עשר שנים עברו ממלחמת לבנון השנייה, אולם את אחת מכמה הלחמניות עם ממרח השוקולד שהכין משה ברק עבור שני בניו רועי ועמית, שלחמו לצידו בתוך לבנון, לא יכולים השלושה לשכוח. "זה היה באחת, אולי בשתיים בלילה", משחזר משה, "ישבנו במבנה בכפר רשף שבגדה המערבית, ולפתע זיהינו תנועה חשודה. כולם נדרכו, הנשקים נטענו, ולבסוף התברר שאלו סבתא ונכדה, שפסעו להן בנחת ברחוב הראשי.
"הן לא ידעו כנראה שכל הכפר מלא חיילים ישראלים, ובאו לחפש את הבית שלהן. עצרנו אותן והכנסנו אותן לבית שבו ישבנו. גם הן וגם אנחנו רעדנו, לא היה חסר הרבה כדי שנוריד אותן. בשביל להרגיע את הבהלה חיטטתי באפוד שלי ומצאתי לחמנייה אחרונה מתוך כמה לחמניות עם שוקולד שהכנתי עוד בבית כדי לתת לבנים שלי. הגשתי לילדה את הלחמנייה והיא אכלה אותה בתיאבון. הן נשארו איתנו כל אותו הלילה, ובבוקר הילדה הקטנה שוב היתה מבועתת. פתאום עלה האור ובבית היו מלא חיילים".
"מחוץ לבית היה עץ ענבים ובבוקר הילדה הצביעה עליהם. אבא יצא וקטף לה אשכולות", משלים הבן רועי את הסיפור, "הן היו איתנו בבית יום וחצי, ממש עד סוף המלחמה. כשהתקפלנו משם וחזרנו לארץ, הזהרנו אותן לא לצאת לפחות כמה שעות. אני מקווה שהן הקשיבו לנו".
"הן חיות רק בזכות המזל, נס שהן יצאו בחיים", מסכם משה.
הבן השני, עמית, היה באותו הזמן בבית סמוך. "גם אנחנו תפסנו איש ואישה מבוגרים שהסתובבו בכפר", הוא מספר, "זה היה ממש אותו סיפור. נתנו להם משהו לאכול ומים לשתות, והגבר לקח, אבל האישה לא הסכימה ואמרה גם לו, 'אל תיגע'".
•••
הפגישה עם בני משפחת ברק מתקיימת בביתם של ההורים משה וחיה בכפר תבור, אולם בזמן המלחמה התגוררה המשפחה בנצרת עילית, עיר שספגה גם היא מטחי קטיושות. אם המשפחה, חיה, נותרה לבדה בבית, לאחר שבעלה נקרא לדגל יחד עם שני הבנים, והבת כרמל היתה עדיין בסדיר. היא שירתה כפקידה פלוגתית בגולני, והעבירה את המלחמה על גדר הגבול עם לבנון, כשלוחמי הגדוד שבו שירתה נכנסים ויוצאים מהלחימה.
"למעשה, כל המשפחה היתה מגויסת", אומר האב משה, שיחגוג בספטמבר 69 ומגדיר את עצמו כ"חייל עופרת פשוט". ברק, העובד כנהג מוביל טנקים בחברת "שלב", משרת במילואים כבר 48 שנים. "אני חייל 51 שנה, מעולם לא השתחררתי", הוא מספר, "התגייסתי ב־1965 לסיירת שקד, והמ"פ שלי בטירונות היה אמנון ליפקין־שחק. השתחררתי ב־68', ומאז ועד היום אני עושה מילואים.
משפחת ברק יום אחרי היציאה מלבנון
"על הגדוד שבו אני משרת קם כל מערך הנ"ט של צה"ל, אבל יצא לי לירות גם על מסוקים. ירינו טילי עורב והורדנו שני גאזלים סוריים במלחמת לבנון הראשונה, וגם לפחות תשעה כלים כבדים. במלחמת יום כיפור היינו באוגדה של אריק שרון והורדנו את קציני הטיווח המצרים שישבו על מגדלים. במארב הראשון אריק היה לידנו ופגענו בבוטקה של הקצין המצרי ממרחק שני ק"מ, קיבלנו ממנו בקבוק שמפניה.
"ירינו שם טילי טאו, הורדנו גם משאיות אספקה מצריות וגם טנקים. הטאו זה טיל מעולה, 99% פגיעה. בקיצור, הגדוד הזה הוא משפחה, לא סתם הבנים שלי הצטרפו אלי".
"הוא כבר הוזמן שלוש פעמים למסיבות השחרור של עצמו", צוחק הבן רועי (38), שהפך לפני חצי שנה לאבא, מתגורר בתל אביב ועובד כמתכנת בחברת היי־טק. אחיו הבכור עמית (40) עובד כמנהל פרויקטים וקשרי ממשל ב"פורום גיוס העדה הנוצרית" של האב גבריאל נדאף, מתגורר ביישוב שדה בר הסמוך להרודיון והוא עצמו אבא לשניים. האחים לבית ברק שירתו כלוחמים בגדוד 890 של הצנחנים, ו"באופן טבעי המשכנו יחד לגדוד המילואים שבו משרת אבא".
אין לצה"ל בעיה עם שלושה בני משפחה שמשרתים יחד?
עמית: "בסדיר זה אכן בעייתי יותר, אבל במילואים אני לא חושב שיש בעיה. בכל אופן אף פעם לא אמרו לנו כלום על זה. באימון לפני כמה שנים היינו אמורים לטוס יחד באותו מסוק, אבל מישהו מחיל האוויר עלה על העניין המשפחתי והפרידו אותנו לשלושה מסוקים שונים".
משה: "רציתי מאוד לשרת עם הבנים. בהתחלה המשכתי להתנדב למילואים כי זה היה מקובל, ואחר כך כבר חיכיתי שהם יגיעו. עכשיו אני משרת איתם כדי לדעת כל הזמן איפה הם ומה הם עושים, ככה אני שומר עליהם הכי טוב".
"פחדנו לפספס את המלחמה"
מלחמת לבנון השנייה היתה למעשה הפעם הראשונה שבה עשו האב ושני הבנים מילואים יחד. "אני השתחררתי בשנת 2000, וב־2006 עבדתי באוסטריה כמאבטח באל על", מספר רועי, "המלחמה היתה בעצם שירות המילואים הראשון שלי. כששמעתי שקיבלנו צו 8 עליתי על מטוס ובאתי. הצטרפתי לגדוד אחרי יומיים, כשהם היו באימון בבסיס באליקים".
עמית: "אני ואבא עשינו לפני כן מילואים יחד, היינו גם בתעסוקה מבצעית. בלבנון השנייה היה ברור שיגיע צו 8, כי הייעוד המקורי של הגדוד הוא להילחם בחוליות משגרים ובחוליות נ"ט של חיזבאללה. והצו אכן הגיע בסוף".
משה: "כשקיבלנו את צווי ה־8 התקשרנו לרועי ואמרנו לו לבוא מייד. בינתיים חתמנו בשבילו על ציוד ונשק".
את רוב תקופת המלחמה העבירו בני המשפחה וחבריהם לגדוד בהמתנה בשטח כינוס, סמוך למכ 398971 ללת עמק יזרעאל שעל יד עפולה. גם שם נשמעו אזעקות, וקטיושה אחת אף נחתה ליד האוטובוס של אחת מפלוגות הגדוד שהיתה בדרכה חזרה מאימון. בסופו של דבר, לאחר המתנה מורטת עצבים, נכנס הגדוד ללבנון.
האחים והאב באימון מילואים
"כבר פחדנו שנפספס את המלחמה", צוחק משה, "פעמיים היינו על האוטובוסים בדרך לגבול, הגענו לגדר ממש, וחזרנו. בפעם השלישית נכנסנו פנימה. ההליכה היתה קשה מאוד. הלכנו רק בלילות, ובימים ישבנו בבתים. סחבנו משקלים כבדים, המון תחמושת, פק"לים, אוכל ומים, והלכנו תוך הסבך. אני זוכר שבאחד הלילות, בגלל שאני מדבר 'עזית' והיה שם עדר עזים, שמעתי עז אומרת לעז, 'תראי את החיילים הישראלים האלה, איך הם מקפצים מאבן לאבן'".
עמית: "אני חושב שמשקל כמו זה שסחבתי בהליכה לתוך לבנון לא סחבתי גם בסדיר, כולל במארבים בלבנון. לכל חייל היו תשע מחסניות, מים, אוכל ופק"לים. לי היה פק"ל מטול".
באיזו גיזרה הייתם?
עמית: "נכנסנו דרך הכפר דבל, יום אחרי האירוע שבו נורה שם טיל לעבר מבנה. תשעה לוחמי צה"ל נהרגו ו־30 נפצעו. אחרי שעברנו את דבל התיישבנו בכפר רשף".
רועי: "אני ואבא היינו ממש יחד כל המלחמה, באותה חוליה. עמית היה בפלוגה אחרת וישב כמה בתים מאיתנו".
משה: "לא זזתי מטר בלבנון בלעדיו, הוא היה מפקד החוליה שלי כל המלחמה. היינו בתוך לבנון שבוע, עד הפסקת האש".
עמית: "אני זוכר שראיתי אתכם פעם אחת יוצאים מהבית. זה היה ביום הראשון, אני חושב. אחר כך כבר לא ראיתי, אבל ידעתי שאתם בסדר".
היו לכם היתקלויות עם מחבלים?
רועי: "רק ביום האחרון, אחרי שכבר הכריזו על הפסקת האש, פתאום התקרב אלינו רוכב אופנוע. לא היו באזור כמעט אזרחים, וידענו שרוב הסיכויים שהוא מחבל. קראנו לו לעצור ולהסתובב. הוא לא עשה את זה, ואז יצאו עליו כל הקלעים והקנים הכבדים שהיו בסביבה. הוא ספג אש כבדה".
משה: "ביום הראשון שבו היינו בלבנון זיהינו תנועה חשודה ליד אחד הבתים. דיווחנו בקשר, ואני זוכר שממש בתוך דקה ירד על המקום הזה מטוס קרב ופשוט שיטח את הבית שלידו זוהתה התנועה. זה היה מדהים".
עמית: "בכל בית שאליו נכנסנו היו כלי נשק וחומרי הסברה של חיזבאללה. היה ברור לגמרי שהם ישבו שם לפנינו. אני חזרתי לארץ עם קסדה ורובה קלצ'ניקוב של מחבל".
בזמן המלחמה וגם אחריה דובר על כך שהיא היתה אולי מיותרת, שנוהלה לא נכון.
משה: "אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו לוחמים. פוליטיקה זה לא העסק שלנו".
עמית: "היתה הרגשה שהמלחמה צודקת, הלכנו אחרי מ"פים ומג"דים שבאים, כמונו, מתוך אידיאולוגיה".
דיברו גם על "מפקדי הפלזמות", שלא נכנסו לשטח.
משה: "בחטיבה שלנו היינו כולנו יחד. לא יודע איך היה בגדודים אחרים, אבל אצלנו כולם נכנסו ברגל ללבנון. המח"ט סחב על הגב משקל אדיר".
עמית: "אני הלכתי בעיניים עצומות אחרי המג"ד הוותיק והמעולה שלנו, מיכה קרסנטי".
החוויות הצבאיות המשתלבות בחוויות המשפחתיות של משפחת ברק לא עוצרות רק במלחמת לבנון, אלא הולכות אחורנית גם לשירות המילואים של האב, לפני שהתגייסו הבנים לסדיר.
