פסק הדין הקשה שבו הורשע נוחי דנקנר הוא בבחינת אבן דרך בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. דנקנר הוא דור שלישי במשפחה עסקית ענפה שסיפורה שזור בסיפורה של הציונות, ועלייתו ונפילתו העסקית הן סמל לשינוי בסדרי העולם בכלכלה הישראלית.
דודו של אביו של דנקנר, עובד בן עמ"י, היה ממייסדי הערים נתניה ואשדוד, וראש העיר הראשון של נתניה. אולי הטייקון האמיתי הראשון שהיה כאן. הוא נחשב לאחד ממייסדי ענף היהלומים בארץ.
המשפחה החלה לעלות בעולם העסקים המקומי בשלהי ימי מפא"י, כאשר התאגידים בישראל היו בדרך כלל בליל של פקידים מרושלים בשליטת חברת העובדים של ההסתדרות.
ככל שהכישלונות התכופים של דרך הניהול המפא"יניקית הצטברו, עלה במקביל כוחן של המשפחות השונות בענפי המשק השונים.
הדחיפה הגדולה של הדור הבא של משפחת דנקנר הגיעה בשנות ה־80 ובעיקר בשנות ה־90. אז השתלטו יחד עם משפחת אריסון על גרעין השליטה בבנק הגדול בישראל. נוחי דנקנר, עורך דין בהשכלתו, נכנס בגיל צעיר לתפקיד ראש ועדת ההשקעות של אחד משני הבנקים החשובים במשק - בנק הפועלים. בן דודו, דני דנקנר, הגיע בהמשך עד לתפקיד יו"ר הבנק, ואז הסתבך.
אלא שהעיניים הגדולות של לקיחת הלוואות חסרות רסן, אולי הסמל הקלוקל ביותר של הקפיטליזם, בוודאי הקפיטליזם של המקורבים (מה שמכונה: crony capitalism), אמנם עזרו לנוחי דנקנר לעלות בתחילת הדרך, אך בסופו של דבר גברו על עסקיו, שיבשו את דרכו העסקית ואף דירדרו אותו למעשים לא חוקיים בערוב ימיו באי.די.בי.
באמצעות הלוואות ומינופים הצליח דנקנר להשתלט על אי.די.בי בתקופה קשה במשק של ראשית שנות ה־2000. בשנים הראשונות העסקאות היו מוצלחות. הושלמה ההשתלטות על סלקום ועסקאות ענק החלו להירקם. עם החזקות נוצצות כמו שופרסל, חברת הביטוח כלל ואחרות, אי.די.בי הפכה לספינת הדגל.
הפיתוי גבר והחריב
אלא שחדר הקברניט הפך לשומם, כל הימאים עברו לחגוג במשתה באולם הנשפים. מסיבה גדולה בכספי ההלוואות שנלקחו משוק ההון. "חגיגה" שהפכה את אי.די.בי לטיטאניק.
במקום לנווט בשמרנות לקראת הסערה או הקרחון שיגיעו, הבזבוזים נמשכו אל תוך השנים הרעות. במשבר הכלכלי העולמי התווספה גם השקעה הרפתקנית במניות הבנק השוויצרי קרדיט סוויס.
הכל קרס וב־2012 המים התחילו להציף את סיפון הספינה. אז ביקש דנקנר את עזרת כל החברים לדרך, ולמד בדרך הקשה שלא מערבים עסקים עם הנאה, כמו שאומרים האמריקנים. החברים התגייסו אבל המניה נכנסה לסחרור. מכאן ועד למעשים הפסולים שעלו מהכרעת הדין, הדרך לא היתה ארוכה.
שני הדנקנרים נפלו והם מסמלים את הקלקולים במה שנותר מ"ישראל התאגידית", שהתקיימה לרגע.
בסופו של דבר, בעולם העסקים, עיניים גדולות הן דבר חשוב, אבל הן צריכות להיות מלוות בהון ובתוכניות מוחשיות, ולא בהלוואות ממונפות ובחלומות באספמיה, משום שאז הפיתוי עלול לגבור ולהחריב את הכל.
צריך להגיד מילה טובה למערכת אכיפת החוק בפרשה, ובייחוד לרשות ניירות ערך. האומץ לעסוק בניקיון כפיים ולהפוך כל אבן לחקר האמת הוא מיסודות הרשות הלא גדולה הזאת. זו הצלחה גדולה לצוותו של פרופ' שמואל האוזר, ראש רשות ני"ע. וכל מי שרוצה לראות פעילות תקינה של שוק ההון בארץ צריך להכיר תודה לו ולצוותו.
באשר לדנקנר, אין לשמוח על אדם שירד מנכסיו. ומובן שיש מאוד להצטער על שנקלע לפרשה כה סבוכה של מסחר קלוקל ולא הגון בניירות הערך של ספינת הדגל שכה אהב.
אבל אם יש שדר שעולה מפסק הדין הענייני והחשוב של השופט, הוא שהקבוצות הממונפות הגיעו אל קיצן. זהו סוף דרכן העסקית. לא נותרו רבות כאלה, והסיפור על ההסתבכות האחרונה במסחר של המניות של אי.די.בי, בהנפקה קטנה ונואשת באחרית ימיה, הוא כנראה בבחינת סוף עידן הפירמידות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו