סרן יוני שטבון הריח לרגע את המוות, ונשימתו נעתקה. קצין המבצעים בגדוד 51 של חטיבת גולני פשוט לא היה יכול עוד לזוז. שניות ספורות לפני כן יריות לוחמי חיזבאללה החטיאו אותו בסנטימטרים ספורים, וכמה רגבי עפר התעופפו לעבר אפו.
ממש כמו בסרטים, בראשו עלתה אז תמונה חדה וברורה: דמויותיהם של אשתו ושלושת ילדיו. "אני מבין שמישהו מכוון ישירות עלי, ושבפעם הבאה שאקום הכדורים כנראה יפגעו לי בחזה", משחזר שטבון, "אני יודע שאני צריך לקום ולדלג לעבר היעד, אבל התמונה של אשתי פשוט משביתה אותי לחלוטין".
התקרית הזו התרחשה ב־26 ביולי 2006, מהימים העקובים מדם של מלחמת לבנון השנייה. כוחות גולני וצנחנים פתחו במתקפה על העיירה בינת ג'בל, כדי להפתיע את חיזבאללה במקום שנחשב אחד המעוזים החשובים ביותר של הארגון. אלא שעד מהרה הכל הסתבך, ושטבון, היום בן 37, מצא את עצמו נתקף שיתוק דווקא בסערת הקרב.
בספרו "תחת אש", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים", מספר חבר הכנסת לשעבר מטעם מפלגת הבית היהודי מה גרם לו לקום לבסוף ולהשלים את המשימה. "העליתי בראשי שתי תמונות חדשות", הוא משחזר, "האחת היא לימוד הרמב"ם בספר שופטים בימיי בישיבה. נכתב שם כי אסור ללוחם להרהר באשתו ובבניו בזמן הקרב. עד היום אני אומר שהרמב"ם הציל את חיי. התמונה השנייה היא החיילים שהיו מאחוריי. אמרתי לעצמי, 'יוני, דיר באלק אם אתה לא קם - אף אחד מהחיילים שמאחוריך לא יקום'".
ספרו של שטבון
המטרה של יוני וחייליו היתה לסייע לחבריהם לגדוד - פלוגה שנקלעה בטעות למטע זיתים בשטח נמוך ("נחות", בעגה הצבאית), נתקלה באש תופת מגגות הבתים ודיווחה בקשר על המצב הקשה. "אחד המפקדים צעק שנגמרה לו התחמושת ושיש המון פצועים", אומר יוני, "זה הזכיר לי מאוד את קריאות העזרה של המעוזים בתעלה לאריק שרון במלחמת יום הכיפורים. ידעתי שאני חייב להגיע לשם".
שטבון קיבל אז את אחת ההחלטות הקשות בחייו: לנסות לבצע איגוף עמוק שיביא אותו אל מטע הזיתים, בלי להיתקל באנשי חיזבאללה. היה עליו להוביל את הלוחמים בציר תנועה שאותו קבע, "כשאני יודע שכולם יכולים להיהרג". התוצאה, למרות האתגר הפיזי והנפשי, היתה טובה: שטבון והחיילים שהוביל חברו בהצלחה לפלוגה, חילצו פצועים והרוגים מהשטח בעוד המחבלים ממטירים לעברם אש ושינו את פני הקרב. על פעולתו זו קיבל שטבון לימים את צל"ש הרמטכ"ל.
אבל את זיכרון חללי הקרב הוא נושא בליבו תמיד: שמונה מלוחמי החטיבה נפלו בבינת ג'בל באותו יום, ובהם הסמג"ד רועי קליין ז"ל, שזינק על רימון יד כדי להציל את חבריו. דרכיהם של שטבון וקליין הצטלבו לא מעט במהלך שירותם הצבאי, והם הפכו חברים טובים. ובכל זאת, המעשה ההרואי ההוא מעורר בו רגשות סותרים. "אני לא חושב שצריך ללמד חיילים בצה"ל לקפוץ על רימון", הוא אומר, "זה נוגד את התפיסה הבסיסית שלוחמי צה"ל צריכים לנצח ולחיות. בניתוח טקטי קליין עשה את המעשה הנכון, אבל זה לא משהו שצריך לתרגל אותו. החיילים צריכים להבין לבד שאם יש רגעים קיצוניים ביותר, נדרש מהם לעשות את המעשה הבלתי נתפס".
לקח מרכזי אחר שהפיק מאז הוא היכולת לנצח מלחמות מהאוויר. "כשנכנסנו לבינת ג'בל, האויב היה מבולבל ומופתע מאוד. זו היתה פגיעה מורלית קשה, והם נכנסו למגננה", הוא ממחיש, "מנגד, כאשר היו הפצצות של חיל האוויר הם פשוט נכנסו למקלט, ואחר כך ניערו את האבק, יצאו מהבתים ושבו לירות עלינו טילים ממשגרים. אי אפשר להכריע מלחמות בלחיצות כפתור ובמסכי פלזמה".
אחרי המלחמה, מספר שטבון, ההלם היכה בו שוב - הפעם בגלל הניגוד החד בין החוויות מלבנון לבין המטלות המשפחתיות. גם התובנות שעלו בו בעקבות כך מקבלות ביטוי בספר החדש. "פתאום מה'היי' של שדה הקרב אתה חוזר להחליף חיתול לילד, ואתה שואל את עצמך: איפה האתגר? מאז הבנתי שהאתגר הכי גדול הוא לחיות את היומיום בצורה משמעותית, ולהבין מה הם מקורות העוצמה שלך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו