אפשר להבין את אוהדי איסלנד שלא רצו להתפנות מהסטאד דה פראנס. כמעט שעה עברה מאז שריקת הסיום, והם המשיכו לעמוד ביציע הקטן שהוקצה להם ועודדו. השחקנים כבר היו במקלחות, אוהדי צרפת עמוק בארוחת הערב וכמו בהדרן של הופעה מאוד מוצלחת, אנשי האיצטדיון כיבו את הזרקורים ורמזו שהגיע הזמן ללכת הביתה. אבל הם עמדו שם, ועודדו.
כולנו ראינו תבוסות בחיינו, ו־2:5 זו חתיכת תבוסה, בטח ברבע גמר של טורניר גדול. תנסו להיזכר בפנים של שחקני ארגנטינה כשחטפו רביעייה מגרמניה ברבע הגמר במונדיאל 2010 או את האבל הלאומי בברזיל אחרי ה־1:7 מול אלופת העולם בחצי הגמר לפני שנתיים. יש חוקים להתמודדות עם תבוסות, וגם אותם איסלנד קיפלה. "ברור שאנחנו עצובים, בייחוד מהמחצית הראשונה הרעה שלנו, אבל יש בנו גאווה עצומה על מה שעשינו כאן", אמר ל"ישראל היום" בירקיר ביארנסון, כובש השער השני. "אני גאה להיות איסלנדי, ולא רק בגלל השחקנים שלנו. גם בגלל האוהדים המדהימים שלנו, שעשו את הטורניר הזה לצבעוני יותר", הוסיף המאמן היימיר אלגרימסון. התוצאה בסיום אמרה הפסד, אבל התחושה שידרה ניצחון.
קשה לתאר את האוהדים האיסלנדים במילים אבל שווה לנסות, אז הנה: פעם קראו לטורניר הזה אליפות אירופה לאומות, אבל המילה "אומה" נעלמה מטעמים שיווקיים. לא בטוח שצריך את המילה הזאת בכלל, הרי בשנים האחרונות הלאומיות היא נושא רגיש בכל אירופה. והנה באה איסלנד, בלי מאמץ מיוחד, והדגימה מה כוחה של אומה גאה ומה טורניר שכזה יכול לתרום לה. "הטורניר איחד אותנו יותר מכל אירוע אחר בהיסטוריה של המדינה", מודה אקי, אוהד בסביבות גיל ה־70 שהגיע לטורניר עם שני הבנים והמשפחה. שלושה דורות. בכלל, ילדים ונשים הם מראה שכיח מאוד ביציעים הכחולים, וכולם לוקחים חלק בלתי נפרד ב"ICELANDIC THUNDER CLAP" - מחיאת הכף שהפכה לאחת מקריאות העידוד הזכורות ביורו הזה. אגב, נהוג לחשוב ששורשיו של המנהג הזה נמצאים בסיפור אגדות ויקינגי סקנדינבי, אך לא כך הדבר. עיתונאים מקומיים מספרים שב־2014 הקבוצה המקומית והקטנה סטיארנאן יצאה למסע קסם בליגה האירופית, שהסתיים עם הדחה מול אינטר האיטלקית בפלייאוף של שלב הבתים. בדרך לשם עברו האיסלנדים את מאת'רוול הסקוטית בשני מפגשים, והיה זה במשחק החוץ, שם פגשו לראשונה את קריאת העידוד העוצמתית הזאת. סטיארנאן התאהבה, הביאה את מחיאת הכף לאי הקטן, והשאר היסטוריה.
בין תצוגות העידוד המופלאות שהשאירו את אירופה ללא סופרלטיבים היתה גם נבחרת כדורגל לא רעה בכלל. באמצעים הדלים שלה איסלנד הביאה לטורניר הזה אלמנטים שנבחרות אחרות מתעצלות או שלא מנסות לאמץ, וחבל. כדורגל הוא ענף דל בתרגילים משורטטים, לא ברור ממש למה, והנה באה נבחרת פצפונת ומדגימה מה אפשר לעשות עם הוצאת חוץ מידיו של שחקן כדוריד לשעבר, תנועה נכונה של בלם בגובה מטר תשעים והצטרפות של שלושה שחקנים נוספים לרחבה. פשוט כל כך, יעיל כל כך. איסלנד גם הכניסה למשחק שלה ערמומיות, סדר מופתי, ניצול מצבים ומודעות מוחלטת לגבי יכולותיה ומגבלותיה. "תמיד אמרנו שהצלחת הכדורגל האיסלנדי לא נמדדת מול צרפת", הסביר בסיום אלגרימסון; "ההצלחה שלנו תהיה לחזור לטורניר כזה ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו". באיסלנד בטוחים שתסריט כזה אפשרי. השחקנים בגילים המתאימים והציפייה היא שההצלחה ביורו תמנף את ההתקדמות ותפתח דלתות עבור אחרים. "צברנו פה ניסיון אדיר והוא יעזור לנו בהמשך", הוסיף ביארנסון והתייחס כמובן לאוהדים; "נצטרך לספק אותם, הם ירצו לחוות עוד דברים כאלה".
איסלנד כבשה את אירופה וגם את כותב שורות אלה, שנשבע לעקוב אחריה מעתה ועד עולם. לא בכל יום פוגשים נבחרת ברבע גמר אליפות אירופה, ואת נבחרת איסלנד פגשתי. לא סתם אני בוחר במילה "פגשתי", כי במהלך השנים ראיתי הרבה כוכבים גדולים אבל לא פגשתי אותם. הם עברו לידי, רובם התעלמו, חלקם ירו קלישאה שמשמעותה אחת: קח, תגיד תודה, ביי.
אבל את איסלנד פגשתי. זה קרה באזור הראיונות, בסיום ה־2:5 מול צרפת. בעיקרון, באזור הזה השחקנים נוהגים להרכין את הראש ולהתקדם לאוטובוס בצעדים קצובים ומתוזמנים, אבל לא האיסלנדים. היימיר אלגרימסון, מאמן לאומי, התהלך מחויך ועצר לידי בשמחה. במשך שמונה דקות דיברנו, שיחה של ממש, על הדרך, התחושות וההשלכות. "יש בקהל 300 איש שאני מכיר אישית", הסביר, כאילו מתנצל שחיכינו לו. בהמשך הוא זרק בדיחה, ענה על כל שאלה ושאלה באריכות ונפרד בלחיצת יד. בזמן שדיברתי עם השחקנים האיסלנדים, חלפו מאחורינו כמו רוח סערה פול פוגבה, דימיטרי פאייט, הוגו לוריס ואוליבייה ז'ירו, נוצצים מתכשיטים. באותו רגע המחשבה היחידה שעלתה לי בראש היא האם גם האיסלנדים יהיו כאלה בעוד כמה שנים? מקווה שלא, אבל גם אם כן, תמיד אוכל לספר שפגשתי, ממש פגשתי, את איסלנד של יורו 2016, איסלנד הראשונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