"צנחתי עם כל אחד מהם בקורס הצניחה שלו, וכמעט גם צנחנו שלושתנו יחד, היינו כבר במטוס, אבל הצניחה התבטלה בגלל מזג אוויר. צניחה משותפת זה משהו שאנחנו חייבים להשלים. אגב, כרמל הבת 'עשתה' לנו ברז והלכה לגולני. עבדנו קשות ועשינו מאמץ גדול שהיא תבוא לצנחנים, ושנצנח כולם יחד. כבר דיברנו שנצנח איתה ושנצא יחד מדלת המטוס - היא ורועי בדלת ימין, אני ועמית בדלת שמאל. ואז היא הלכה לגולני... רועי כעס כל כך, שבמשך תקופה ארוכה הוא לא הסכים שהיא תיכנס הביתה עם תג היחידה".
רועי: "בכלל לא הייתי בארץ באותה תקופה, אבל בסדר".
משה: "אני בן קיבוץ עברון, וכשעשיתי מילואים בצפון הייתי יוצא לשבתות בקיבוץ, משאיר את התחמושת אצל ההורים שלי ויוצא עם הילדים לטיול ג'יפים לשדות. נסענו שם גם קצת עם נגמ"שים. הילדים האלה גדלו בגדוד".
"עושים מילואים יחד"
בשלב הזה של השיחה, די ברור שמשה לא חושב על פרישה. "אתה חושב על פרישה מהמשפחה שלך?" הוא שואל. "אני לא מעז לחשוב מה יקרה ביום שבו נפסיק לשרת יחד, אף שלצערי אני יודע שהיום הזה מתקרב. האימונים והתעסוקות הופכים קשים יותר ויותר, במיוחד מאז הפכנו מחטיבה ממונעת על ג'יפים ונגמ"שים לחטיבה רגלית".
עמית: "אנחנו כל הזמן עושים מילואים יחד. הם בתאג"ד, ואני במחלקה שהתפקיד שלה הוא פינוי פצועים, אז עובדים זה מול זה בקשר".
משה: "אני אומר לו, 'בוא מייד לפנות נפגעים', ואז שותים קפה יחד".
רועי: "החטיבה עושה המון מילואים, והאימונים היום לפעמים קשים יותר מאשר בסדיר".
הרבה אנשים כבר לא עושים מילואים. אומרים שזה פוגע בפרנסה, במשפחה.
עמית: "אני חושב שאחרי לבנון השנייה היה שינוי בתפיסה, ונהיה הרבה יותר לגיטימי לעשות מילואים. אני עובד בתנועות ובעמותות כל החיים - הייתי, למשל, בין מקימי 'אם תרצו' - ואצלנו מי שלא עושה מילואים הוא שנמצא בבעיה.
"ההתמודדות הקשה יותר היא באמת בקטע המשפחתי. ההורים משני הצדדים עוזרים לאשתי, שעובדת וגם לומדת, ובלי העזרה הזו לא היינו מסתדרים ולא הייתי יכול לצאת. מילואים הם חלק מהחיים, כמו פרנסה וכמו משפחה".
רועי: "כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עבדתי באבטחה באל על, והקב"ט שיחרר אותי. הוא אמנם בדק אם יש לו מספיק אנשים, כי גם מערך האבטחה מתהדק בימים כאלה, אבל ברגע שראה שכן שוחררתי מייד. אל על אפילו נתנו לי חבילות שי. אחר כך עבדתי באינטל, וגם שם יש הרבה מנהלים שהם קצינים בצבא ומפרגנים מאוד לכל מי שעושה מילואים. במקום העבודה הנוכחי שלי, הבעלים אמר שכל מי שגויס בצוק איתן מקבל תוספת קטנה למשכורת".
משה: "כבן קיבוץ, התביישת אם לא עשית מילואים. זו היתה בושה. אגב, שני הבנים נולדו כשהייתי במילואים. עמית נולד כשהייתי בתעסוקה בחברון: באו להודיע לי ונתנו לי לצאת ליום אחד הביתה. רועי נולד כשהייתי באימון בצאלים. התקשרתי לחבר טייס, שעיכב טיסה לבסיס רמת דוד כדי שאוכל לעלות עליה ולהגיע מהר צפונה. הגדוד הוא המשפחה שלנו, אז המשפחה מתגייסת לעזור למי שנשאר מאחור. אנחנו באים לגדוד כמו שבאים למשפחה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
