון. "זה ממש לא הצדיק עוד קורבנות ישראלים", הוא אומר ממרחק עשר שנים, "המחשבה שהחלטה שאין מאחוריה כוח צבאי תגרום לסוריה ולאיראן ולגורמים אחרים להפסיק לספק נשק לחיזבאללה היא מחשבה מצחיקה, סליחה - מעוררת בכי - ואשלייתית. ההיתלות במילים ובניסוחי מילים היא נאיבית. זה עיוורון שפתאום מאמינים בהחלטות מועצת הביטחון. עובדה שההחלטה הזאת הושמה לצחוק על ידי חיזבאללה. יש להם נשק וטילים שבהם הם הצטיידו כחול אשר על שפת הים, ובנאיביות הזאת נושאים באחריות משותפת ראש הממשלה דאז אולמרט ושרת החוץ שלו לבני.

"הרווח היחיד של מלחמת לבנון השנייה", לדברי פרופ' דרור, "הוא הצימרים המלאים. הושגה הרתעה טקטית שאותה היה אפשר להשיג בחמשת ימי הלחימה הראשונים, בלי קורבנות, בלי פגיעה בעורף, ואז היה אפשר להפסיק. ההפסד הגדול הוא שלימדנו את הצד שכנגד, ואחר כך זה עבר לחמאס, שאפשר לפגוע בעורף הישראלי בלא ענישה של ממש. הרובד הפיקודי של חיזבאללה, שלא לדבר על ההנהגתי - לא נפגע. פגיעה נמדדת בהרג וקטל של רמות הפיקוד. אתה לא יכול לחסל תנועה כמו חיזבאללה. אתה יכול להשאיר אותה עם חללים רבים מאוד. לכן היה צריך להפסיק אחרי חמישה ימים וזה היה הישג טוב, בלי שהעורף ייחשף לחולשה, או - להיכנס עם כמה אוגדות ולהפעיל מסה קריטית. לא זה נעשה ולא זה נעשה. נפלו באמצע. ולכן אני רואה את מלחמת לבנון השנייה כמשהו שבין כישלון ישיר לבין החמצת הזדמנות חמורה".

קברניטי המלחמה ההיא מצביעים על השקט שנמשך כבר עשר שנים כהישג חסר תקדים.

"השקט הוא טקטי. אין שקט לא בהצהרות נגד ישראל ובעיקר לא בחימוש. יש שקט כי חיזבאללה עסוק עם סוריה, ויש שקט כי האיראנים שחיזבאללה נשלט על ידיהם לא מעוניינים בהתלקחות. ויש שקט כי יודעים שבפעם הבאה ישראל תגיב הרבה יותר בחומרה. השקט הוא מקומי וטקטי. לא אסטרטגי".

האם ישראל נוהגת נכון כיום כאשר אינה יוצאת למכת מנע על מצבורי הנשק האדירים שהעורף הישראלי חשוף מולם היום?

"אני מקבל את הדעה שבגלל חימוש לא יוצאים למלחמה".

פרופ' דרור // צילום: עומר מסינגר

דרור מגדיר כשערורייה את המשך נוכחותו של שר הביטחון לשעבר עמיר פרץ - "שר ביטחון שלא הבין בביטחון" - בחיים הפוליטיים. הוא מצר על כך שאולמרט לא נענש על תפקודו במלחמת לבנון וסולק מתפקידו רק בשל סיבות אחרות. רק הרמטכ"ל דן חלוץ, "שלא תיפקד כיאות", שילם אז לדבריו את המחיר שהיה ראוי שישלם. דרור זוכר גם "בריחה של ממלאי תפקידים, בעיקר בשלטון המקומי למרכז הארץ. הם נכנסו לאוטו והסתלקו להם, ובהם ראשי עיריות. לא אעמיד אותם לקיר, אבל עונש הם היו צריכים לקבל, ולא קיבלו. זה הרי בחזקת בגידה בתפקיד בשעת מערכה".

עד כמה אנו קרובים ל"מלחמת לבנון השלישית" והאם למיטב ידיעתך הופקו לקחים בעקבות הדו"ח שלכם?

"קשה להעריך את התמונה האסטרטגית עד שלא יתברר המצב של סוריה ומידת המעורבות של רוסיה שם. לכן צריך להיערך לשלל אפשרויות. במקרה של מלחמה נוספת צריך להפעיל מסה קריטית או לעשות מעט שילמד לקח, או הרבה שישמיד. במלחמה הבאה יש להיערך גם להתקפות סייבר. גם העורף צריך להיערך בהתאם לארסנל הנשק שחיזבאללה מחזיק". 

האם העורף מוכן למלחמה הבאה?

"אני קורא בתשומת לב את דו"חות מבקר המדינה בסוגיה זו ולא יוצא שמח".

דרור סבור, עם זאת, ש"ההנהגה המדינית והצבאית היום טובות יותר לאין שיעור מאלה שהובילו את ישראל ב־2006 למלחמת לבנון". באמירה זאת, הוא מדגיש, "איני נוקט עמדה לגבי מדיניות זו או אחרת. ראש הממשלה הנוכחי טוב בהרבה מזה שכיהן אז, שני שרי הביטחון האחרונים - יעלון וליברמן - טובים מפרץ, וגם עמדת הרמטכ"ל מאוישת על ידי אדם המתאים פי כמה לתפקיד".

 

מהן 300 הנקודות החשובות?

השר לשעבר דן מרידור, שעסק במגוון סוגיות הביטחון של ישראל בממשלות רבות, מציע לציבור ולמקבלי ההחלטות הסתכלות שונה על מלחמת לבנון השנייה וגם על "לבנון השלישית" - אם חלילה תגיע. "אמרתי לרבים לפני המלחמה, והם יכולים להעיד על כך", הוא אומר, "שישראל לא יכולה לנצח ארגון כמו חיזבאללה. אמרתי זאת על רקע היכרות קרובה עם היכולות שלנו ושלהם. מדוע אני מזכיר זאת עתה? מכיוון שיש לכך השלכה גם באשר לעתיד. איום 100 אלף הרקטות של חיזבאללה מגלם כיום את שינוי פרדיגמת המלחמה.

"עם האיום הישן של צבאות ערב", אומר מרידור, "התמודדנו וניצחנו. המצרים כבר 40 שנה איתנו בשלום. ירדן איתנו בשלום, והצבא הסורי מפורק. המאזן היום הוא מאזן של נזק הדדי בעורף. אנחנו, בדומה לארה"ב, נמצאים במצב של מדינה מול ארגון. מדינה מול שחקן לא מדינתי. זה עידן חדש שבו כל המשוואה השתנתה. ארה"ב השקיעה ומשקיעה מיליונים בלחימה מול אל־קאעידה או דאעש, וישראל מתמודדת לא עם צבא סדיר ולא עם מדינות אלא עם ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס. בלחימה מהסוג הזה אין 'זבנג וגמרנו'. 

מרידור. "מדינה מול שחקן לא מדינתי" // צילום: גדעון מרקוביץ'

"עידן 1967 ומלחמת ששת הימים חלף. למדנו זאת בלבנון ובעזה, וארה"ב למדה זאת במקומות אחרים בעולם. שמירה על הגבול חשובה, אבל אינה עוזרת למנוע הגעה של המלחמה אל העורף".

כיצד מתמודדים עם המשוואה שהשתנתה?

"היום המלחמה בנויה על מודיעין ועל פגיעה נקודתית, למשל הפגיעה בבן לאדן. אנחנו לא בהכרח חייבים לדעת היכן חיזבאללה מסתיר 100 אלף רקטות, אבל אנו כן חייבים לדעת ולהגדיר לעצמנו את 300 הנקודות שאם אתה פוגע בהן - אתה משבש את חיזבאללה לחלוטין".

מרידור סבור שבמלחמת לבנון השנייה לא ניצחנו, אך גם לא הפסדנו. הוא מאמין שלא היתה טעות באי כניסה רגלית משמעותית: "חיל הרגלים לא הצליח ולהערכתי, גם לא היה מצליח להפסיק את ירי הרקטות. ניתן היה להסתפק אז במכה חזקה וקצרה ולהפסיק. ככל שהמשכנו, הבנו את מגבלת הכוח מול ארגון טרור לא מדינתי כמו חיזבאללה. הצבנו שתי מטרות: הראשונה - להביא שקט לגבול, וזאת השגנו. השנייה - למנוע את התחמשות חיזבאללה, ובכך נכשלנו. נוצר איום הדדי, נוצרה הרתעה הדדית והיא מחזיקה". 

לדברי מרידור, "חיזבאללה מגלם בקיומו את התפרקות הלאומיות ועליית הדת - שינוי גדול והיסטורי שאני קורא לו 'חזרתו של אלוקים'. חיזבאללה התחזק לא רק בגלל מה שאנו עשינו או לא עשינו, אלא גם בגלל איראן. בגלל האיום המשתמע או המפורש שלנו לאורך השנים לתקוף את איראן - איראן בנתה כוח הרתעה נגד ישראל שנמצא על הגבול הצפוני שלנו. מנגד, התנהלותנו בלבנון השנייה, עם כל המחדלים שהיו ושוועדת וינוגרד הצביעה עליהם - זיעזעזה את חיזבאללה. נסראללה אמר פעם שאם היה יודע שישראל תגיב כך, לא היה חוטף ותוקף את החיילים. הוא הניח שאנו רציונליים. זאת היתה הטעות שלו".

ומה באשר לעתיד?

"צריך להכין תגובה הגנתית. זה בניגוד לאופי הישראלי, אבל אין מה לעשות. הגנה לבד לא תעשה את העבודה, אבל בלי ההגנה לא ניתן להתמודד עם האיום הרקטי והטילי של חיזבאללה שהתעצם מאוד. ישראל בנתה בשנים האחרונות יכולת הגנתית מרשימה מאוד, אבל היא לא אבסולוטית וצריכה כל העת שיפור ותחזוקה".

מרידור אומר כי "צריך להמשיך לנסות למנוע את המלחמה. למנוע מהצד השני נשק שובר שוויון, ובעיקר להבין שאין מדובר עוד במלחמה בין צבאות ובמושגים של כיבוש שטח. העורף הוא עתה במידה רבה החזית. גם שלנו, וגם שלהם. זה נורא, אבל זו המציאות. אם חלילה ניקלע שוב למלחמה שם, אני מתנגד לכיבוש קרקעי לטווח ארוך, להבדיל מפשיטות קומנדו ופגיעות נקודתיות, במקומות שהכי ישפיעו והכי יכאבו לצד השני". 

 

"מלחמה נוספת? בלתי נמנעת"

האם ניתן למנוע מלחמה נוספת בחזית הצפונית? האלוף (מיל') ח"כ איל בן ראובן, מפקד החזית הצפונית במלחמת לבנון השנייה, ששימש אז סגנו של אלוף פיקוד הצפון אודי אדם, מעריך שמלחמה נוספת מול חיזבאללה היא בלתי נמנעת. 

בן ראובן היה האיש שתיכנן את מתקפת 60 השעות האחרונות במלחמת לבנון השנייה. הוא אומר שחיזבאללה אמנם שקוע כרגע בקרבות בסוריה, אך מתכונן כל העת לעימות עם ישראל. "הלקח שלי לעתיד הוא שצריך להפעיל את הכוח מהר ככל האפשר, ולא בצורה הדרגתית, כדי להסיר ולהקטין ככל האפשר את איום האש ממדינת ישראל", הוא אומר.

בן ראובן. "הרמטכ"ל ביקש עוד ועוד הפצצות מהאוויר" // צילום: דודי ועקנין

בן ראובן מודה: "כשלנו בלבנון השנייה שנמשכה 34 יום, וכשלנו פעם נוספת בצוק איתן שנמשך 51 יום, בעיקר בשל התמשכות המלחמה". הוא סבור כי "צריך לעשות הכל כדי למנוע מלחמה, אבל אחרי שהיא פורצת צריך לעשות הכל כדי להכריע אותה מהר ולנצח בה". הוא נזכר כי "מאיר דגן סיפר לי אחרי המלחמה שיומיים־שלושה לאחר שפרצה הוא דיבר עם אולמרט והפציר בו להפעיל את כל הכוח האפשרי כדי לנצח, אבל לאולמרט היה רמטכ"ל שביקש עוד ועוד הפצצות מהאוויר, ואולמרט התפתה לכך. כשכבר יצאנו למהלך קרקעי משמעותי בסוף המלחמה, זה היה אחרי דחיות בלתי פוסקות, שהיתה להן השפעה דרמטית ולא טובה. אני זוכר את אלוף הפיקוד אודי אדם משתולל ומשתגע מהדחיות האלו ושואג עלינו: 'תשיגו לי את ראש הממשלה', ואז ביום שישי בערב יצאנו למהלך קרקעי, כשכבר ברור שאנו לקראת הפסקת אש. ככה נגמרה המלחמה, אבל ככה לא מסיימים מלחמה".

ההיסטוריון הצבאי תא"ל אלישיב שמשי, שניתח בספריו קרבות רבים ברמה הטקטית והמערכתית וחקר גם את קרבות מלחמת לבנון, מסכים שהבעיות והכשלים ברמות הבכירות השפיעו על היחידות הלוחמות, אבל הוא אינו פוטר גם את הגדודים הלוחמים עצמם מאחריות לתוצאת המלחמה. 

 

"אותי, כחוקר צבאי, עניין מה קרה בפועל בשטח", אומר שמשי, "ומי שהיו בתוך שטח לבנון הם הגדודים שנלחמו את הקרבות שאת חלקם חקרתי. הבעיה העיקרית היתה בתחום של רוח הלחימה ושל ערכי הלחימה".

למה בדיוק אתה מתכוון?

"מפקדים יצאו למלחמה בלי שהיו מוכנים לשלם את מחירה ולא עשו הכל כדי לנצח. הדבקות במשימה הפכה להיות משנית והעיקר היה להחזיר את החיילים הביתה בשלום. זהו מצב בלתי נסבל שאסור לקבל בשום אופן. מפקדים התעלמו מכך שמבחנו העליון של המפקד הוא ביצוע המשימות והניצחון בקרב. לא ייתכן שגדוד שמגזרתו משוגרות רקטות לעבר יישובים בישראל לא יפעל להשמדתן בטענה שהפקודות לא ברורות. אזרחים היו מוכנים לסבול במקלטים במשך ימים ארוכים כדי לאפשר לצה"ל לנצח, אך בשטח היו מפקדים שלא גילו יוזמה ותעוזה כדי להשמיד את הרקטות.

"היום", אומר שמשי, "חל שיפור של ממש. היחידות מתאמנות ומוכנות יותר. גם השפה הצבאית ברורה לכולם, וזאת בניגוד לפקודות שניתנו במלחמת לבנון השנייה בשפה מליצית ובלשון מעומעמת. במבצע צוק איתן, לדוגמה, בלט השינוי שחל בתחום רוח הלחימה והדבקות במשימה. מפקדים נתנו דוגמה אישית ופיקדו על הכוחות מלפנים ולא מהפלזמה מאחור. 

"צה"ל", מתרשם שמשי, "מספיק חזק היום כדי לנצח מלחמה קצרה ומהירה יותר, תוך שמירה על ערכיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו