"זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משלה"

ב־29 באוקטובר 2009 נחת בתיבת הדואר האלקטרוני של רחלי יוסקוביץ', בתה הבכורה של אסתי וינשטיין ז"ל, המייל הבא מאמא שלה:

"לא דיברנו הרבה זמן. את יודעת. הייתי עסוקה בעצמי. כעת יותר טוב. מה שלומכם? הנכדים? טאטא טופי? מרמולדה? (כינוי לנכדיה; י"ש) מקווה לפגוש אתכם בקרוב. נראה איך יסתדרו העניינים. איפה אתם בשבת? את שומרת קשר עם הבנות? לא התקשרתי כמה ימים, כי לא רציתי להתאכזב שהם ידברו אלי ככה בקצרה, ולא כמו לאמא (אפילו שאמא עוזבת)...

"אבל אתמול החלטתי שאני אתקשר, אפילו אם זה יכאב - זה פחות גרוע מאשר לגמרי לא לשמוע אותם. ובאמת דיברתי כמה דקות, ושמעתי טיפונת על מה שעובר עליהם, ואני רוצה להתקשר אליהם כל בוקר, כי זה טוב גם להם וגם לי. הבוקר כל כך התעצבנתי, קמתי ב־7:00 והיה מוקדם, אז אמרתי לעצמי שאני אנמנם עוד איזה חצי שעה ואחר כך אקום ואתקשר, ופתאום קמתי ב־8:40 וזה היה ממש מעצבן. אז אני אתקשר אליהם אחה"צ, בעזרת השם. תהיי בקשר. אמא".

רחלי התלבטה ארוכות איך לענות למייל, כתבה מהבטן ושוב מחקה, כי חששה שמשהו בטקסט עלול לצער את אמה. בסופו של דבר, שלחה מייל מלא עלבון וכאב:

"אנחנו עדיין אוהבים אותך. כועסים, כואבים, עצובים, אבל עדיין אוהבים. עשית צעד קשה. קשה מאוד. אבל גם לכל צעד - יש כמה דרכים לעשותו. ואת בחרת בדרך הכי קשה, והכי כואבת. בלי לשתף, בלי לספר, בלי להסביר. בלי לומר למה, בלי לומר לאן, בלי לומר עם מי, ובלי לומר את הסיבה האמיתית. וזה סימן שיש לך מה להסתיר. שאת לא רוצה להסביר איפה את, עם מי ומה את עושה.

"סבתא טופי? מרמולדה? השבוע חגגנו בירושלים לנכדה שלך יום הולדת, והיא שאלה איפה סבתא? אמא, איפה סבתא??!?! ואנחנו כולנו, כל בנותייך, לא ידענו מה לענות! לא ידענו איפה את, והכי חשוב - למה?! למה???

"ובגלל כל זאת אנחנו לא מסוגלים כרגע לשמור על קשר ולהיפגש כאילו הכל כרגיל. עד שיתבררו העניינים ועד שתסבירי את עצמך. ואז, אולי, אולי נתחיל להתמודד.

בכל זאת אוהבים, 

רחלי".

כמעט חודש עבר מאז התאבדותה הטרגית של אסתי וינשטיין. מייד לאחר המקרה נטען כי היא התאבדה בעקבות ניתוק הקשר עם משפחתה החרדית אחרי שחזרה בשאלה. היא הותירה אחריה ספר, ובו תיאורים קשים על צורת החיים השמרנית של חסידות גור, שאליה השתייכה, ותיאורים מפורטים של פנטזיות מיניות.

בני משפחתה החרדים של וינשטיין בחרו תחילה לשתוק, אבל עכשיו הם שוברים את השתיקה. לדבריהם, במשך חודש שלם עברו "לינץ' תקשורתי": הם שמעו בתקשורת על חשש שהם הולכים לחטוף את הגופה, כשלא היתה להם שום כוונה כזאת; בית המשפט הודיע להם על פשרה של הלוויה חרדית וחילונית, אף שכלל לא ביקשו פשרה או הלוויה שונה; הם שמעו על התעללות לכאורה של אביהם, למרות שאפילו בספר מסופר אחרת; ובעיקר שמעו על אכזריות מצידם בניתוק הבנות - "בלי שאף אחד יידע שהיא זו שבחרה לעזוב והשאירה את הבנות לבכות אל תוך הכרית כמעט בכל לילה". 

"זו אמא שלנו", אומרת אחת מבנותיה, "אנחנו אוהבים אותה, לא הרגשנו שום צורך לריב איתה, בטח לא לריב עם אדם שהלך לעולמו. זו טרגדיה משפחתית, חשבנו שנעבור אותה באופן מצומצם, ונגיע לימים שקטים יותר. אבל גם חודש אחרי ההתאבדות, העניין לא ירד מסדר היום.

"היו מקרים שבנות שהתחתנו וכבר נקראות בשם אחר שמעו בעבודה דברים שאומרים עליהן מבלי לדעת שמדובר בהן. היה מקרה שמישהו ליחשש מאחורי גבו של שלמה (בעלה לשעבר של אסתי; י"ש), 'הנה יעקב', אותה דמות דמיונית שהודבקה לו מהספר.

"הכל הפך להיות יותר ויותר גרוע. באו כלי תקשורת והפכו אותנו למפלצות אדם. ניסינו, מתוך כבוד, לא להגיב, אבל באמת שאי אפשר יותר.

"אנחנו לא מבקשים להשמיץ אותה, רק להוציא את האמת לאור. להשמיע גם את הצד השני, ובעיקר להפריך את השקרים שפורסמו בשבועות האחרונים. אי אפשר לתאר בכלל את הנזק שנגרם כשהיא עזבה את הבנות, את הנזק שעשתה לבנות אחרי שחזרה ושוב עזבה, ואת הנזק כשהיא שמה קץ לחייה. אפילו כעת, אחרי מותה, נגרם נזק עצום עם מסכת שקרים שהשאירה אחריה. זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משהיא שלה".

אסתי וינשטיין נולדה לפני חמישים שנה ליהודית ולמנחם אירנשטיין. היא גדלה בבני ברק, הבת הצעירה מבין חמש בנות, ואחריה נולדו עוד שני אחים. גדלה במוסדות חסידות גור, וכמקובל שם, נישאה בשידוך בגיל 18 לשלמה וינשטיין. נולדו להם שבע בנות, שאת שמותיהן מבקשים במשפחה להימנע מלהזכיר, כדי לנסות לצמצם את הפגיעה בהן.

בספרה "עושה כרצונו" מתארת אסתי את הלבטים שיש לה על הדת ואת רצונה לפרוץ את החומות ולצאת בשאלה. היא מתארת חיי אישות שמרניים במיוחד, כנהוג בחסידות גור. אולם בני המשפחה מספרים כי בניגוד למתואר בספר, וינשטיין לא חיה בעולם מסוגר ואדוק מדי.

"גם בתוך גור יש זרמים", אומר ישראל יוסקוביץ', בעלה של רחלי, בתם הבכורה של אסתי ושלמה. "יש כאלה שהם יותר 'חסידישפט' - יותר אדוקים, ששומרים תקנות של גור, ויש כאלה שפחות. קשה לומר על בני הזוג שהם היו שמרנים מאוד. הם נסעו לעתים קרובות לסופי שבוע, למלונות, לטיולים. הם בילו הרבה, קשה לומר שהיתה שם אדיקות רבה".

גם בספר מתארת אסתי תהליך היפתחות שלה ושל בעלה יחדיו. כך, לדוגמה, היא מספרת איך התחילו "בקטן", ביציאה למסעדות ולשיטוטים סתמיים בתל אביב החילונית, ועל פי הספר, הגיעו עד לחיים מתירניים יותר, שכללו גם ניתוח להגדלת חזה (שבציבור החרדי נחשב כמוקצה), ואפילו מפגש מיני בסדנת טנטרה וכמה מסאז'ים שהפכו למיניים בינה לבין "אבי המסאז'יסט" - שלדברי שלמה, בעלה לשעבר, לא היו ולא נבראו. שלמה אמר לקרוביו כי אשתו ביקשה ללכת למסאז'ים "כדי להשתחרר", והלכה אליהם לבדה. לדבריו, כשרצתה לחזור למשפחה ונשאלה על ידי הרב אם היא אסורה לבעלה (על פי ההלכה, רק אם שכבה עם גבר זר) - השיבה בשלילה. על סמך התשובה הזאת התיר לה הרב לחזור לבעלה.

אסתי בתמונה שהעלתה לפייסבוק. "לבוש פרובוקטיבי"

בני המשפחה מצביעים על סתירות רבות בספר, שאותו הם מכנים דמיוני. "מצד אחד היא מתארת חיים שמרניים שהביאו אותה למצב שלה, מצד שני היא מספרת שהם לא שמרו על 'התקנות' באופן מוחלט", אומרים במשפחה ומצביעים על הציטוט: "במשך השנים, למדנו להביע אהבה, נפתחנו אחד לשנייה, והחוסר התחלף - יעקב רצה הרבה יותר חום ואהבה ממה שאני הייתי מסוגלת להעניק לו".

בנותיה של אסתי סיפרו למבקרים במהלך השבעה: "לעצמה היה מותר הכל, לילדים היה אסור הכל. כל הדברים שקשורים בקנייה ובלבישה של בגדים ונעליים, היו אסורים לנו ומותרים לה. זה היה מוזר. היום אנחנו מבינות שהיא היתה נפש אומללה שלא מצאה את עצמה. מגיל קטן היא לא ידעה באיזה צד לבחור, חילוני או דתי. זה בטח היה קשה לה, אבל זה היה קשה גם לנו".

יוסקוביץ' מספר על מקרה שבו לחצה עליו וינשטיין לדבר עם בתה תמי, "שאטיף לה מוסר על כך שהיא שומעת את רדיו 103 'החילוני'. אמרתי לה שאני לא רואה עצמי ראוי להטיף מוסר לבחורה צעירה, אבל היא ממש לחצה, עד שהייתי מוכרח לדבר איתה בנוכחותה. במשך כל השיחה היא פנתה אלי בלשון רבים, זו שפה שמשתמשות בה רק רבניות דגולות שלא מדברות עם גברים.

"הרגשתי נבוך מהמעמד ולא הבנתי את הדיסוננס האדיר בין ההתנהלות בחיים הפרטיים שלה לבין השפה שהיא נוקטת מולי. היה לה מאוד חשוב שהגיסים והגיסות לא ידברו, או אפילו שהבנות הקטנות שלה, אפילו בגיל 10, לא יפנו אלי.

"אם היינו יושבים בשולחן שבת ומדברים קצת פוליטיקה, היא היתה נוזפת בבעלה ואומרת לו, 'שלמה, זמירע'ס!' (זמירות). כלומר, 'תשיר ואל תטמא את שולחן השבת'. הפער הזה היה מאוד מוזר.

"היתה פעם שהיא נזפה ברחלי שנעמדה ליד המחיצה כדי לצפות בי מדבר באחד האירועים, היא טענה שזה לא צנוע. היא כתבה לה מכתב שבו היא מסבירה שהספינה תיטלטל ושרחלי תהפוך לאישה שלא מקפידה על שמירת מצוות".

קרוביו של שלמה מספרים: "אסתי שלטה בבעלה. הוא תמיד היה מובל, תמיד ניסה לשמח אותה, לרגש אותה. הוא היה מאוד תמים. שמנו לב שהיא תמיד חיפשה ריגושים, חיפשה מה לעשות. הוא הרוויח לא רע מחנות הדגים שבה עבד, והיא לא עבדה. בחורף, כשהשבת יוצאת מוקדם, היא היתה יושבת בבית במוצאי שבת בדיכאון, והוא היה מחפש להוציא אותה בכל פעם לריגוש אחר".

שלמה סיפר לבני משפחתו: "לא היה לי מה לעשות מולה. היא היתה יוצאת, מספרת שהיא נוסעת לתל אביב לפגוש חברות, או שהיא הולכת לאחיה לראות סרטים בלילה, אומרת שהיא חייבת להשתחרר. מה יכולתי לעשות? אם אסכים לה יגידו ששיתפתי פעולה, אם אתנגד יגידו שכבלתי אותה באזיקים ולא נתתי לה חופש".

אסתי נקרעה בין הרצון לחזור בשאלה לבין הפחד לאבד את הבנות. ההתלבטויות האלו הן כנראה שגרמו לה לנסות להתאבד לפני כעשור. היא בלעה אז עשרות כדורים, אך בעלה היה ערני מספיק, מצא אותה והזעיק אמבולנס. כשהתעוררה בבית החולים החליטה כי אינה מעוניינת להישאר בעולם החרדי. על פי תיאוריה של אסתי, סברה שזה יהיה הפתרון הכי פחות מכאיב.

"זה היה בלאגן אחד גדול מה לספר לבנות ולקוות שהעניין לא ייוודע ברבים, כדי לא לפגוע בבנות, וזה עבר בשלום, יחסית", אומרים בני המשפחה. 

כשאסתי יצאה מבית החולים היא החליטה לעזוב את העולם החרדי ועזבה את ביתה בפתאומיות. "בלי להסביר כלום, בלי לומר כלום, פשוט קמה והלכה", אומרים בני המשפחה. "היא עזבה את הבית, ובמשך כמה שבועות לא יצרה שום קשר. אחר כך כנראה התגעגעה מאוד לבנותיה, וביקשה לחזור. אמרה שהיא רוצה לחזור בתשובה שלמה.

"מישהו שאל עבורה את האדמו"ר מגור אם היא יכולה לשוב, והוא אמר שכן, בתנאי שתקבל עליה לעשות מצווה אחת מדי יום. וכך היא עשתה. היא כתבה לעצמה מצווה יומית ביומן ועשתה אותה".

אבל היא לא החזיקה מעמד, וכעבור שבעה חודשים עזבה שוב את הבית ופתחה בהליך גירושים.

"ביום אחד היא פשוט קמה ועזבה את הבית", אומר אחד מבני המשפחה. "השאירה פתק שאומר שהיא אוהבת את הילדים, ושאם נקשה עליה נוזמן להלוויה... ככה. בלי מילים, בלי הסברים. נשארות בנות צעירות בסביבות גיל העשרה, שכבר יודעות מה זה אמא, מי זו אמא, והיא פשוט קמה יום אחד ונוטשת אותן. בשלב מסוים בעלה דאג לה ואפילו פנה למשרד חקירות שיחפש אותה, רק לראות שהיא בסדר".

אחרי התאבדותה נשמעו קולות שהאשימו את משפחתה החרדית, שניתקה ממנה את בנותיה. במשפחה מכחישים בתוקף. שלמה עצמו סיפר למקורביו: "אף רב לא אמר להן להתנתק ממנה. אם היא כתבה להן או הביאה להן מתנות, אף אחד לא מנע את זה מהן. רק שהבנות, שכעסו על הנטישה שלה, זרקו את זה לפח".

אמה של אסתי, יהודית אירנשטיין (מימין), ובתה רחלי יוסקוביץ' בהלוויה. לא ניסו למנוע הלוויה חילונית // צילום: גדעון מרקוביץ'

לראיה מציגים בני המשפחה תסקיר שערכה פקידת סעד, שמתפרסם כאן לראשונה, ובו מספרת אסתי את סיפור ההתלבטות בין העולם הדתי לחילוני. בתסקיר היא מספרת שניסתה להתאבד ("כיום היא חושבת שזה מעשה מטורף, אבל אז היה ברור לה שהיא צריכה להתנתק, אין אמצע", נכתב), שעברה לגור ברמת גן, אולם כעבור עשרה ימים, הגעגועים לבנותיה היו בלתי נסבלים עבורה והחליטה לשוב הביתה. "ברור היה לה אז וגם עכשיו שלבנות טוב בעולמן, שאי אפשר לעקור אותן מביתן, מחייהן. הבטיחה שלא לעזוב שוב".

פקידת הסעד מציינת כי "הבנות, שחונכו במשך השנים כחרדיות, הן בביתן והן במוסדות חסידות גור, רואות במעשיה של האם סכנה קיומית לשלומן ומתקשות להיות איתה בקשר".

היא מוסיפה ומספרת על מפגש שהיה לה עם בנות המשפחה: "במהלך הפגישה עלה כעס רב על אסתר. הבנות התבטאו נגדה בצורה חריפה ביותר והביעו התנגדות נחרצת לראותה... מפגשים עימה מאלצים אותן להתמודד עם כל הקהילה, הן מוצאות את עצמן במתח לפני המפגשים ובמהלכם. התנהלותה של אמן מוזרה, בלתי צפויה. בכל פעם שמתקיים ביקור, עולמן מתנפץ לרסיסים, והן לא מצליחות לתפקד.

"הן אינן מאמינות לה כי היא אוהבת אותן, אילו היתה אוהבת אותן היתה מניחה להן. היא גרמה להן נזק רב, מבקשות שתניח להן להירפא, להתאושש ולחיות את חייהן. את הבחירה שלה בין לחיות את חייה המופקרים לבין להיות עימן כבר עשתה, ומעתה מבקשות כי תכבד את בחירתן ואת חייהן.

"הן לא מוכנות לפגוש את אמן גם לא במרכז הקשר, הן בטוחות כי כיום הרב מאלץ אותן לראותה כי הוא חייב מתוקף תפקידו כבורר, ולא כי הוא חושב שזו טובתן, וכך גם אביהן. עד היום סמכו על הקהילה שלהן, והן ממשיכות לסמוך כפי שאמן חינכה אותן".

פקידת הסעד מסכמת את השיחה עם הבנות וכותבת: "במהלך הפגישה עימי הבנות היו נסערות מאוד. ניכר היה כי כיום הן דבקות באמירה אחת חד־משמעית, שעושה 'סדר' בחייהן ומבטלת את ההתלבטות והכמיהה לאמן. אין ספק כי בעבר היה להן קשר מיטיב עימה, כיום הן מבולבלות, כועסות מאוד, מפוחדות ומשתדלות להמשיך לשרוד בעולם שהתהפך עליהן".

בהמלצותיה כותבת פקידת הסעד כי "משפחת וינשטיין ניהלה במשך 25 שנה אורח חיים חרדי, היוותה מקור למודל וחיקוי בקרב חסידות גור. לפני כשנה חל משבר קשה וטרגי במשפחה עקב חזרתה של האם בשאלה. מאז הבנות מתמודדות עם דילמות קשות, המערערות את בסיס חייהן.

"הן נמצאות במערבולת רגשית וערכית, שעליה הן מתקשות לתת מענה. אנו סוברים כי כל ילד זקוק לשני הוריו, כך גם במקרה זה. עם זאת, נראה כי על מנת לחדש את הקשר בין האם לבנותיה יידרש תהליך של ביסוס אמון מחודש בין הבנות לאמן. כיום הבנות בוחרות לצדד באביהן, שמהווה עוגן יציב עבורן ומסמל את המשכיות חייהן וביטחון".

פקידת הסעד ממליצה כי ארבע הבנות יישארו במשמורת של אביהן, וכי אסתי ושלמה יחפשו טיפול שיהיה מקובל על שניהם, ש"יאפשר לבנות לעבור תהליך טיפולי רגשי משמעותי שיתייחס למשבר, לכאב ולכעס הרב של הבנות, ויאפשר את חידוש הקשר בעתיד".

בני המשפחה מספרים כי בשנה הראשונה עשתה וינשטיין מאמצים לשמור על קשר עם בנותיה, "ואז היא עשתה נזק עצום לילדות ולכל סיכוי לקשר איתן. אף אחד לא רצה לנתק אותה מהן, אבל תחשוב מה קרה לבנות. תחשוב על ילדים שלומדים בבית ספר חילוני, יש להם בכיתה חברים ושכנים והכל נהדר, ופתאום אמא שלהם חוזרת בתשובה, משנה את הלבוש באופן קיצוני והופכת להיות חרדית. מה קורה לילדים? הם ירצו להסתובב איתה בשכונה? הם ירצו שהיא תבוא לכיתה? ילדים זה עם אכזר, הם צוחקים אחד על השני. ועכשיו תחשוב שזה בדיוק מה שקרה לבנות של אסתי, רק הפוך".

"אסתי לא הבינה את זה. הרב שליווה את המשפחה אמר לה בפירוש שאין בעיה שתראה את הבנות, אבל שתעשה את זה בשכל, מתוך כבוד, שתכבד אותן, שלא תגרום להן להתבייש בה. אבל היא היתה באה לשכונה בלבוש לא צנוע, במקרה אחד היא אפילו באה לבית הספר שלהן בלבוש פרובוקטיבי, העלתה פוסטים עם תמונות קשות לעיכול במגזר החרדי, ומספיק שלאחת מהחברות היתה גישה לפייסבוק, היה די בזה כדי לגרום לבנות להתבייש.

"ראינו בפייסבוק תמונות שלה רוקדת בבגדים לא צנועים. אין לנו בעיה שתעשה את זה, שיהיה לה לבריאות, אבל למה להעלות לפייסבוק כשיש לך בנות שזה מפריע להן? אלה הבנות שלך, אי אפשר לשמור עליהן קצת? מה כל כך דחוף לפרסם את זה?

"כל מסיבה שהיתה לבנות הפכה עבורן לסיוט - מסיבת חנוכה, מסיבת פורים או מסיבת סוף שנה. הבנות היו בהיסטריה, מה יהיה אם אמא תבוא? ואיך היא תבוא לבושה? ועם מי היא תבוא? עם חבר?

"זה בכלל לא משנה אם יש או אין הסכמה על הדרך, אם היא חילונית או לא. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, שיבושם לה. 

"רוצה להיות חילונית, תהיי חילונית, אין בעיה. אבל אי אפשר להרוס את העולם שבו הבנות גדלות. לפני כל חתונה של בת היה ממש חשש כבד שהיא תופיע, ועם מי היא תופיע. היו חרדות, פחדים ובכי של ממש".

אחיה ובן זוגה של אסתי סיפרו לאחר מותה כי אסתי ניסתה ליצור קשר עם הבנות, ושלחה להן בלונים ומתנות בימי ההולדת שלהן. חתנה, ישראל יוסקוביץ', מתאר את הדברים מהצד השני. "אני זוכר את אחד המקרים האלה, בערב ראש השנה. זה זמן של כובד ראש, של מתח, הרגשה של יום הדין - באים לפני שופט שמחליט מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. והיא הגיעה בערב ראש השנה עם ליצן ובלונים. הבנות הרגישו כאילו תקעה להן אצבע בעין. לא הבינו מה עובר על אמא שלהן, חשבו שהשתגעה".

בעלה לשעבר שלמה וינשטיין. בני משפחה מעידים כי היא שלטה בו

בני המשפחה טוענים בתוקף כי "אם אסתי היתה רוצה, היא היתה יכולה לפגוש את בנותיה". שלמה אמר לקרוביו: "מעולם לא מנעתי ממנה לראות את הילדים. מישהו מכיר מקרה בארץ שבו אמא רוצה לפגוש את ילדיה ולא נותנים לה? אין בית משפט? אין רווחה? משטרה? מה זאת אומרת 'לא נותנים לה'?

"יש המון חסידי גור שיצאו בשאלה, שנלחמו על הילדים שלהם וקיבלו עליהם משמורת מלאה. היא פשוט לא עשתה את זה. היא לא נלחמה על הילדות שלה.

"בגלל החזרה שלה בשאלה והטלטלה שעברה על הבנות, הוחלט כי היא יכולה לראות אותן בנוכחות של גורם שלישי, פקידת הסעד. ניסו למנוע את הבלבול, רצו שגורמים מקצועיים ילוו את הבנות. אבל היא לא הסכימה - היא רצתה שזה יהיה בתנאים שלה, או שלא יהיה בכלל".

המצב שבו היו הבנות והחשש מאמן גרמו להן לכתוב לה מכתבים קשים, המתפרסמים כאן לראשונה. לדברי בני המשפחה, המכתבים נכתבו מתוך כאב גדול.

"רציתי לתקן את המחשבה - האשליה האווילית, התינוקית והטיפשית שלך בדבר פגישות מסודרות איתנו - פשוט אין לך סיכוי", כתבה לה לפני כמה שנים אחת מבנותיה, שהיתה אז בת 15. "אנחנו שונאות אותך וכועסות עלייך מכל הלב. אין לנו כל רגש טוב כלפייך, ואנחנו מסרבות בתוקף לראות או להיפגש איתך. תני לנו מנוח! ואם לא תעשי את זה בעצמך - אנחנו נעשה את זה!

"אנחנו חזקות כמו פלדה, ושום התחנפות מטופשת מצידך לא תצליח לרכך אותנו. אם תעזי לבוא לכאן, נעיף אותך, כמו שעשינו לליצן המטופש שנחת כאן דקה לפני כניסת החג הקדוש והיה מוכן 'להפעיל אותנו'. את מבינה? זה כבר לא הבית שלך. אין לך מה לחפש כאן!

"את אמנו הביולוגית, אך אנחנו של הקב"ה, תפקידך לשמור עלינו שלא יאונה לנו כל רע, את אמורה רק להגן עלינו. בשביל זה הורים חיים. אבל את?! את עזבת אותנו! נטשת!! פרקת מעלייך כל רגש אחריות כלפינו, את מסתובבת איפה שאת רוצה, עושה מה שאת רוצה, ובכלל לא שומרת עלינו. להפך, את עושה לנו רע, פוגעת בנו והורסת אותנו.

"יש מי ששומר עלינו - אבא שבשמיים ואבא שלנו, שממלא את התפקיד בשלמות. תרחמי עלינו!! לא רצית אותנו - אז לא!! בגדת בתפקידך!! אז לפחות תני לנו להתמודד עם מה שעוללת לנו, תני לנו לנסות לחיות בשלום את החיים ההרוסים והאומללים שהפלת עלינו, ותעופי לנו מהעיניים.

"אמרת לסבתא שאת כבר לא שייכת לכאן, לא?! תפסיקי לכתוב לנו מכתבים נוטפי שקרים, לשלוח לנו מתנות מטופשות. שתדעי שאבא לא מעלים מאיתנו דבר, כמו שאת משקרת לעובדת הסוציאלית. שום מכתבים, שום מתנות. כל מה שאת שולחת אבא מעביר לנו, ועד היום קראנו כל מכתב, התרתחנו ושרפנו - גם השבוע, ביום רביעי, כשהגעת בבוקר עם החבר החילוני שלך (בעלך?) והיית לבושה בבגדי 'שחץ', שצעיף בקושי מכסה אותם, ועלית ותלית על הדלת את מכתבי השטנה שלך. שתדעי שהמכתבים היו אצל אבא הבוקר והוא הביא לנו אותם, וגם פוררנו לפירורים והעפנו לפח, כמו שעשינו לקודמים.

"את היחידה שמסיתה אותנו נגד עצמך, עם כל הכעס והשנאה בכל צעד שאת עושה. עיזבי אותנו, אין לנו כל קשר אלייך, אנחנו שונאות אותך וכועסות עלייך בצורה שלא תתואר, ומתנגדות בכל תוקף להיות איתך בקשר". 

במכתב אחר, כואב במיוחד, שבו האות הראשונה בכל שורה היא לפי סדר הא"ב, כתבו הבנות:

"אין לנו מילים להביע את כעסנו עלייך, אמא. ברחת לך לרמת גן, שם את חיה, אמא. גזרת עלינו חיים קשים ברשעותך, אמא. דמעות הורדנו ועוד נוריד עלייך, אמא. השארת אותנו יתומים. חיים כיתומים, אך עם אמא. והלכת לאן שהתחשק לך, אמא. זנחת אותנו, בשביל רצונותייך הפרטיים, אמא. חילונית את מסתובבת בלי להתבייש, אמא. טוב מהו חסכת מאיתנו לדעת למשך תקופה ארוכה, אמא. יללותינו טרם פסקו בגללך, אמא. כל שהיה חל נחשב בעינייך כאפס לעומת רצונותייך, לא כאמא. לקחת כל חלקה טובה שעוד נשארה, ולפי דברייך 'את עוד אמא'. מנעת מאיתנו להמשיך את חיינו ולהשתקם, אמא. ניסית להפריע שוב ושוב את שלוותנו, הזאת אמא?! סימנת אותנו כקורבנות לטבח - את בנותייך, אמא! עזבת אותנו לאנחות - לטיפולו המסור של אבינו, שעדיין בעלך, אמא (מסכן!) פינית לו את השטח ולא מתוך רצון טוב או אהבה, אמא. צעקותינו וכאבינו חלפו ליד אוזנייך ולא רצית לשמוע, 'אמא'. קרעת את ניסיונות איחוי לבבנו שוב ושוב, אמא. רק שלא נתרפא מכאבנו. למה, אמא??? שבת שוב ושוב בביקורים הרסניים, אמא. תודי שזה טמטום! תודי שזו לא אמא! אז מה זה כן???...!!!"

הבנות חתמו על המכתב: "מאיתנו ומדמעותינו".

הבנות מספרות כי שלמה גידל אותן לבדו. "שתי בנות התחתנו, ותמי יצאה מהבית. היו ארבע בנות בבית, ובכל שבת התארחה בבית בת נשואה. הוא היה עושה הכל לבדו. לא קנה אוכל בחוץ ולא הסתפק בלשים נקניקיות במים, אלא היה מכין אוכל טרי כל השבוע, וגם לפני שבת. הוא גם מעולם לא השמיץ את אמא. אמר לנו שאת אמא תמיד צריך לכבד". 

בני המשפחה טוענים כי פרט לשנה הראשונה, אסתי כלל לא ניסתה להגיע לבנותיה. רחלי, הבת הבכורה, סיפרה במהלך השבעה למבקרים כי "אם היא היתה מתקשרת, לא הייתי מסוגלת לנתק לה, זו אמא שלי. לשלוח מייל פעם אחת לקראת החגים זה לא נקרא לנסות להיות בקשר. הרגשנו שכשהחגים מתקרבים והמשפחה חסרה לה, היא נזכרת בנו פתאום". 

שאר הבנות טוענות כי אמן כלל לא ניסתה ליצור איתן קשר. "היתה הרגשה שהיא ויתרה עלינו", סיפרה אחת הבנות הצעירות. "את רוצה קשר? תילחמי! תצלצלי! תדפקי בדלת! היא לא עשתה את זה".

בני המשפחה אומרים: "למה להתאבד? רצית שהבנות יידעו כמה כואב לך? רצית לשנות את המצב? תני להן לקרוא ולהגיב. רחלי קיבלה את הספר בבוקר של היום שבו אסתי התאבדה, למה היא לא חיכתה שהיא תקרא את זה? אולי משהו היה משתנה? ברור שאם היא היתה יודעת שזה ייגמר ככה, הדברים היו נראים אחרת". 

אחד הדברים הקשים בפרשה, לפחות מהצד החרדי, הוא התיאור הפורנוגרפי המפורט של חיי המין כביכול של אסתי ושל בעלה, תיאורים מפורטים על סדנת טנטרה ומפגשים מיניים עם מסאז'יסט. 

לדברי שלמה, שום דבר מזה לא התרחש במציאות. "הכל שטויות והבלים, לא היה ולא נברא", הוא אמר לקרוביו. "אנשים לקחו את הספר הזה ועשו ממנו 'כזה ראה וקדש', כאילו כל מה שהיה כתוב שם באמת קרה. זה פשוט לא נכון, שקר אחד גדול".

אחד האנשים הקרובים ביותר לשלמה וינשטיין מספר שלקח אותו לשיחה אישית כדי לברר את הפרטים. "הוא בכלל לא ידע מה זה טנטרה. גם על המסאז'ים טען שזה פשוט לא נכון, הם מעולם לא עשו מסאז' ביחד. אסתי קראה המון ספרים, גם מהסוג הזה, והיו לה דמיונות. היו כמה פעמים שהיא אמרה שהיא צריכה להשתחרר והולכת לעשות מסאז', אבל מעולם זה לא היה איתו ביחד. לא היה ולא נברא".

"שלמה היה מזועזע מהתיאורים שסופרו עליו בתקשורת", אמר קרוב משפחתו. חוץ מהעובדה שהוא לא בן אדם אלים, הוא בכלל לא הבין איך זה יכול להיות. מה זאת אומרת להפוך אותה לשפחה? לתפוס אותה בשערות? להכריח אותה? אם הוא היה כזה אדם סוטה, איך היא הסכימה שהבנות יגדלו אצלו? הרי אף אחד לא הכריח אותה. היא אומרת בעצמה שחשבה שיותר נכון להן לגדול אצלו. אם כבר מישהו היה שפחה זה הוא, הוא היה כנוע לה ברמות. היא לא הרשתה לו לדבר עם האחיות שלו במשך תקופה מתוך קנאות. היא שלטה בו.

"צריך לקרוא את הספר ולראות כמה סתירות יש שם, זו עלילת הדם הכי גדולה שיכולה להיות. שלמה אומר שאם היא היתה בחיים, הוא היה יושב איתה ומדבר איתה. היה רוצה להסתכל לה בלבן של העיניים ושתגיד לו את האמת. אבל היא הלכה, אין לנו אפילו איך להתווכח איתה על העובדות. אין פה צדק".

"עברנו לא פחות מלינץ' תקשורתי", אומרים בני המשפחה. "אף אחד מאיתנו לא רצה להגיב, כדי לשמור על הכבוד של אסתי ועל החיים של הבנות הצעירות, אבל ניצלו את זה לפרסם מסכת של שקרים. תיארו שרבנים הורו לשלם לה פיצויים כדי לשתוק, כשהאמת כמובן הפוכה לחלוטין - היה הסכם גירושין וחלוקה של נכסים, וזה היה אחד הסעיפים שהיה קשור בדירה ובעסק. זה הסכום שהיא קיבלה במסגרת הסכם הגירושים. לא פיצויים, לא דמי שתיקה ולא שום דבר".

"הלינץ' התקשורתי היכה בנו ביום ההלוויה של אסתי", אומר יוסקוביץ'. "פתאום שמענו בתקשורת דברים עלינו, שלא חשבנו עליהם בכלל. למשל, אמרו שהמשפחה רוצה לחטוף את הגופה כדי שהיא לא תנותח. לא האמנו. בחיים לא שמענו על דבר כזה, ובוודאי לא ביקשנו שום דבר כזה מאף אחד. אם מישהו היה מעז לחשוב לחטוף את הגופה או משהו דומה, היינו מטפלים בו בעצמנו במלוא החומרה.

"בבוקר שמענו שתמי הולכת לבית המשפט, ולא ממש הבנו למה. השאלה כביכול היתה הלוויה חילונית או חרדית, ולנו לא היה מושג, אף אחד מאיתנו לא ביקש שום דבר, בטח שלא תהיה הלוויה חילונית. דיברתי בבוקר עם חנוך, אחיה של אסתי, ואמרתי לו: אתה אחראי, איך שתנהל את זה יהיה מקובל עלינו.

"במהלך היום תמי התקשרה וביקשה את הכתובות של האחיות, כדי לשלוח להן צווי בית משפט על פסיקת השופטים שצריך לעשות שתי הלוויות. אמרתי לה שאין לנו שום נגיעה לזה, לא ביקשנו כלום, ואנחנו בכלל לא צד בעניין. למעשה אין דבר כזה הלוויה חרדית או הלוויה חילונית. לשיר ולשים פרחים זו לא הלוויה 'חילונית'.

"מהרגע שקבעו שיש כביכול שני טקסים, פשוט הגענו למה שביקשו שנגיע. דחקו אותנו לזה. אף אחד לא התעמת על העניין הזה, לא התנגד ולא דרש כלום. הכל היה המצאה אחת גדולה".

יוסקוביץ' מציג מכתב של המכון לרפואה משפטית, שבו נכתב כי "על פי הרישומים הקיימים במכון הלאומי לרפואה משפטית, תיאומי הלוויה וסידורי הקבורה של המנוחה, אסתי וינשטיין ז"ל, נעשו בכפוף לצו בית משפט ובתיאום עם בת המנוחה, הגב' תמי מונטג. נוכל לציין כי לא נעשו תיאומים על ידי המכון עם גורמים אחרים".

judash0@walla.comהמכתב שכתב בעלה לשעבר של אסתי לבנותיהם לאחר מותה

הבעל: סבלתי סבל נורא

השבר המשפחתי, השמועות והליחשושים הביאו את שלמה וינשטיין לכתוב לבנותיו מכתב אישי במייל, המתפרסם כאן לראשונה, ובו הוא מנסה להסביר להן את האירועים ולענות על השאלות הקשות. כל אחת מהבנות קיבלה מכתב אישי, לפי גילה ורמתה. 

"בתי האהובה, מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה על שבר משפחתנו, שלא היה ניתן להעלותו על הדעת אף בחלומותיי השחורים ביותר. כותב אני מכתב זה לך בלב שותת דם. מתלבט על כל מילה, האם לכתוב? האם לספר? האם לחשוף אתכן למציאות כפי שהיתה? האם דברי יחזקו אתכן או שמא יחלישו? האם מועיל אני ולא מזיק? כיצד אוכל לחזק אתכן, כיצד אוכל למלא את תפקידי כאבא בשעה זו.

"מילותיי כואבות אמנם, אולם אתן ורק אתן עומדות בראש מעייניי, וכולי תפילה שמילים אלו ימלאו את תפקידן. מעולם לא דיברתי על הדברים שאכתוב להלן, הקדוש ברוך הוא עדי שעשיתי מה שביכולתי על מנת לשמור על כבודה של אמכן, גם כאשר היא בעצמה לא שמרה עליו.

הרי אמא זו אמא, היא זו שהביאה אתכן לעולם והשקיעה בכן את נשמתה, ועל כך הכאב הוא כפול ומכופל, פעמים רבות שאלתן אותי שאלות ולא קיבלתן מענה, וזו היתה הסיבה היחידה: רצוני לכבד את אמא שלכן, גם כשבחרה לנטוש הכל ולברוח.

אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. שנשאר לאחות את השברים והנשמות שהתרסקו בלכתה. אינני יודע מדוע נגזר על משפחתנו ללקות כפליים בכל חטאותיה. פעמיים חווינו את הכאב חותך בבשר החי בוקר, צהריים וערב, יום אחרי יום. מי אני שאחשב חשבונות של עולם או אתיימר להבין את הסיבות לסבל המתמשך של כולנו במשפחה שנושא פצע מדמם שאינו מתרפא ואינו מגליד.

הדבר היחיד שהחזיק ומחזיק אותי הוא האמונה שלנו בבורא עולם, שבחר להעביר אותנו דרך הכאב הזה, כי רק הוא היודע מה הטוב ביותר עבורנו, והוא נותן את הכוח להתמודד. וכפי שעברנו את הפעם הראשונה, כך נעבור את הפעם הזו. אני גאה בכן, בנותיי האהובות, הכוח שלכן במבחן התוצאה הוא נחמתי בעוניי.

כמה נלחמתי, שאמא שלכן תהיה חלק מהחיים שלכן, שתזכה לראות אתכן כפי שאתן היום, גדלות, מתבגרות ומקימות משפחות לתפארת. לילות שלמים עברו עלי בכאב שלא ניתן להכיל, פניתי לכל מי שרק יכול לסייע לי לייצב את משפחתי האהובה ולמנוע את הנתק הנורא.

לא האמנתי שהיא מסוגלת להגיע למקומות הנמוכים הללו. זו לא היא. אמא שלכן היתה נשמה מאירה ואוהבת, עד היום אינני יודע כיצד התהפכו היוצרות. ליבי ליבי על חללי, על ילדתי התמימה תמי, שאין יום שאינני בוכה עליה ועל זה שמה שנשאר לה הוא רק הנקמה וההתרסה. מה היא רואה כשהיא מסתכלת על עצמה? לאן מובילה דרכה?

תתפללו עליה, אהובותיי, שיהיה לה טוב, זה הדבר היחיד שנשאר. האם מבינות אתן, בנותיי האהובות, מדוע מעולם לא דיברנו, מעולם לא התראיינו, לא ליכלכנו לעיתון? מי כמוכן יודע כמה פעמים נשכתי את שפתיי. אך אמא שלכן בחרה להוציא את הרפש, להתאבד במקום להתעמת, במקום להתמודד.

ברור לי שהשאלות הקשות מכרסמות בליבכן ולא נותנות לכן מנוח. האם הרפש שזרקה בפנינו באמצעות ספרה היה או לא היה. האמינו לי שאינני יודע מה כתבה, משום שלא קראתי את הדברים, רק שמעתי שמדובר בבוץ ובשנאה.

דעי, יקירתי, שמעולם לא עברתי על שום איסור. הלכתי עם אמכן כברת דרך ארוכה, הרבה מעבר למה שבעל יסכים לעשות עבור אשתו, רק כדי שתמצא מרגוע לנפשה. צעדתי איתה יד ביד. נתתי מעצמי כל מה שיכולתי ושהיה בגבול המותר, ויתרתי על כל טיפת אגו שרק היתה בי כדי להחזיר את הגלגל אחורה.

אך שום דבר לא הספיק לה. מעבר לעצמה לא ראתה דבר, לא אתכן, ולא אותי. אילו הדברים היו כפי שהיא מתארת, שום רב לא היה מתיר לנו לחיות יחד. כולם סביבה הבינו שהיא סבלה מבעיות רגשיות. עשינו כל אשר לאל ידנו כדי שתהיו בקשר איתה, כדי שלא תגדלו כמו יתומות חיות, כפי שאכן קרה. ולא הצלחנו.

מעבר לכך, מי כמוכן יודע עד כמה כיבדתי אותה. אמכן היתה האחרונה שהיה ניתן לסחוב אותה למה שהיא לא רוצה. ההפך, נסחבנו כולנו אחריה לבור שחור משחור. האם הסכם הפיצויים הוא ההוכחה שלה? מדוע לא הגישה תביעה אחת פשוטה? מדוע לא ניסתה כל דרך חוקית להוכיח את טענותיה? אולי משום שלא יכלה להתמודד עם האמת.

איך אוכל לכתוב על הכאב הנורא מכל, על בנותיי, אבני קודש, שמשתפכות בראש כל חוצות, שכל ילד במדינה כבר חרץ את דינו ודעתו עליהן. בתסקיר של פקידת הסעד תקראו על השבועיים ההם שאמכן נעלמה בלי להסביר ובלי לומר מילה, ועל הפעם השנייה, שבה נעלמה לחמישה חודשים בלי ליצור שום קשר, בלי להסביר, בלי לדבר. פקידת הסעד כותבת על המאמצים שעשינו על מנת לשמר את הקשר ביניכן לבין אמכן. אף על פי שלא הסכמתן נלחמנו בכל יכולתנו למנוע את הנתק, עד שחשבתן שאני לא רוצה את טובתכן.

מתהומות נפשי הבנתי אתכן, את הקושי העצום מול החברה, הבושה מול החברות, מול השכנות. המתח והלחץ לפני כל מפגש איתה היו עבורכן בלתי נסבלים, שמא היא תעשה לכן בושות מול כולם. נקרעתי בתוכי בכל פעם מחדש כשניסיתי לחדש את הקשר ביניכן לבינה, רק משום שרציתי את טובתכן, משום שידעתי שלמרות הכאב ההוא והבושה הצורבת, בנות צריכות את אמא שלהן, ולא משנה מה יהיה, זהו קשר בלתי ניתן להפרדה.

"פילו פקידת סעד הבינה שילדים זקוקים ליציבות. רק אמכן סירבה להבין ולכבד. וכי אני הוא זה שאמרתי לכן לכתוב את המכתבים אליה? הרי הייתי מונע זאת בגופי לו רק יכולתי. אלו היועצות, שליוו אתכן וניסו לייצב אתכן בתוך המערבולת השחורה שרחשה סביב, לעשות סוף למשחק הציני שהיא יצרה בנפשכן.

"אתן צריכות לדעת, יקירותיי: למרות כל הסיפורים שלה על כך שהיא ניסתה לחדש את הקשר, אמכן מעולם לא פנתה אלי ואמרה שהיא רוצה לראות אתכן, לא ישירות ולא דרך מגשר או דרך בית משפט. 

הקשר היחיד שניסתה ליצור היה עם רחלי. מדוע התעלמה מכולן? מדוע לא ניסתה לחדש את הקשר עם הבנות האחרות? אמא התייסרה משום שידעה שהזניחה אתכן. היה חשוב לה להראות לחבריה שהיא כאובה ורוצה אתכן, אולם היא ידעה מה מפריע לכן ושהדרך אינה לתלות דפים על עצים ברחובות, אלא בדרך נורמטיבית מכבדת.

זו לא אמא שלכן שעשתה את הדברים הללו, זו אישה שסבלה מניצול ציני ומחפיר של גורמים סביבה, שעשו עליה קופה ורמסו את נשמתה. אפילו תמי לא יודעת עד כמה הם השתמשו בה, ועדיין משתמשים בה לטובת עצמם.

אינני מתראיין לתקשורת, שבחרה לקחת צד אחד, לעשות ממנו מטעמים ולהותיר חללים בדרך. התקשורת יכלה לגשת לבית הדין, לבקש את התיק, ולהיווכח עין בעין במסמכים שאותם אני מביא בפניכן. אולם כנראה שלא האמת היתה חשובה, אלא משהו אחר.

תקשורת של מדינה שלמה התגייסה להצגה חד־צדדית, מעוותת ושקרית, על מנת ליצור טלנובלה סוחטת דמעות על סיפור שמעולם לא התרחש. מישהו דיווח שהמשפחה רוצה לחטוף את הגופה - מי הוא? מי משמן את המערכת הזו? בדיון בבית המשפט אפילו צד שני לא היה, כדי לומר את דברו.

במשך יומיים התקשורת עסקה במשפט המבוים, בזמן שהאם מחכה להיקבר. כמה סבל זה גרם לה. ואיך התקשורת לא היכתה על חטא הקונספירציות נגד משפחה שהגיעה להלוויה וכיבדה את רצונה של המנוחה? והנה, עשו בנו לינץ', בכן, בי. מי מגיע אלי הביתה עם מצלמה נסתרת, כאילו מדובר באחד הפושעים? הכל על מנת לעוות, ליצור נרטיב שיסחט דמעות לעם שלם, בלי אפשרות להרהר, לבקר, לחשוב מה באמת קורה.

גדול כים שברי. כל יום מחדש, בשמונה השנים האחרונות. לא תקראו את סיפור חיי לאחר 120 שנה, כאשר אין מי שיענה. סבל בל יתואר. ימים שהייתי צריך לרדוף אחריה, לרצות אותה, לשכנע אותה להישאר איתנו ולא לפרק בהינף יד את בניין חיינו ותמצית דמנו. הקמטים שבפניי, השעות בעבודה שבהן התאמצתי כדי לדאוג לכן, להאכיל אתכן, לתפקד בו זמנית כאב וכאם.

האם אי מי מכל הגורמים הבוחשים בחיינו האישיים כבתוך שלהם ניסה להעלות בדעתו מה עברתי בשנים אלו? בעשר אצבעותיי בניתי בית עם אמכן, ובו אתן, נסיכות נפלאות, שניגנו את מנגינת חיינו. ימים ולילות של נתינה אינסופית מתוך אהבה למשכן הקטן שלנו, עבודה אינטנסיבית על מנת לספק את צורכי משפחתי, קשרים בין לבבות שנרקמים מתוך שנים של שותפות, עמל ומאמץ שאדם משקיע רק בביתו שלו.

ואז הועם הזהב. פינת החמד שלנו נתנה למרמס ביום אחד בהיר, כאילו לא היתה, כאילו לא היו כאן שני אנשים, שהשקיעו את תמצית חייהם בשמחה, ביזע ובדמעות. לפתע פתאום הכל נותר חרב, הבית התרוקן מתוכנו, הבן אדם שרציתי לעשות הכל עבורו עזב אותי, אותנו, בלי להביט לאחור.

השירים, המנגינות, הריח הביתי המוכר והאהוב, פינו את מקומם לדמעות, דממה, ריק, וכפור שהקפיא את כולנו. נותרתי חסר אונים ומרוסק מול המציאות שהיכתה בי, מול החיים שהיו לי והתאדו כחלום בלהות, מותירים אותי כגוף בלי נשמה, אב שעולמו חרב עליו לפתע פתאום.

אנשים זרים שמעולם לא הכירו אותי נכנסו לחיי ועשו כבתוך שלהם. אמא שלכן כפי שהכרתיה נעלמה, ובמקומה מצאתי את עצמי ניצב מול אישה מנותקת, שרואה בי אויב אכזר, כאילו היתה זו ההחלטה שלי להפוך את חיי על פיהם, כאילו אני הוא זה שניצלתי, לקחתי ופגעתי.

לילות שלמים של כאב, שלפַת את ליבי בצבת ולא נתן מרגוע לנפשי. דאגה בלתי נתפסת לשש בנותיי, שסמכו עלי שאעשה הכל בשבילן.

ניסיתי להיות לכן לאב ולאם, מחייך בימים ובוכה בלילות, מנהל את הבית במקומה, דואג שיהיה לכן מה לאכול, מה ללבוש, מילה טובה לפני מבחן, שתייה חמה בבוקר, אסיפות הורים, כאשר אני הגבר היחיד שמגיע. שיהיה לכן עם מי לדבר, עם מי ללמוד למבחנים, למי לספר מה היה. עד שהגיעה אשתי (השנייה; י"ש) ומילאה את המקום הזה, ועם כל האהבה שבעולם ניסתה לתת, להאכיל, לחבק, לאהוב. 

שואלים אותי, למה אתה לא מתראיין. כאילו זה מה שחשוב. הראש שלי שקוע רק בכן, במה שעברתן. האם מילאתי את תפקידי נאמנה? האם היה משהו נוסף שיכולתי לתת? כיצד אתן מרגישות? מה חסר לכן? כיצד עוד אוכל להיות בשבילכן? ומעבר לזה - וכי למי אתראיין? למי אתן את הגירסה שלי? למי שמבקש לשמוע רק צד אחד? 

ההתאבדות שלה אינה בגללכן, הרי היא ניסתה להתאבד עוד בטרם עזבה אתכן. אם היתה מתאבדת מרוב אהבה וגעגועים אליכן, היא לא היתה משמיצה אתכן בריש גלי, תוך כדי גרימת סבל, צער ונזק, שיהדהדו בליבכן לשנים הבאות. היא דאגה שכל העולם יידע, הוציאה את ספרה לאור, את מי ביישה בכך? את מי הרסה? את בנותיה. אותי היא כבר לא יכלה להרוס, משום שלא נותר מה.

וכי היה מתרחש ההפך, לו היתה אם חילונית חוזרת בתשובה, ובנה היה מבקש ממנה שלא תגיע לבית הספר שלו במטפחת ובשמלה ארוכה, משום שהוא מתבייש בפני חבריו - האם היתה מופיעה על כך ידיעה בעיתון? היכן היא היתה בשנים האלו, שזעקתן מקירות ליבכן וחיפשתן אותה, את האמא שהיתה ואיננה? בוקר וערב ראיתי אימהות מלבישות את בנותיהן, מאכילות, מלוות, תומכות, מחבקות, מחייכות, הולכות לקניות, מקיפות אותן בחוויה אמיתית של אמא. זה קרע את ליבי בכל פעם מחדש, ניסיתי למלא את החסר הזה, ללא הצלחה. ראיתי אתכן, ילדותיי, נאבקות בנחשולים, בבדידות, בהיעדר אמא. היו אלה רגעים שלא יכולתי לשאת.

נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם. בנותיי האהובות, היום היא למעלה ורואה אתכן כאן, נושאות את ראשכן בגאווה, הולכות בדרך שבה היא חינכה אתכן, מלאות בעשייה ובחיים אמיתיים של העולם הזה והעולם הבא. כמה שמחה תהיה לה מכל מעשה טוב, מכל קדיש, מכל נר נשמה, התגברות על המידות או ויתור לעילוי נשמתה.

זיכרו אותה כפי שהיתה, כפי שגידלה אתכן. ואנו נמשיך בדרך של 'ויידום אהרון', לאחוז בטוב, לאהוב ולא לשנוא, לצעוד בנאמנות לערכים האמיתיים שעליהם גדלתם. זו דרכנו, וכך היתה מאז ומתמיד". 

-*-*-*-*-

תמי מונטג: "עשו לבנות שטיפות מוח"

תמי מונטג, בתה החילונית של אסתי וינשטיין, מסרה בתגובה: "אבא שלי המריד את הבנות נגדה. גם כשהיא חזרה הביתה, 'כדי לא לאבד את הילדים'. היא הרגישה שהיא לא אמא, שבכל דבר הבנות הולכות אליו, מדברות איתו, מתייעצות רק איתו, היא היתה כמו אוויר. 

"כשהיא עזבה, היא ידעה שהן ימשיכו לחיות בעולמן, אבל חשבה שיהיה לה קשר איתן, שתראה אותן בשבתות פעם בשבועיים ובמפגשים באמצע השבוע, וברור שתכבד אותן בלבושה. אלא שעשו לבנות שטיפות מוח. שמעו שהיא 'חילונייה', שהיא 'מופקרת', וסיפרו שהיא שינתה את שם משפחתה מווינשטיין ל'אבני'. 

"אבא שלי ליכלך עליה. זה מה שהבנות שמעו, איך הן יחשבו דברים טובים? נכון שהן אמרו לה שהן לא רוצות לראות אותה, שהן טרקו לה את הדלת ואפילו אמרו 'את לא קיימת מבחינתנו'. מאיפה זה הגיע להן?! רק משטיפת מוח".

תמי מונטג. "אבא שלי ליכלך עליה" // צילום: גדעון מרקוביץ'

לדבריה של תמי, אמה נלחמה על הקשר עם הבנות. באשר לתיאורים בספר, אומרת תמי שאמה התייעצה עם עו"ד שאמר לה שלא יהיה אפשר להוציא את הספר כמו שהוא, ובגלל זה שינתה את הפרטים. "אבל היא סיפרה לי שהם חיו חיים כפולים. אני יודעת שכל מה שהיא תיארה אמת", היא מדגישה.

לטענות המשפחה על מה התרחש בהלוויה, אומרת תמי: "סבא שלי דאג שתהיה לו אפוטרופסות ובבוקר ההלוויה הוא התקשר לחנוך ואמר לו שאסתי תיקבר בהר המנוחות בהלוויה של אישה דתייה. חנוך חשש שייקחו את הגופה ויעשו מה שהם רוצים. התקשרתי לסבא והתחלתי לבכות לו, שלא יעשה בניגוד לדעתי, שאני רוצה שהיא תיקבר לידי, ושחברות שלה יבואו. הוא ביקש שאירגע ושנחשוב יחד מה לעשות. חששתי, אז פניתי לבית משפט ליתר ביטחון. יכול להיות שהאחיות באמת לא ידעו כלום. 

"אני מבינה את שני הצדדים. חווינו תקופה קשה. האחיות שלי לא אשמות במאה אחוז, כי שטפו להן את המוח. רוב מה שעשו לא היה על דעת עצמן. 

"כלפי אבא אני ברגשות מעורבים, מצד אחד זה אבא שלי, מצד שני אני לא יכולה לסלוח לו על מה שעשה לאמא שלי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו