אם מישהו צריך המחשה לחשיבות שמייחס ולדימיר פוטין להישגי ספורטאים רוסים באולימפיאדות - ומקומה של ההצלחה הזו במה שהוא מתאר כקימום מעמדה של רוסיה - ניתן להיזכר כי פוטין לא הגיע לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012. הוא הגיע כמה ימים אחר כך, לאולם הג׳ודו בלונדון, כדי לצפות בטג׳יר קאיבולאב זוכה במדליית זהב במשקל כבד. לפוטין עצמו חגורה שחורה בג׳ודו, והוא לא מפספס הזדמנויות לחשוף בפני אנשיו את יכולותיו הספורטיביות - ממשחקי הוקי קרח ועד רכיבה בטבע. המסר לעמו ברור: עוצמה ספורטיבית היא חלק מהעוצמה הלאומית.
אבל פוטין היה במשך השנים הרבה יותר מנערת עידוד של נבחרות רוסיות. ב־2002, כשאחרי שערוריית שיפוט המארגנים האולימפיים התכוונו לבטל מדליית זהב של זוג מחליקי קרח רוסים באולימפיאדת החורף בסולט לייק סיטי, פוטין איים בפרישה מיידית של רוסיה מהמשחקים. לאחר פשרה הוחלט כי הרוסים יחלקו מדליית זהב עם זוג קנדי.
אבל גולת הכותרת של פוטין היא ההשקעה הרוסית באירוח מפעלי ספורט בינלאומיים. 50 מיליארד דולר הושקעו בבניית עיירת סקי וספורט חורף בסוצ׳י לאירוח משחקי החורף של 2014. רוסיה סיימה במשחקים הללו ראשונה בדירוג המדליות - הישג חסר תקדים מאז פירוק בריה"מ.
ולכן אולי רוסיה הגיעה לנקודה שבה תתקשה מאוד לבלוע את עלבון ההרחקה של נבחרת האתלטיקה שלה מהמשחקים הקרובים בריו בגלל חשיפת תוכנית סימום שיטתית. העסק חמור יותר - הדרישה של הוועד האולימפי הבינלאומי היא לבדוק מחדש את דגימות השתן של כל המנצחים הרוסים ממשחקי סוצ׳י. ועדת הבדיקה של WADA - הסוכנות הבינלאומית למלחמה בסמים - טוענת כי רוסיה העלימה תוצאות של לא פחות מ־580 ספורטאים רוסים. אם זה נכון, סביר שרוסיה תאבד כמה מדליות זהב מהמשחקים ההם, וכנראה את מקומה בראש דירוג המדליות. אחד ההישגים התדמיתיים החשובים ביותר של פוטין יימחק מדפי ההיסטוריה.
גרועה מכך עבור פוטין היא העובדה כי הדרישה לבדוק את התוצאות מסוצ'י הגיעה מנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, תומאס באך, שנחשב לידיד של הנשיא הרוסי. לבאך לא היתה ברירה; הסוכנות למלחמה בסמים היא עצמאית והמסקנות שהיא פירסמה חמורות לא בגלל שימוש בסמים ולא בגלל ההיקף שלהם. הבעיה היא חשיפת מערכת הרמאות הרוסית. השירות החשאי הרוסי- ה־FSB - היה מעורב בהברחת מבחנות ממעבדות הבדיקות. אם פוטין קיווה לצאת מהעניין בכך שיבטיח חקירה מקיפה ופעולה תקיפה נגד סמים - האחראים לרמאות קרובים יותר מדי לקרמלין. ובאך, אחרי שקיבל מפוטין משחקים אולימפיים מוצלחים כל כך ארגונית, בתקופה שבה מדינות מערביות מתרחקות מאירוח המשחקים, משפיל לעיני כל את ידידו הנשיא.
חשיפת הפרשה התאפשרה בגלל מלשינים מתוך המערכת הרוסית שדיווחו לוועדת הבדיקה של WADA, בראשות פרופסור קנדי למשפטים ששמו ריצ׳רד מקלארן. בתחילת החקירות זו היתה, למשל, אתלטית רוסיה בשם יוליה סטפנובה ובעלה ויטלי סטפנוב שעבד במעבדת בדיקות הסמים הרוסית. אבל אליו הצטרף ראש המעבדה גריגורי רודצ׳נקוב. ובעוד פוטין, איש הקג"ב לשעבר, בנה עצמו כמי ששיקם את הרתעת הביון הרוסי, ארגון לא חזק במיוחד שמספק שירותי בדיקות סמים לספורט העולמי הפשיט את המערכת הרוסית מול העולם עם סייענים מבפנים.
אגב, אם בעידן הסובייטי גורלם של "מלשינים" שכאלה היה די ברור - היום לא נראה שרוסיה יכולה לעשות יותר מדי בעניין.
ההבדל בין פרטי לציבורי
וכך, כשהוא נדחק לפינה, פוטין הולך למגרש היחיד שבו כל משחק מסתיים בתיקו מסוים - הפוליטיקה. הנשיא מיהר להכריז כי ההחלטות בוועד האולימפי הן חלק ממדיניות אנטי־רוסית בהשראת ארה"ב. הרוסים הודיעו כי ישעו את כל האנשים שצוינו בדו״ח במפורש, אבל אמרו שהוא מבוסס כולו על עדותו של אדם לא אמין - ד"ר רודצ׳נקוב.
פוטין הזהיר מפני הידרדרות הספורט הבינלאומי למחלוקות של שנות ה־80. שזו כמובן לא אזהרה של פרשן אלא איום. התנועה האולימפית כמעט קרסה לאחר שארה"ב ובעלות בריתה החרימו את אולימפיאדת 1980 במוסקבה, ובתגובה החרימו רוסיה ומדינות הגוש המזרחי את אולימפיאדת לוס אנג׳לס ארבע שנים אחר כך. מי שחילץ אז את התנועה האולימפית היה נשיא התנועה דאז חואן אנטוניו סמראנש, שבאמנות פוליטית סילק מהמורות פוליטיות מסין דרך מקצוענות והיריבות בין הקוריאות. היום אין לספורט הבינלאומי מנהיגות שכזו.
על דבר אחד פוטין יכול לסמוך: תמיכת הרחוב הרוסי. גם אם העדויות מוצקות למדי, לצופה האובייקטיבי נראה שפוטין וראשי מערכת הספורט מצליחים לצייר זאת כסימון של מדינה אחת. הנחה שרחוקה מלהיות סבירה. אם מישהו היה רוצה להשתמש במדינה אחת כדוגמה לרבים - הוא בוודאי לא היה בוחר ברוסיה עם כל הבעייתיות שבדבר.
אבל הנה לכם נקודה למחשבה - אם אתם עדיין מחלקים את העולם לטובים ורעים. בארה"ב ובמדינות אחרות במערב נחשפו בשנים האחרונות שערוריות סמים עצומות. רוסיה די מצליחה בספורט, אבל לא יותר מיריבותיה המרכזיות וכנראה פחות מאשר בעבר. על פי הנתונים הספורטיביים, מאוד לא סביר שרוסיה מרמה בסדרי גודל יותר ממדינות אחרות.
אבל מה ההבדל? שבמערב הרשויות באמת נלחמות בסמים - הסנאט חקר וחשף את פרשיית הסימום בבייסבול - ומי שמבצעים את הרמאות הם ארגונים פרטיים, מקבוצות מקצועניות ועד מעבדות. ענפי ספורט שלמים, כגון פוטבול אמריקני, טניס וגם כדורגל, די פטרו את עצמם מבדיקות או מענישה רצינית. אז באיזשהו מקום, חוסר מזלו של הספורטאי הרוסי הוא שאצלו המדינה עצמה שותפה לתרמית.
למערב יש גם כוח אחר. כך, למשל, נפסלו ספורטאים רוסים רבים בשל שימוש בתרופה בשם מלדוניום, הנפוצה ברוסיה ובמדינות הסביבה. התרופה נפסלה רק השנה. לחברות תרופות ברוסיה אין את ההשפעה על מקבלי החלטות שיש לענקיות התרופות במערב. גם זה מצב לא מאוזן.
כך או כך: שום חובב ספורט ובוודאי עיתונאי ספורט לא משלה את עצמו שלריו דה ז׳נירו לא יגיעו בחודש הבא מאות או אלפי ספורטאים עם היסטוריה או הווה של שימוש בסמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו