הקרב על רשימת שינדלר

הרחק מעיני הציבור, באולם צר מידות בבית המשפט המחוזי בירושלים, מוזכרות ללא הרף שתי דמויות המוכרות בכל הגלובוס, ושכבר אינן בין החיים: בני הזוג אוסקר ואמילי שינדלר, שהוכרו כחסידי אומות העולם בעקבות הצלה הרואית של 1,200 יהודים בעת מלחמת העולם השנייה. 

החשיפה חובקת העולם של בני הזוג באה בעקבות סרטו עטור הפרסים של הבמאי היהודי סטיבן שפילברג, "רשימת שינדלר", שהוקרן לראשונה ב־1993 והתבסס על ספרו של הסופר תומאס קינלי. 

התיק המשפטי הטעון הגיע לפתחו של בית המשפט בירושלים בעקבות תביעה שהגישה ב־2013 פרופ' מרטה (אריקה) רוזנברג נגד יד ושם. 

רוזנברג, בת 65, מרצה להיסטוריה, היא תושבת בואנוס איירס ושימשה במשך שנים רבות מרצה בשירות משרד החוץ של ארגנטינה. באמצעות פרקליטה, עו"ד נאור יאיר ממן, היא מבקשת שבית המשפט בישראל יקבע כי היא בעלת הזכויות הקנייניות של אלפי מסמכים המוחזקים ביד ושם, ושנלקחו במזוודה מבית שינדלר על ידי המאהבת שלו, אמי שטהאר.

משם, לאחר כמה תחנות בדרך, ולאחר מותו של שינדלר, הגיעה המזוודה ליד ושם. מעבר לערך ההיסטורי של המזוודה יש לה גם ערך כספי רב: לדוגמה, לפני שלוש שנים הוצא למכירה פומבית בניו יורק עותק אחד מארבעת העותקים של רשימות שינדלר, הכולל 801 עובדים ששינדלר הציל. המחיר ההתחלתי שביקשו מנהלי אתר המכירות היה 3 מיליון דולר.

 

"הצלתי אותה מבדידות"

 אי אפשר להבין את הפרשה המורכבת הזו בלי לפתוח צוהר, ולו זעיר, ליחסיו הרומנטיים של שינדלר עם שתיים ממאהבותיו: האחת, אשתו החוקית אמילי פלזל; והאחרת, המאהבת שלו, אמי שטהאר, גרמנייה שהכיר באחד מביקוריו בישראל ב־1970, ארבע שנים לפני מותו. במשולש הרומנטי הזה מבקשת רשות יד ושם להראות כי יחסיו עם אשתו החוקית היו מעורערים למדי (ראו מסגרת).       

אוסקר שינדלר ואמילי פלזל נישאו בשנת 1928, כאשר היו בני 20. ב־1949, ארבע שנים לאחר המלחמה, נאלצו בני הזוג להגר לארגנטינה בשל קשיים כלכליים. ב־1957 חזר שינדלר בגפו לגרמניה. בעוד אוסקר שינדלר מת בגיל צעיר יחסית - 66, מתה אשתו בגיל 94. בשלהי 2001 היא שבה לגרמניה כדי להיקבר באדמתה.   

לרוזנברג אין קשר דם לאמילי שינדלר, אולם לטענתה היא היורשת החוקית שלה על פי צוואה משנת 1997. עוד היא טוענת כי ב־1976, שנתיים לאחר מותו של שינדלר, הוכרה אמילי כיורשת היחידה החוקית שלו. לדבריה, בכמה הזדמנויות היא העניקה לה בכתב את כל זכויותיה במזוודה וכן זכות קניין בלעדית "מתוך רצון חופשי ובדעה צלולה".

פרופ' רוזנברג ואמילי שינדלר

כבר בשנת 1990, שלוש שנים לפני פרסום סרטו הנודע של שפילברג, פירסמה רוזנברג את המהדורה הראשונה של הביוגרפיה של אמילי שינדלר ומקומה הנשכח בסיפור הצלתם של "יהודי שינדלר". במרוצת השנים התהדק הקשר ביניהן, השתיים נהגו להיפגש בתדירות של פעם בשבוע ורוזנברג אף תמכה בה כלכלית וסעדה אותה.

בתצהיר שמסרה רוזנברג לבית המשפט, המהווה את עדותה הראשית בתביעה, היא סיפרה כי נדהמה לגלות שאמילי שינדלר חיה בפרובינציה של בואנוס איירס "בעוני ובבדידות" (כלשונה), והתגוררה בבית קטן שהעמיד לרשותה ארגון בני ברית. 

רוזנברג מפרטת שורה ארוכה מאוד של יוזמות שנקטה כדי לשפר את חייה של אמילי, לרבות קבלת קיצבה חודשית מגרמניה בסך 500 מארק. לדבריה, כבת להורים יוצאי גרמניה שהיגרו לארגנטינה לפני המלחמה, "מצאתי שפה משותפת עם אמילי ולאט־לאט התחברנו ובהמשך הפכנו לחברות. מעבר לעניין המקצועי, כנצר למשפחה שנספתה בשואה, הרגשתי שליחות מיוחדת בקשר שנוצר עם מי שהיתה שותפה מלאה להצלת 1,200 יהודים בתקופת השואה".

באשר לחלקה של אמילי בהצלת "יהודי שינדלר", מצטטת רוזנברג דברים שאמר שופט בית המשפט העליון המנוח ד"ר משה בייסקי, ניצול "רשימת שינדלר" ומי שהיה יו"ר הוועדה לציון חסידי אומות העולם, ב־1962, בעת ביקורו הראשון של אוסקר שינדלר בישראל: "העניין של אנשי גולשוב (מחנה הסמוך לאושוויץ) מעלה אצלי תמיד מחדש תמונה של הגברת שינדלר כשהיא הולכת באולם בית החרושת ומאחוריה שני בחורים עם דליים של דייסה שבעצמה בישלה. והרי באמת צריך לב זהב כדי לטפל באלה". 

 

"בעיית פילגשים"

כמו כן, תיאר בייסקי אירוע שלימד על אומץ הלב הנעלה של בני הזוג שינדלר, שהצילו קבוצה גדולה של יהודים שהיו בדרך להשמדה: "האסירים הוסעו בקור מקפיא, ללא מזון או מים, ובתום שבעת ימי המסע הגיעו שני הקרונות. אוסקר ואמילי הצליחו לשכנע את מפקד האס.אס במקום להעביר את האסירים לרשותם באמתלה שהם זקוקים לידיים עובדות. שינדלר ואשתו העבירו את 107 השורדים למפעל ושם טיפלו בהם במסירות עד שחזרו לאיתנם".

לדברי רוזנברג, גורמים שונים הפיצו פרסומים שקריים שלפיהם בני הזוג שינדלר היו גרושים. "כל השמועות היו לא נכונות ופגעו מאוד באמילי. ראוי לציין שאמילי הרתה לאוסקר בשנת 1947, אולם ההריון נכשל והיא הפילה את הוולד". רוזנברג מספרת עוד כי תוך כדי המשפט גילתה מסמכים הקשורים לחיים הפרטיים של בני הזוג שינדלר, "שמהווים חדירה לחדר המיטות שלהם. אולם אני מוצאת שזה לא ראוי ולא מכובד להיכנס לחייהם הפרטיים של הזוג, ונושא זה לא צריך להיות חלק מהמחלוקת על הזכויות במזוודה". 

רוזנברג מודעת לחולשתו של שינדלר לנשים, אולם לטענתה אין בכך כדי לפגוע בקייס המשפטי שלה: "על אף בעיית הפילגשים שהיתה חלק בלתי נפרד מחייו של אוסקר, כולם ידעו שאשת נעוריו, אמילי, היתה ותישאר אשתו היחידה. אוסקר אף הפקיד בידי אמילי ייפוי כוח לטיפול בכל ענייניו כאשר עזב את ארגנטינה. אוסקר לא שב לגרמניה מרצונו החופשי אלא מתוך אילוץ. הוא חזר לגרמניה מתוך ניסיונות לקבל פיצויים עבור המפעל שלו בתקופת השואה. אמילי נאלצה לשלם במשך שנים רבות את חובותיו הרבים".

ארגון יד ושם משוכנע כי בידיו שורה של טיעונים עובדתיים ומשפטיים למכביר כדי לסלק על הסף את תביעתה של רוזנברג. לדעת המוסד, מקומם של המסמכים הוא ברשות הציבור מפני שהם נשמרים במוסד זה בתנאים ראויים, והרשימה "מוצגת למיליוני המבקרים במוזיאון ונגישה לחוקרים מכל העולם". 

עוד נאמר בתגובת יד ושם: "אנו מתנגדים לסחר־מכר במסמכים מהשואה. יד ושם מחזיק כדין במסמכים הללו ופעל בכל העת באופן גלוי ופומבי".

בכתב ההגנה שהגישה רשות יד ושם לבית המשפט, באמצעות משרד עו"ד דוד נ. שמרון, טוענת הרשות כי רוזנברג "מציגה את עצמה כמי שפועלת באופן אלטרואיסטי על מנת להגשים את 'צוואתה של אמילי שינדלר', כביכול. אך לאמיתו של דבר תביעה זו אינה אלא פרי רדיפת הבצע של התובעת. לפיכך, הביטוי 'צדק של אמת' המושאל מהביטוי 'חסד של אמת' מקומם במיוחד". 

עוד טוענת הרשות כי לתביעה אין דבר וחצי דבר עם צוואתה של אמילי שינדלר. לדברי יד ושם, הימנעותה של אמילי שינדלר להגיש תביעה כלשהי בקשר למזוודה במשך 25 שנים שחלפו מאז פטירתו של שינדלר, מלמדת שהיא כלל לא היתה מעוניינת במזוודה ו"פעלה לראשונה בעניין זה ב־1999 (שנתיים לפני מותה), ככל הנראה בעידודה ובהמרצתה של התובעת".

עדות חשובה בתיק מטעם יד ושם הגיעה מפיו של ד"ר חיים גרטנר, מנהל אגף הארכיונים ביד ושם. בתצהירו לבית המשפט הוא פותח אשנב ליחסים שהתפתחו בין שינדלר לבין המאהבת שלו, אמי שטהאר. לדבריו, שינדלר פיתח קשר טוב גם עם בעלה, רופא במקצועו, ובמרוצת הזמן, כאשר מצבו הרפואי של שינדלר הלך והידרדר, הוא אף הפך לאחד מרופאיו. לשינדלר, שהירבה לבקר בביתם של בני הזוג, אפילו הוקצה שם חדר. "ככל הנראה, בשנים האחרונות לחייו אמי היתה הדמות המשמעותית ביותר בחייו של אוסקר שינדלר", סיפר גרטנר.

לדבריו, המזוודה והמסמכים נמסרו לאמי על ידי שינדלר לפני שמת, וכך גם ניתן ללמוד מכתבה בעיתון שפורסמה בגרמניה ב־1999 מפי בנה וכלתה של המאהבת. מנהל הארכיונים מגלה כי בתחילת נישואיהם של אוסקר ואמילי "נולדו לו שני ילדים מחוץ לנישואים, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אוסקר ואמילי חיו בנפרד ב־17 השנים האחרונות של חייו ולא ראו זה את זה אפילו פעם אחת במשך תקופה זו".

ד"ר גרטנר הוסיף כי הקרע בין בני הזוג היה הדדי וכי אמילי התבטאה בצורה חריפה נגד אוסקר באמצעי התקשורת וכינתה אותו "חצי משוגע" וש"לא הרגישה דבר" כאשר ביקרה בקברו בירושלים. 

לדבריו, המאהבת החזיקה במזוודה כחוק עד שהלכה לעולמה בשנת 1985. שני ילדיה העבירו אותה לעיתון גרמני שפירסם את סיפור המזוודה ב־1999. התחנה הבאה היתה הארכיב הפדרלי הגרמני על מנת להעתיק את המסמכים - ועותק מהם קיבלה גם אמילי, כאשר רוזנברג השתמשה בו לספריה. בהמשך, לאחר שהארכיון סיים את מלאכתו, הוחזרה המזוודה לעיתון והועברה מטעמו ליד ושם.

בחודש שעבר התקיים דיון נוסף בתיק במסגרת הליכים מקדמיים - לפני פתיחת שלב ההוכחות שבו תעלה לדוכן העדים פרופ' רוזנברג. בין היתר העלה בית המשפט את השאלה אם יש צורך לאשר בישראל את צו הירושה שניתן בגרמניה לטובת אמילי שינדלר. פרקליט יד ושם טען כי הואיל ולשינדלר יש שני ילדים מחוץ לנישואים, יש לאשר את הצו בישראל. מנגד, טען עו"ד ממן, כי אישור כזה לא נדרש בגלל החוק הגרמני.

שני שופטים מחוזיים שכבר דנו בתיק שלחו את הצדדים לסיים את התיק הטעון הזה אצל שופט מגשר: הראשון היה שופט בית המשפט העליון בדימוס תיאודור אור, שהגישור אצלו לא צלח. 

בישיבה האחרונה הוזכר כמגשר שופט בית המשפט העליון בדימוס נוסף, יעקב טירקל, שהצדדים עדיין לא הגיעו אליו. מכל מקום, פשרה כזו, אם תבשיל, תהיה כרוכה כנראה בתשלום כספי.

השנים האחרונות של שינדלר: מפשיטת רגל, לקבורה בירושלים

מוסד יד ושם, בכתב הגנה לבית המשפט, מאיר בהבלטה את היחסים המעורערים בין בני הזוג שינדלר. בין היתר הוא מזכיר ראיון רדיו (ברשת ב') של משה בייסקי ז"ל. הראיון נערך במארס 1996, זמן קצר לאחר פרסום אחת המהדורות מספרה של פרופ' רוזנברג, "אמילי שינדלר זיכרונות" בארגנטינה. 

הספר כלל כמה אמירות לא מחמיאות על אוסקר שינדלר ביחס למניעיו בעת המלחמה. בייסקי נשאל "האם לא נראה לך שהספר נראה כמו סטירת לחי לכל הדברים שאנחנו מכירים על אוסקר שינדלר?"

בייסקי ענה כי הוא מעדיף את ספרו של תומאס קינלי, שהיה בסיס לסרטו עטור הפרסים של סטיבן שפילברג. "הדברים בספרו של קינלי הם בעיקרם דברי אמת שנאמרו על ידי ניצולי שינדלר ולא אחד ולא שניים. ואני גם הייתי אחד מאלה שקינלי בא לארץ לראות אותו. כל אחד הציג את השינדלר שלו".

בהמשך דבריו התייחס ליחסים המעורערים בין בני הזוג: "יש הרבה סיבות טובות למה היא (אמילי) ייחסה יחס שלילי לבעלה. בל נשכח, וזה לא הוסתר בספר - שינדלר היה מטבעו 'רודף שמלות'. נישואיהם נכשלו ולמעשה רוב הזמן הוא לא היה איתה. הוא היה בקרקוב במשך כל התקופה והיא היתה בצ'כיה ורק באה מדי פעם לביקור. היא ידעה טוב מאוד שיש לו נשים אחרות".

לאחר המלחמה, ככל שנקפו השנים, החיים לא האירו פנים לאוסקר שינדלר. לאחר שעזב ב־1957 את ארגנטינה ושב לגרמניה, נקלעו עסקיו למשבר והוא הוכרז בפעם השנייה כפושט רגל. בישראל הוא ביקר לראשונה בשנת 1962 ועד מותו ב־1974 ביקר בה 15 פעמים נוספות. ניצוליו הרעיפו עליו כספים ואהבה עד אין קץ. הוא התגורר בפרנקפורט בדירת חדר צנועה. כאשר ביקר בישראל בפעם הראשונה אמר עליו הניצול יצחק שטרן: "אחי, בשפה העברית קיימים שלושה ביטויים, שלוש דרגות: אדם, איש, אנוש. דומני שדרושה עוד דרגה: 'שינדלר'".

בשנים האחרונות לחייו הידרדר מצבו הרפואי של שינדלר. הוא סבל מסוכרת, ממחלת לב וכשנה לפני מותו, בדצמבר 1973, בהיותו בן 65, לקה בשבץ מוחי שכתוצאה ממנו היה משותק בפלג גופו השמאלי. הוא מת שנה אחרי, לאחר שנותח בליבו. לבקשתו, הוא הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו