יחסי אפריקה־ישראל שבים לימי הזוהר

במהלך הביקור ייפגש רה"מ עם מנהיגי שבע מדינות ביבשת, "שייפתח את אפריקה לישראל". במלאת ארבעה עשורים למבצע אנטבה, ייערך טקס מרגש במעמד לוחמים שלקחו חלק במבצע וניצולים שהיו על טיסת אייר-פראנס שנחטפה על ידי מחבלים פלשתינים וגרמנים בחודש יולי 1976. 

לפני 16 שנה פירסם ה"אקונומיסט" הבריטי כתבת שער על "אפריקה חסרת התקווה" ("Hopeless Africa"). גם חסידי היבשת הגדולים ביותר נדבקו בחיידק הפסימיות. אבל משהו קרה בינתיים, שנגד את התחזיות. מדינות אפריקה שונות הפשילו את השרוולים, ביצעו רפורמות ושינויים מבניים בכלכלת המדינה - וב־2011 אותו מגזין פירסם כתבת שער, הפעם על "צמיחת אפריקה" ("Africa Rising").    

על פי התחזית של מדינות ה־OECD, כלכלת אפריקה צפויה לצמוח ב־3.7 אחוזים בשנת 2016. האזור המוביל והמשגשג ביותר אמור להיות זה שממוקם במזרח היבשת, לשם יוצא היום לביקור ראש הממשלה נתניהו. אתיופיה אפילו מצליחה לרשום לעצמה הישג מרשים של צמיחה דו־ספרתית מאז 2005.

רה"מ גולדה מאיר ז"ל עם יו"ר הפרלמנט של סיירה לאון  //  צילום: פריץ כהן

אפריקה של היום הרבה יותר שקטה ושלווה ממה שהיתה לפני עשור. אמנם מדינות כמו סומליה, דרום סודאן והרפובליקה של מרכז אפריקה נמצאות במצב של כאוס, ובבורונדי חזרו להילחם, אבל מדינות אלה אינן מייצגות את הכלל. אפריקה גם הרבה יותר דמוקרטית מאשר היתה בשנות ה־60, ה־70 וה־80. כך שאפריקה שבה להיות באופנה, ולא רק לרומנטיקנים. היום כל אחד מבין כי השקעה באפריקה היא השקעה טובה לטווח הרחוק. מי שמעדיף לשים את הדגש דווקא על עלויות המסע, בוחר להתרכז פחות במדינאות ויותר בדמגוגיה, ולהתעלם מהיתרונות שבקשרים - ומהסכנות הטמונות באזור זה של העולם, שבו פעילים תאים ג'יהאדיסטיים רבים (סומליה). 

העובדה שביקורים של ראשי ממשלות ישראלים באפריקה הם דבר נדיר, לא הופכת אותם לפחות חשובים. אפריקה זה גם 54 מדינות, גם 54 קולות באו"ם (ובארגונים בינלאומיים אחרים), וגם 54 כלכלות. על פי תחזית של האו"ם, אוכלוסיית אפריקה תצמח בעשורים הקרובים ל־2.5 מיליארד נפש. האם מישהו באמת חושב שיהיה זה חכם לפסוח על רבע מאוכלוסיית העולם?

בנימין נתניהו יוצא הבוקר, כאמור, למסע בן ארבעה ימים באוגנדה, בקניה, ברואנדה ובאתיופיה. אחרי הטקס המרגש הצפוי לו, לציון 40 שנה למבצע אנטבה, שבו נהרג אחד מגיבורי המבצע ומפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, אחיו של ראש הממשלה, יקיים נתניהו פגישה עם שבעה ראשי מדינות ממזרח אפריקה. נכון שאפריקה שבה להיות מחוזרת. אבל דומה שגם ישראל.

בדיוק בהקשר של "בדידותה" של ישראל בעולם, על פי תחזיות שונות של פרשנים שונים, יש להתייחס למסע של נתניהו באפריקה. אחרי הסכם הפיוס שנחתם עם טורקיה לפני שבוע, מוצאת עצמה ישראל מוקפת בידידים רבים או ב"סתם" שותפים. קפריסין, יוון וטורקיה מצד אחד, אזרבייג'ן ומדינות שונות במרכז אסיה מהעבר השני, ומדרום התחממות יחסים עם מצרים ופריחה בקשר עם מדינות במזרח אפריקה, ובהן אתיופיה, קניה ורואנדה. כל אלה הם בגדר עובדה. גם מהעבר השני של היבשת השחורה, במערב, יש חדש/ישן: סביב טוגו נרקם לו ציר אוהד חדש התומך בהעמקת הקשרים עם ישראל, כמו בגאנה ובחוף השנהב. 

זוכרים את ברית הפריפריה של בן־גוריון בסוף שנות ה־50? אז נכון שהפעם אין לנו את איראן וצ'אד (היא דווקא מאותתת), אבל יש לנו יש את מצרים ועוד מבחר מדינות. בירושלים תפרו ברית פריפריה נוסח 2016 או אם תרצו מגה־ברית פריפריה. כנראה "בדידות" הוא מושג יחסי אלא אם כן, מבחינת מצדדי תיאוריית "אנחנו מבודדים", רק אירופה נחשבת.

יחסי ישראל־אפריקה שבים לימי הזוהר של שנות ה־60-50, עת הצליחה שרת החוץ גולדה מאיר ז"ל לחולל נפלאות ביבשת, שחלקה אז עם ישראל ערכים משותפים (עצמאות ממדינות קולוניאליסטיות). ישראל אז חיפשה תמיכה של מדינות אפריקה במוסדות בינלאומיים, שאיפה לתמיכה ביטחונית־אסטרטגית במעטפת הגיאוגרפית, שמסביב למדינות ערב העוינות את ישראל, והידוק הקשרים הכלכליים.

ישראל זה ערכים

מנהיגי אפריקה מצאו שפה משותפת עם ישראל, בעיקר הודות לעבר המשותף. היהודים סבלו מהשואה, האפריקנים מהעבדות. יותר מפעם זה עלה בפגישות בין המנהיגים. יותר מזה, ישראל שידרה משהו אחר: "כאשר הלבנים הגיעו לאפריקה, לנו היו האדמות ולהם היה התנ"ך. הם לימדו אותנו להתפלל בעיניים עצומות. כאשר פקחנו את עינינו, ללבנים היו האדמות ולנו התנ"ך". הציטוט הזה שייך לג'ומו קניאטה, נשיאה הראשון של קניה ואביו של הנשיא הנוכחי אוהורו קניאטה, שייוועד מחר עם נתניהו וביקר לפני חודש בישראל.

חזרה לעבר: בעקבות לחץ ערבי נפגעו יחסי ישראל־אפריקה. כבר אחרי מלחמת ששת הימים גינאה היתה הראשונה שניתקה את הקשר. אוגנדה של הנשיא העריץ אידי אמין ניתקה קשר בשנת 1972. צ'אד, קונגו ובורונדי היו הבאות בתור. קשרים עם 35 מדינות (שגרירים ב־26) פשוט התאדו. אלא שהיום החליטו מדינות באפריקה וישראל לכתוב יחד פרק חדש תחת הכותרת: "בחזרה לעתיד".

קשה שלא לראות את היתרונות המדיניים של הרומן החדש/ישן הזה. בסוף חודש דצמבר עלתה להצבעה במועצת הביטחון ההצעה הפלשתינית להכיר בהם כמדינה. ירושלים, כמובן, התנגדה לצעד החד־צדדי הזה הנוגד את רוח הסכמי אוסלו (לפחות נשארה הרוח). שתי מדינות אפריקניות, רואנדה וניגריה, שנמנעו, טירפדו המהלך. צרפת דווקא הצביעה אז בעד. 

גם בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) אפשר לראות את היתרון בחברים ביבשת. באופן קבוע מצרים מעלה את נושא ה־INC (היכולות הגרעיניות של ישראל). מצרים מאוד אובססיבית לגבי הגרעין הישראלי. היא תמיד מבקשת להעלות אותו לסדר היום ולנטרל את אותה היכולת המיוחסת לפי פרסומים זרים. מדינות אפריקה באופן קבוע מצביעות נגד. רואנדה אפילו מנהלת, כך טוענים מקורות דיפלומטיים באירופה, מדיניות אקטיבית. לאחרונה נבחרה אתיופיה לכהן ב־2007 למשך שנתיים במועצת הביטחון. בירושלים יודעים שהם יכולים לבנות על אדיס אבבה.

לא בכל יום יוצא ראש ממשלה למסע המשלב בו כל כך הרבה רגש והיגיון. רגש, כמובן, בגלל הטקס. היה מי שכינה את מבצע יונתן כמבצע המותג של צה"ל, מבצע החילוץ המפורסם ביותר בעולם. נכון, היו מבצעים נועזים רבים וגיבורים גם כן, אבל היה משהו מאוד מיוחד באותו מבצע פשיטה משולב ארוך טווח, שנערך בליל 4-3 ביולי 1976 ושבו עשו כוחותינו את הלא ייאמן, ושיחררו את נוסעי מטוס אייר פראנס שנחטפו לאנטבה.

היום, כאשר ייפגש ראש ממשלת ישראל נתניהו עם נשיא אוגנדה, יוורי מוסבני, וישקיף על המראות באנטבה, הוא ייזכר כמובן במיתוס שעליו חתומים אחיו ושאר הלוחמים, אבל גם במיתוס האחר: זה של מדינת ישראל, שיודעת לייצא ציוד חקלאי, צבאי, טכנולוגי, היי־טק - אבל גם ערכים. ובאפריקה, למרות כל המלחמות, העריצים והפשעים הרבים, כמה שהאזרח הקטן רגיש לערכים. 

הדיו של העבר

"חולפים הימים, חולפות השנים. המבצע הופך לחלק מהאתוס הישראלי למלחמה בלתי מתפשרת בטרור. כמו בכל מבצע, לכל אחד היה סיפור משלו", כותב תמיר פרדו, סגן תמיר פרדו, קצין הקשר של היחידה במבצע אנטבה ולוחם שהיה בחוליית הפיקוד של יוני. נכון, לכל אחד היה סיפור משלו. נתניהו היום יתייחד במקום שבו שכל את אחיו בסיפור שלו, שהוא גם הסיפור שלנו. בדיוק כמו סיפור יחסי ישראל־אפריקה, שפרק חדש נכתב השבוע עם הדיו של העבר.