בתוך גל ההופעות העצום ששוטף אותנו (ובתוכו גם ביטולים לא מעטים) אני רוצה להפנות תשומת לב ללהקה אמריקנית שכבר ביקרה פה לא מעט פעמים (שלוש ליתר דיוק), ובכל פעם היא נפלאה ומרגשת כמו במפגש הראשון עם מוסיקה חדשה ומסעירה. קוראים לה "מרקורי רב" (Mercury Rev), והיא תופיע במועדון הבארבי בתל אביב ביום רביעי הקרוב (20.7).
הלהקה קיימת בגלגולים שונים כבר מסוף שנות ה־80. "לא להקה רגילה, אלא יותר טריפ ארוך ומוזר", היא הוגדרה בתחילת דרכה, כשהיתה ממש אוונגרד נועז בקריטריונים המקובלים ברוק האמריקני. ולא רק במוסיקה, אלא בכל ההתנהלות שלה על הבמה ומחוצה לה לא מדובר בלהקה "רגילה", כולל העובדה שחבריה מתחלפים מדי פעם וכל אחד מהם עושה עוד המון דברים בלהקות אחרות (הסולן־גיטריסט ג'ונתן דונהיו, לדוגמה, הקליט לא מעט עם להקת "פליימינג ליפס").
בכל סיבוב מצטרפים ללהקה מוסיקאים שמגוונים את הצליל שלה. הפעם יהיה זה סיימון ריימונד, בסיסט להקת "קוקטו טווינס" ומי שהפיק את האלבום החדש של מרקורי רב, "The Light In You". זהו האלבום שעומד במוקד סיבוב ההופעות הנוכחי של הלהקה.
האלבום החדש הזה מקסים, אבל נדמה לי שרוב מעריצי הלהקה ישמחו לשמוע שבהופעה בארץ היא תבצע במלואו את אלבום המופת שלה "Deserter’s songs", שיצא ב־1998 ונחשב למושלם. לצורך הקלטתו שיתפה הלהקה חברים מלהקת The Band הוותיקה, ובמקום אוונגרד פסיכדלי קשה הציע האלבום קבוצה של שירים נורא יפים, רוק מלודי, חלומי, מרגש ומתוזמר נפלא, כולל לא מעט להיטי ענק שהושמעו גם ברדיו הישראלי בזמן אמת: "Opus 40", "The Dark Is Rising", "Goddess on a Highway", "Holes" ועוד. האלבום הזה אף נכלל ברשימת 200 האלבומים הכי טובים בכל הזמנים שפורסמה לאחרונה במגזין "Uncut". כמו כן הלהקה תבצע שירים מכל אלבומיה האחרים (ויש עשרה כאלה).
פסיכדליה ניסיונית
רוב הקהל הישראלי הכיר את הלהקה והתאהב בה בתקופת האלבום "Deserter’s songs", וכשהם היו בארץ בשנת 2000 התחזק הקשר שלהם עם הקהל הישראלי. בהופעה מצוינת בסינרמה חשף דונהיו את שורשיו היהודיים ודיבר עברית.
הם הגיעו לכאן פעמיים נוספות, ב־2005 וב־2010. הם יודעים לכסח בסולו גיטרות ניל־יאנגי, והם יודעים להיות עדינים ומתוקים (אחת ההופעות שלהם כאן היתה אקוסטית). הם בלתי צפויים. כשבא להם הם בוחרים להיות משונים וקשים לעיכול, וכשמתחשק להם הם מצליחים להיות מלודיים ונגישים. אבל הם מעולם לא הפסיקו להיות מיוחדים ומעניינים; עם השירה גבוהת הפיץ', מסכי הגיטרות והקלידים, והשירים, שגם כשהם די פשוטים הם תמיד משונים וכוללים יציאות מפתיעות. מין וריאציה מוטרפת על ניל יאנג. בפעם הקודמת, לדוגמה, המופע כלל חלק ראשון של גרסאות אקוסטיות ללהיטים גדולים וקאברים לשירים של אחרים, והחלק השני היה אינסטרומנטלי לגמרי, בשילוב וידאו ארט וקטעי סרטים אילמים. מבחינת חברי הלהקה זו היתה חזרה לתחילת הדרך שלהם, כשהקליטו פסקולים לסרטי סטודנטים שהם וחבריהם יצרו.
המוסיקה הפסיכדלית־ניסיונית שלהם יצרה להם חוג אוהדים באוניברסיטאות בארה"ב ובבריטניה, והם הוזמנו להופיע בפסטיבלים שונים ואפילו חיממו את בוב דילן. לפעמים הם נחשבו משונים מדי. פעם אחת בפסטיבל המוסיקה "לולה פלוזה" הורידו אותם באמצע הופעה כיוון שהיו רועשים ומוטרפים מדי. אך אל חשש, אצלנו הם יהיו מוטרפים במידה. כרגיל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו