נדמה שראוי שאליפויות אירופה שנתיות לגילים צעירים תיקראנה "ההשתקפות השנתית של מחזורים לאומיים", כך תוגדר ההישארות של נבחרת העתודה בדרג א' כמחמאה לאגו של הענף ולא תוצג כחזות הכל. כי זה לא באמת משנה באיזה דרג אנחנו משחקים, כל עוד האגודות ייצרו שחקנים שמסוגלים להתמודד בכבוד בליגה ובנבחרת הבוגרת.
כרגע נראה שהנבחרת הזו תתרום לליגת העל, נוסף על תמיר בלאט ודניאל קופרברג, את דניאל דנינו וצוף בן משה, שכבר נקרא חצוף בן משה, על שום האנרגיות של אוהד אולטראס, האגרסיביות של יס"מניק וקליעה נטולת מצפון. ובאמת, אחרי שנים של תלונות על הזנחת הקליעה, ועם התפתחות המשחק שגורמת לשחקן נטול קליעה לפרוש, בנבחרת הזו כמעט כל מי שקיבל דקות משמעותיות יכול לאיים מבחוץ, כולל קופרברג ששיחק בעמדה 5 ולמרות שלא זרק שום שלשה. קופרברג, למרות המספרים המרשימים (15.1 נקודות, 6 ריבאונד), הוא עדיין סימן שאלה ומשאלת לב של ענף הצמא לגבוה משמעותי, והראה יותר ספקות מעובדות מוגמרות, אז לא כדאי שבאיגוד ימחקו עדיין את הטלפון של יניב גרין. קופרברג יזכור בערגה בעוד כמה שנים את הכדורים המפנקים שקיבל מבלאט, שהעמיד אותו מול קרש סל בטיימינג מושלם. יש לו את האורך הגופני והאינטליגנציה הדרושים להתפתח בעמדה הזו, אבל אם לא ינעל את עצמו בחדר הכושר ויזרוק את המפתח, יגלה שניסיונותיו לחצוב דקות משחק יסתכמו בנתינת עבירות ודקות מנוחה לסנטר הזר, והכדורים היחידים שהוא ייגע בהם יהיו כשיוציא כדורי חוץ. הנוכחות ההגנתית שלו בצבע כמעט לא קיימת וגם יכולת הסיום בצבע זקוקה לשיפור.
אבל הפוטנציאל קיים והוא זקוק לשני דברים הכי חשובים: הזדמנות אמיתית ומישהו שיאמין בו. את שני הדברים האלה כבר יש לתמיר בלאט. כל מי שאימן אותו מספר בעיניים נוצצות על שחקן שנותן ביטחון למאמנים. בלאט הראה באליפות הבנה מעמיקה של משחק הפיק אנד רול, קליעה יציבה, ניהול משחק, יצירת מעורבות של שחקני מפתח ולקיחת אחריות, אבל גם פזיזות והתחכמות יתר.
ממוצע האיבודים הגבוה (4.9) שלו נובע מלקיחת מרבית ההחלטות ההתקפיות והיותו מוביל הכדור הטבעי היחיד בנבחרת. בלאט מאותגר סנטימטרית, אבל מחפה על כך באופי נדיר ובבגרות לא תואמת לגילו הביולוגי. הוא הדבר הכי טוב שקרה להפועל ת"א מאז הריסת אוסישקין, בתקווה שהוא יעשה העונה צעד נוסף להפיכתו לכדורסלן ישראלי משמעותי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו