נתחיל מהסוף, או אולי מההתחלה: אני לא הריונית טיפוסית נורמלית. כלומר, אני לא בחורה נורמלית. זאת אומרת, אני נורמלית אבל, אני פשוט לא האישה הממוצעת, הטיפוסית.
כיאה לאישה לא טיפוסית, אני חווה את ההריון שונה מנשים רבות. ממש לא מעניין אותי לדבר על איפה אלד, ולא ברור לי למה כולם מתעניינים אם אניק או לא, למי אכפת?
אני לא מתעסקת כל היום במצבי ההריוני ועדיין מופתעת כשאני עוברת מול מראה ורואה שהאישה ההריונית שם זאת אני.
אני לא נכנסת לפורומים וקבוצות פייסבוק של הריון ולידה, או חוקרת איזו עגלה ורודה הכי משתלמת. אין לי חשקים לשום דבר חוץ מנוטלה אבל בעצם, יש לי חשקים לנוטלה מאז שנולדתי.
בקיצור - אני לא הריונית טיפוסית. ובכל זאת, הצלחתי להגיע ל-3 תובנות שאולי יחדשו לכם משהו או לפחות יפתחו לכם את הראש ויגרמו לכם להסתכל על ההריון, קצת אחרת.
הריון זה נס - אז שמישהו יעשה לי נס בבקשה. שניים סוכר.
אני בחורה גאה. אני אוהבת לעשות דברים בעצמי ולהוכיח בעיקר לעצמי, שאני לא צריכה אף אחד. אפשר להגדיר אותי כקשוחה, טום בוי ומאוד עצמאית. אז כשמישהו מציע לי לשבת במקומו, אני מסרבת.
אני לא הראשונה ולא האחרונה שבהריון, אני לא מיוחדת, יש כמוני מיליונים ברגע זה ממש ובכל רגע נתון, העולם מתקיים בזכות אינספור נשים בהריון אז מי אני שאדרוש יחס מיוחד?
אבל יום אחד הבנתי. פשוט הבנתי את כל הנשים בהריון, שלא מתביישות לרגע להתפנק על חסדיהם של אחרים. שלא תבינו אותי לא נכון, זה כיף! זה כיף שמפנקים אותך, שדואגים לך, ששמים אותך ראשון לפני כולם. אפילו בואו נודה בזה, לא יקרו לי הרבה הזדמנויות בחיים, שאוכל לקבל יחס מיוחד ואולי כדאי שאתחיל לנצל את המצב לפני שהוא יגמר ואשתעבד ל-18 השנים הבאות לפחות.
אז אני מתחילה לחשב מסלול מחדש ולחשוב, מה ייצא לי מכל הגאווה הזאת? מכל האגו הזה? מה זה נותן לי? עם גאווה לא הולכים למכולת. מצד שני, בלי גאווה אפשר פשוט לשלוח מישהו שילך למכולת במקומי. זה גאוני! כל השנים הללו שבזבזתי בלהיות עצמאית ולעשות הכל בעצמי היו שנים מבוזבזות!
כן, אני רוצה לשבת במקומכם, וכן אני אשמח שתעשו לי קפה או תתנו לי את המקום שלכם בתור או תביאו לי גלידה מהסופר, אבל הסופר הרחוק, כי שם יש מבחר גדול יותר .
לעזאזל, גדל בתוכי יצור חי, פלא הבריאה! התסריטאי הכי יצירתי לא יכול היה להמציא סיפור כזה הזוי כמו הדרך שבה באים תינוקות לעולם. גדל בתוכי עכשיו יצור חי. אני הנוסע השמיני, לא מגיע לי להתפנק?
בקיצור, ההריון לימד אותי לשחרר מהאגו. אז אם אתם רואים אותי באוטובוס, אתם מוזמנים לקום ולתת לי לשבת. אני לא אתנגד.
ישראלים זה עם חם.
כל אישה שחוותה הריון מכירה את זה: הבטן שלנו הופכת להיות רכוש של הכלל.
משפחה, חברים, אנשים שלא ראית הרבה זמן, מכרים, מכרים של מכרים או בקיצור, כולם. כולם מרשים לעצמם לגעת לי בבטן. מעיין חוקיות לא כתובה, כאשר הבטן יוצאת החוצה, היא יוצאת מתחום השיפוט שלי והופכת לטריטוריה של כולם.
האמת, לא מפריע לי. אני אומנם לא הבן אדם הכי חם ומחבק באיזור גוש דן, מודה. אבל אני כן מבינה שאני חיה בישראל, מדינה של אנשים חמים, נוגעים, ובעיקר- חסרי טאקט ונימוס. אז אני זורמת. יהיה הרבה יותר מעייף להעיר לכל אחד שנוגע לי בבטן או לנסות להתחמק מהיד שנשלחת לעברי מאשר פשוט לחייך, לתת להם לשפשף לי את הבטן כמה סיבובים ולהמשיך הלאה בחיי.
ברור שאותם אנשים נוגעים, עושים את זה מתוך התרגשות, שמחה בשבילי ואיתי, לא מתוך רשעות או רצון לפגוע. ותאמינו לי שאני מעדיפה שיגעו לי מיליון פעמים בבטן מאשר יתנו לי אחר כך עצות על איך לגדל את התינוק שלי. והרי גם זה יקרה, אז לפחות שאשמור את העצבים שלי לשלב הזה .
עד אז, החלטתי לפתוח את הבטן שלי לקהל הרחב. אולי אפילו אתחיל לגבות על זה כסף. שקל על ליטוף, שנקל על ליטוף+סיבוב.
9 חודשים של שכרון חושים
מבחורה שחוגגת, שותה, מעשנת, הולכת לישון מאוחר וטורפת סושי הפכתי לאישה בהריון. העייפות, הסאחיות, השומנים שצצים, הבגדים שכבר לא עולים. כל אלה לוקחים ממני אט אט את מי שהייתי ומכינים אותי לקראת תקופה חדשה בחיי. ברור שהחיים לא יחזרו להיות אותו הדבר מהרגע שהתינוק יוולד, הוא הרי הולך לגזול את כל תשומת ליבי, הווייתי, זמני, כוחי, עירנותי (אני יכולה להמשיך עוד ועוד בבקשה עצרו אותי לפני שאני מתחרטת שנכנסתי להריון).
לכן, עכשיו בתשעת החודשים הללו, אני ממש מקפידה להעריך כל רגע פנוי.
אני זוכרת שלפני שהתחתנתי אמרו לי שהאירוע יעבור כל כך מהר שלא אזכור בכלל מה היה, אז לאורך כל החתונה הקפדתי להגיד לעצמי: זה קורה! הנה את רוקדת עם מעיין, הנה אני עושה צ'ייסר עם סבתא מלכה, תראי איך כולם נהנים, הנה השיר שאני אוהבת. פשוט לקחתי לי בראש תמונות מרגעים לאורך כל החתונה כדי שהיא לא תעבור בלי שארגיש בכלל.
ככה גם עכשיו בתשעת החודשים הללו, אני יושבת לי בערב צופה בטלוויזיה ואומרת לעצמי: איזה כיף. קמה בשבת בבוקר בלי שעון ומחייכת לעצמי, מעריכה. פותחת את המקרר הריק בבית ונאנחת בסיפוק.
זה הזמן ליהנות מרגעי החופש האחרונים, רגעים שבהם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד. איזה כיף זה.
אז גם אם אין לי כוחות לבלות כמו פעם, וגם אם אני יושבת בבר עם חברים ושותה קולה זירו ומסתכלת על כוסות הבירה שלהם בקנאה, זו עדיין הזדמנות להזכיר לעצמי כמה החיים יפים.
ככה כשהתינוק יצא החוצה, הוא יקבל אמא מרוצה שלא מתאבלת על הזמן שנקלח ממנה, אלא יודעת שעכשיו החלה תקופה חדשה ונפלאה בחיים.
ורק שלא יבכה יותר מידיי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו