בחייו של כל אדם יש רגע שבו הוא צופה בשידורי האולימפיאדה ואומר לעצמו, יאללה, מה הם עפים על עצמם, גם אני הייתי יכול להיות שם אם הייתי טיפ־טיפה משקיע.
לי זה קרה עם התעמלות קרקע, ענף שבו איני מוכשרת בשום אופן, מה שלא מנע ממני להאמין, בשלהי שנות השמונים, שעם קצת משמעת עצמית, אימונים, רוח קרב ודיאטת רצח חריפה, אוכל גם אני להגיע לפודיום ולענוד על צווארי מדליה כלשהי, שתעיד שהאדם מאחורי הסלטות והברגים באוויר הוא אני.
מכיוון שהשנים חלפו ולא עמדתי באף אחד מהיעדים - אני רוצה לחשוב שהסעיף של דיאטת הרצח היה מה שהפיל אותי - החלטתי לבדוק שוב מה הייתי יכולה לעשות "אילו" ו"אם". אחרי בדיקה קצרה הבנתי שאני יכולה בעיקר לתת פייט בענפים הלא אולימפיים, אלו שחשבתי שלא ידרשו מספורטאית מתחילה־אך־נחושה כמוני התחייבות למשרה מלאה.
"יש לי חיים", הבהרתי לכל מאמניי לעתיד, "אבל אני מוכנה לבוא לנסות". רובם גיחכו. דיברו איתי על אימונים פעמיים־שלוש בשבוע, אימוני כושר ופיתוח שרירי בטן. אלה ממצאי הניסוי הקטן שלי, שהפך לגדול, ושורתם התחתונה: ממש לא בטוח שזה בשבילי.
1. קיר טיפוס
(או: איך לא הפכתי למטפסת בולדרינג)
החלטתי שהיעד הראשון יהיה משהו מהנה וקל. כלומר, משהו עם סיכוי סביר לגלות באמצעותו את כישוריי הספורטיביים החבויים. קיר טיפוס נשמע רעיון טוב. יש לי בבית קירות, ויש לילות שבהם השכנים שלי יכולים להעיד שראו אותי מטפסת עליהם הודות לילדות שסירבו להירדם.
ב־1988 נפתח ברמת ישי קיר הטיפוס הראשון בישראל. במשך שני עשורים שלטו בארץ קירות הטיפוס המסורתיים - טיפוס לגובה רב עם חבלים ורתמות. הספורט התרחב אט אט, אבל הפריצה החלה עם פתיחת מתחמי טיפוס כמו זה שאליו הלכתי - Performance Rock, קיר הבולדר הראשון בארץ, שנפתח בתל אביב ב־2006. מלבדו יש כיום בישראל שמונה קירות טיפוס לגובה ועוד 11 בולדרים.
בולדרינג הוא סגנון טיפוס מינימליסטי ועירוני, שתופס בשנים האחרונות תאוצה ומציף את כל הערים הגדולות בארה"ב ובאירופה, בדגש על גרמניה - שם נפתחו קומפלקסים עצומים. טיפוס בולדרינג יכול להיות אישי או קבוצתי, ובמקום חבלי אבטחה ורתמות, מגן על המטפסים רק מזרן עבה ורך שנמצא, נכון, על הרצפה. המטפסת, בקרוב אני, תלויה רק בכוחות של עצמה, באמונתה היוקדת בשריריה ובהרבה אמונה שהחוקים הפיזיקליים יאפשרו לה לא ליפול על המזרן ממש בהתחלה.
מלמטה, כלומר מהקרקע הבטוחה, בולדרינג נראה כמו פעילות ספורטיבית מגניבה. הקירות והתקרה מלאים במסלולים צבעוניים של אבנים, שביניהן מרחפים להם באטמנים וספיידרוומניות, ונראה שזה לא קשה להם בכלל. זה קל לאללה, לחשתי לעצמי. גם אני אוכל להתפתל ככה, לתפוס בשתי ידיים אבנים זעירות וללפות בכפות רגליי את שתי האבנים האחרות. מפה סלולה הדרך שלי ל"משחקי העולם", המקבילה הלא אולימפית לאולימפיאדה ("משחקי העולם" הבאים ייערכו ביולי 2017 בוורוצלב שבפולין, כבר רכשתי כרטיס).
"זה ענף יותר ספונטני שדורש ציוד מינימלי, רק נעליים. מאוד פשוט", הסבירה לי איילת יערי, מנהלת השיווק של המתחם, "יש פה טכניקה משוגעת שמושכת אנשים מתחומי המדעים והמתמטיקה. הם צריכים לפצח את ה'בעיות' שמציבים המסלולים, לתכנן מסלול מראש או מחדש.
"יש מגוון רחב של רמות, אפשר לטפס ברמה חובבנית (יש!) או ברמה מקצוענית. ויש הרבה חבר'ה שהתמכרו והפכו את הבולדרינג לספורט העיקרי שלהם. הם באים ארבע פעמים בשבוע".
המטפסים, מגיל 5 ועד 75, באים למסלולים שמשתנים בכל שבוע. במתחם מחליפים את האחיזות כדי ליצור אתגר חדש, מה שמייצר עניין ומוטיבציה מחודשים. מותר לטפס גם עם אוזניות, אם רוצים, ולהתנתק מהסביבה תוך כדי עשיית הספורט. "זה את מול הקיר או את מול הטבע", אמרה יערי, ואני התביישתי לבשר לה שאני רגילה להיות מול קיר, רק שיש עליו טלוויזיה.
הראשונות לטפס איתי היו קרן זמיר (28) ונטע פרדמן (20), שתיהן קצת פחות חובבניות ממני. זמיר היא מכורה כבדה: מטפסת על כל מה שלא זז, טסה לחו"ל לטפס על סלעים אמיתיים, ובזמנה הפנוי צופה בחבריה מטפסים ובסרטוני יו־טיוב של טיפוסים ("חבר שלי קורא לזה פורנו טיפוס"). פרדמן היא אלופת ישראל בהובלה, אחד מסגנונות הטיפוס, ומייד יתברר שכל קשר בין סגנון הטיפוס שלי לשלה מקרי ביותר.
מבט אחרון מלמטה אישר לי שאני במגרש שעשועים ענק, חלומו של כל בן 6. אז התחברתי לילדה שבתוכי וקפצתי על האבן הראשונה שניצבה מולי. אוקיי, הבנתי אותך: את ממש חלקלקה קטנה, הא?
זה נראה קל מלמטה, אבל מלבד נעילת נעליים מתאימות לטיפוס (מעין נעלי ספורט אבל יותר גמישות) ומריחת הידיים באבקת טלק, צריך לתכנן מראש מסלול ולהבין מה עושים לפני הזינוק למעלה. אז תיכננתי, ושוב קפצתי.
וזאת הסיטואציה: אני ניצבת באוויר, אבל מתקשה להתקדם. השיפוע מאוד קשה. הגוף באלכסון כל הזמן, מה שדורש להפגין שרירי בטן כלשהם. בכנות, אין לי שרירי בטן. אבל מגודל הפדיחה אני מחזיקה את האחיזות (או "אבנים"), כדי לא ליפול בשלב כל כך מוקדם.
המסלול מגיע לגובה של 4.5 מטרים, ולאיש במתחם (מלבדי) אין בעיה לזנק לשם. הספיידרוומניות מגיעות לתקרה בקלילות, נעות מאבן לאבן בזריזות חתולית. טוב, שנים של ניסיון. אני מפסיקה אחרי מטר מעל הקרקע (ואולי פחות, אבל נניח לזה).
כדי לא להתייאש, אני מעבירה את עצמי למסלול הילדים. טיפוס הוא גם עניין של מידות גוף, ואני, גם ביום הכי בהיר שלי, לא מטר שישים. אבל גם במסלול הזה לא הולך לי קל. פה זה לא פילאטיס. צריך כוח, שרירי בטן כבר הזכרתי, וגם שרירי ידיים חזקים ושרירי גב לא יזיקו.
אני מטפסת ממש קצת, נאחזת בכל אבן כאילו היתה האחוז האחרון בסוללה שלי. חשבתי שהנעליים המיוחדות יהפכו את הטיפוס לקל יותר, אבל אין כאן ניסים. אני צונחת כעלה מיובש מעץ בשלכת.
שוב בנעליי הפרטיות על הרצפה הבטוחה, אני מאבחנת ארבעה סוגים של מטפסים: מנקה החלונות בסנפלינג; החובבן שמטפס פעמיים־שלוש בשבוע ("יש סלעים בעיר שהייתי רוצה לטפס עליהם"); המכור הכבד לבולדרינג; והמקצוען.
"אני לא האדם הכי ספורטיבי שיש, אבל זה מלא אדרנלין, ואני לא מרגישה שאני באה לעשות ספורט", אומרת זמיר, שנחתה הרגע מהתקרה. "הקיר נתפס כספורט קשוח, אז אני מסבירה שזה לא באמת מסוכן. זה מאוד מאובטח, יש מזרנים בכל מקום, ולגמרי מתאים לנשים. ספורט מדהים, שאפשר לקחת אותו למקום מאוד אתגרי. בהתחלה את טיפה מזיעה ומשקשקת מפחד (טיפה??), ובכל פעם מצליחה לעלות עוד רמה. זה קצת ספורט לקופים".
פרדמן מצרה על כך שבארץ לא מכירים מספיק את הטיפוס, ומסבירה בסבלנות שבטיפוס יש שלושה ענפים - ספיד, הובלה ובולדר. ספיד הוא מסלול קבוע עם אחיזות קבועות, שבו מתחרים המטפסים על מהירות. בהובלה הקיר גבוה (20-15 מטר), יש זמן לתכנן את המהלכים, אבל יש רק ניסיון אחד לטפס; אם נפלת - נגמר. בכל תחרות המסלול מתחדש, וצריך גם לדעת לאלתר ולהתמודד עם בלת"מים.
"בבולדר הקירות נמוכים, והמסלולים כוללים כעשרה צעדים, כשהמטרה היא להגיע כמה שיותר למעלה".
פרדמן בענף מגיל 6 ומדורגת במקום ה־14 בעולם בהובלה. גם את בן זוגה, אור וקסלר, פגשה בטיפוס. גם הוא באלופים, היה מספר 1 בארץ בשנת 2013 ומתחרה בתחרויות בינלאומיות. "אנחנו מתאמנים יחד ומתחרים יחד", היא מתגאה, "וזה היתרון של בן זוג מהתחום: יותר קל לו להבין למה אני מתאמנת הרבה וטסה לתחרויות, או למה יש לי שרירים ויבלות בידיים".
בדיוק על זה רציתי לדבר איתה. כפות ידיי התחננו שאפסיק לטפס בשלב מוקדם מאוד, וכעת הן מזכירות לי את קיומן. אני מנסה לא להיכנע לכאב, בעיקר כשפרדמן מוסיפה ש"אין פה שום הבדל פיזי בין נשים לגברים, להפך, לנשים יש יתרונות כמו גמישות, התמדה ויכולת חשיבה ותכנון, שעוזרים בטיפוס".
הבאטמן הצעיר שנוחת עלינו כרגע מהתקרה הוא רם לוין (17) מנווה מונסון. לוין, התקווה החדשה בענף, הוא מטאור שהחל לטפס בגיל 4 ועד מהרה הגיע לנבחרת ישראל. כשמלאו לו 8 כבר נשלח לתחרות ראשונה באיטליה, ואחר כך הפך למקצוען.
היום הוא מטפס ארבע פעמים בשבוע ("מבחינתי אפשר כל יום"), ומוסיף אימוני כושר כלליים וריצה. "כדי לטפס טוב צריך לטפס הרבה. הקטע בטיפוס הוא שלכאורה אין לו שום מטרה. הרי לא תשתמש בזה לשום דבר בחיים, אבל זה כיף. זה ספורט שדורש קואורדינציה, כוח וחשיבה, ואתה מפעיל את כל הגוף".
אני מבינה אותו. הטיפוס הוא אכן מאמץ שמשחרר לדם כמויות גדולות של אדרנלין. הרבה שרירי ליבה עבדו אצלי, וכן מערכות שיווי המשקל והאיזון. למחרת האימון הרגשתי כל שריר, וכפות ידיי נאנחו מייאוש. גם הגב והבטן אותתו שהיה עדיף אולי, במקרה שלי, לבהות בקיר, במקום לנסות לטפס עליו.
"ההוקי הוא ספורט שדורש עבודת צוות, התמודדות עם מצבי לחץ ודינמיות", אומר המאמן. עם "השדים" // צילום: אפרת אשל
2. הוקי רולר
(או: איך ניסיתי גם להחליק וגם לחבוט בו בזמן)
אחרי שהתאוששתי מהטיפוס, הצטרפתי לאימון ערב במועדון "Devils" ("השדים"), קבוצת הוקי רולר בראשון לציון. ללא ספק, זה הענף הקשה ביותר במסע ההתמחות שלי, אבל אני מקדימה את המאוחר.
כשמאמן המועדון, יבגני מרגוליס, פוגש אותי מחוץ למשטח, הציפיות של שנינו בשמיים. אני מנסה לרמוז לו שמעולם לא החלקתי על רולרים בעבר, אבל יש לי זיכרון די טוב מסקטים. מבט לצדדים: אין לי לאן לברוח. תודה לאל שלפחות אין קרח.
רוב פעילות ההוקי בישראל נעשית עם רולר, כי משטחי החלקה הם הרבה יותר נגישים ופחות יקרים ממשטח קרח - שבישראל הוא עדיין מצרך נדיר. המשטח שאליו אני מגיעה הוא אליפסת בטון אפורה משהו, הממוקמת בלב ראשון לציון.
ההשקעה מתחילה כבר בבני 5, שנחשבים לדבר החם בענף. קבוצות של רולרים פועלות בבתי הספר ובמתנ"סים, על משטחים רגילים, ואם הילד לומד להחליק בשלב מוקדם, תופס ביטחון, מצליח לאחוז במקל, מתכנן אסטרטגיות, קורא מהלכים קדימה ומשתף פעולה עם חבריו - העתיד שלו לבן מאוד.
אני מנסה למשוך זמן עד שאצטרך לעלות על הציוד (ולא תאמינו כמה כזה יש) ומתעניינת בהבדלים בין הוקי קרח להוקי רולר. אז ככה: בהוקי קרח משחקים 5 על 5, ובהוקי רולר 4 על 4. בשני המקרים יש גם שוער, כמובן. משחק הוקי קרח אורך 60 דקות (שלושה שלישים של 20 דקות), ומשחק הוקי רולר - 48 דקות (שתי מחציות של 24).
יש הבדלים גם בחוקים: המשחק ברולר פחות פיזי מהמשחק על הקרח, שנחשב מאוד אגרסיבי (ולפעמים נגמר בהרחקה או בפציעה, כפי שתכף אלמד). בישראל, שתי הליגות פועלות במקביל.
"ההוקי הוא ספורט שדורש עבודת צוות, התמודדות עם מצבי לחץ ודינמיות", אומר מרגוליס. "יש תפקידים קבועים, אבל יש החלפות. אתה משחק עד שמישהו מחליף אותך, ואז יוצא לנוח. מבחינת אתגר, ההוקי רולר מציע הרבה אקשן ומהירות. זה ספורט מלהיב ומהיר, שכולל לא מעט עבירות והרחקות של שחקנים. צריך הרבה אנרגיות".
אין לו ספק שנשים יכולות להיות אלופות הוקי רולר, זה רק עניין של נכונות. "מבחינת יכולות פיזיות, יש לי שוערת ושחקנית הגנה שמסוגלות להכל. מי שלא עדינה ויש לה אנרגיות - זה המקום שלה".
טוב, יש לי מחבט ביד ורולרים במידה שלי. נראה לי שכבר אאלתר מפה משהו. "הדיסקית יכולה לפתח מהירות של 150 קמ"ש, וזה מאוד מסוכן", מעיר מרגוליס, "יש גם הרבה פציעות". יופי, טיימינג מצוין לגלות לי את זה, כשאני על הרולר בפעם הראשונה בחיי.
אבל לא לרחם עלי, אני כבר מקצוענית זיופים בשלב זה. אני חוששת לעשות צעד ראשון קדימה, וכל המעמד מזכיר לי את החובה לעמוד על הרגליים וללכת אחרי ניתוח קיסרי. "תחזיקי את המקל כמו מטאטא", מצווה מרגוליס (סוף סוף משהו מהעולם שלי שאוכל להתחבר אליו). אני הופכת את המקל, משנה את הזוויות עד שהמאמן מרוצה (אז ככה מרגישות המתעמלות הרוסיות!), ועולה למגרש. שם אני עושה פדיחות־על מול כולם.
הקבוצה שאיתה אני מתאמנת מונה כ־15 גברים בני 17 עד 41, וכולם, מגדול עד קטון, שולחים לעברי מבטי רחמים. ביג דיל, כמה שנות אימון ואני מדביקה את הקצב שלהם. והקצב מטורף. הם מחליקים בריצה, ואני בצעדי תינוק ראשונים, מחפשת משענת יציבה להיתמך בה. החשש שלי הוא למעוד אחורה על הגב, כי לרולרים של מקצוענים - כמוני - אין בלמים.
האימון כולל שעה וחצי של חימום ומשחקונים, ואני מייד מגלה שרולר הוקי הוא ספורט קורע פיזית, וגם אתגר מוחי שדורש ריכוז ומאמץ. השחקן צריך לסחוב עליו את כל הציוד - חולצה, מגיני ידיים, מגיני ברכיים, מקל וקסדה - ובנוסף, לרוץ, לעשות התקפה או הגנה, לנסות להבקיע, למסור, לחסום. בקיצור, לשחק.
אחרי הליכת ברווז מגוחכת של כמה דקות אני אוזרת אומץ ומתחילה לשייט קלות. מאוד קלות. מרגוליס תומך בי בעודנו מתקדמים לכיוון השער, בניסיון להבקיע כמה שערים לא אותנטיים.
חברי הקבוצה מספרים שהם באים להתאמן בשעות לא שגרתיות, כמו רבע לשתיים בלילה או רבע לשש בבוקר, לפני העבודה ("דרך מצוינת לפתוח את היום"). בממוצע, נוסף על שלושת אימוני הקבוצה השבועיים, הם משקיעים במכון כושר ובאימוני כושר פעמיים־שלוש בשבוע.
השוער - או כפי שתכף אגלה, הרובוטריק - הוא גוש של שרירים ואומץ, שמוכן לחרף את נפשו כדי ליירט דיסקית שנעה לקראתו במהירות של זעזוע מוח. תיאורטית היא אמורה לשייט על הרצפה, אבל היא יכולה גם להתרומם, ולכן כל ההגנות. אני מכוונת את המטאטא שלי ומנסה להתמקם מול השער. המאמן מסדר אותי, והשחקנים משתפים פעולה, יש מסירות, יש תחושה של קבוצה, אבל בל נתבדה: לא קל להבקיע בהוקי רולר.
מי שבשבילם העסק קצת יותר פשוט הם החלוצים רומן פולור (41) ונוי בריגה (27), שמשתפים פעולה בחוד של "השדים" בשש השנים האחרונות. כשפולור התלבש לקראת האימון, הוא כרך סביב עצמו ערימות של סלוטייפ, ועליהן הצמיד את המגינים. "יש הרבה פטנטים כדי שהמגינים לא יזוזו ימינה ושמאלה בהיתקלויות, יש סקוץ' או שרוכים, אבל גם השחקנים שמרוויחים מיליונים משתמשים בסלוטייפ. זה הכי זול והכי טוב שיש".
פולור, חוקר פלילי במשטרה, יליד רוסיה, החל את דרכו הספורטיבית בענף הסיף. אחרי שעלה לישראל מצא את עצמו משחזר את התחביב שהיה אהוב עליו כילד בשכונה, ולאחר השחרור מצה"ל החל לשחק במועדוני הוקי. לפני שש שנים נחת ב"שדים". התנועה שלו על המשטח, עם או בלי דיסקית, מהפנטת. נדמה שהוא מחליק על קרח, למרות שאין פה ממש קרח.
בריגה הוא אשקלוני, ואת דרכו ברולר התחיל בתיכון, במסגרת לא מקצועית. בעת שירותו הצבאי גילה את המועדון הראשל"צי, ומאז הוא בא שלוש פעמים בשבוע לאימוני הקבוצה. "זה תענוג", הוא מתלהב, "זה ספורט קבוצתי הכי מהיר שיש, שכולל כושר מטורף. ספורט אגרסיבי שמפעילים בו את הגוף ואת הראש, צריך לתכנן אסטרטגיות, ויש לך שברירי שנייה לקבל החלטות. אי אפשר להיות פה כוכב. כל אחד צריך לסמוך על חברו, אחרת לא תגיע לשום מקום".
הציפיות של חלוצי "השדים" הן, בגדול, להבקיע כמה שיותר שערים ולטפס מהמקום השלישי למקום הראשון בליגה.
אני לא מצליחה להסיר את מבטי מהשוער בשער. עם כל הציוד שעליו, נדמה שבכל רגע הוא ישנה צורה לכלי תחבורה, לחיה, לכלי נשק או למכשיר הקלטה. עכשיו הוא מחכה שאתעורר מההזיות ואנסה לחבוט לכיוונו. אני עושה מאמצים על־אנושיים לעמוד על הרולרים, להתרכז, לראות משהו מבעד לקסדה, לכוון - אבל הדיסקית לא מגרדת לשוער את הרחבה.
לא נורא, אני מנחמת את עצמי לשווא ומדדה החוצה מהמשטח בזהירות, מחכה להשתחרר מהציוד הכבד. אז מה אם בקושי הצלחתי להחליק, לא הצלחתי לתת אפילו מכה אחת ישרה אל השער, לא הצלחתי לעשות את תנועת הסיבוב במקום, שהיא חיונית למשחק, ובאופן כללי נראיתי כמו ברווזה מבוהלת? גם הם בטח נראו ככה ביום הראשון שלהם.
זה הזמן לחשב מסלול מחדש. אני חייבת לחזור לענף ספורט אישי, שבו אוכל לעשות בושות רק לעצמי. אולי איגרוף תאילנדי?
"ספורטאי חייב להיות צנוע, באימון וגם בחיים, והכי חשוב בקרב", אומר המאמן. בזירה // צילום: אפרת אשל
3. איגרוף תאילנדי
(או: כך חטפתי בעיטה מלוחם בן 10)
מרגע שהגעתי לאולם בפתח תקווה, כשהגברים המקועקעים נעצו בי מבטים של "גברת, הגעת למקום הלא נכון", היה ברור לי שדווקא הגעתי למקום הנכון. בדיוק כאן, לצד בחורים מקועקעים לעילא שנראים כמועמדים לנבחרת כדורגל, הקריירה הספורטיבית שלי בשלה לנסוק.
כ־20 גברים קשוחים ממוצא רוסי ואוקראיני קידמו את פניי, לצד כמה בני נוער צעירים - כולם מוכנים לאימון קטלני. קיבלתי חולצה שאישרה שלפחות לשעה וחצי הבאות גם אני חלק ממועדון האיגרוף התאילנדי של פתח תקווה, בראשותו של סרגיי שלמה ורכלין (32), המאמן המאמין ביותר שפגשתי במסע שלי, וגם הרגיש ביותר: "אפשר למות אם מקבלים מרפק בראש".
ורכלין מחדד באוזניי את ההבדלים החשובים בין קיקבוקס לאיגרוף תאילנדי. בגדול, האיגרוף התאילנדי הרבה יותר תובעני, קשה ומסוכן. וכן, אפשר למות מתנועה לא נכונה.
"באיגרוף תאילנדי מותר להפעיל גם רגליים, ידיים, מרפקים וברכיים", הוא מפרט. כלומר, מותר לתפוס את היריב בראש ומותר לזרוק אותו (רחוק!). לעומת האיגרוף הקלאסי, שמבוסס על עבודת ידיים, האיגרוף התאילנדי הוא גיהינום עלי אדמות. או גן עדן, תלוי מי אתה.
עבור ורכלין, למשל, יליד בלארוס שעלה לארץ לפני שנתיים בסך הכל אבל מדבר עברית שוטפת, מדובר בגן עדן. הוא צמח במשפחה של ספורטאים - סבא שהיה אלוף מקומי בהרמת משקולות ואמא כדורגלנית. הוא עצמו עסק באיגרוף תאילנדי והגיע עד נבחרת בלארוס, ובמסגרתה השתתף בתחרויות עולמיות.
ההצטיידות בביגוד ובמיגון היא טקס. מדובר, קודם כל, במכנסיים מחמיאים ובחולצה סקסית - שניהם במידה 48 - שכל אלופות הקיקבוקסינג של מכוני הכושר השכונתיים מפנטזות עליהם. ורכלין מעניק לי גם מגינים, ויש הרבה כאלו. הרציניים בין המתאמנים מצטיידים במגיני עצם, מגן ראש, מגיני שיניים, מגן מפשעה וכפפות, אני מסתפקת בהגנה חלקית.
לפני הכפפות, ורכלין עוטף את אצבעותיי במשהו שנראה כמו תחבושת, מוודא שאף אצבע שלי לא תישבר דווקא היום (אחרת עם מה אקליד, עם האף?). "גם אף יכול להישבר", הוא מבשר לי, כאילו שלא ידעתי.
אני שואלת אותו מה צריך כדי להתאים לענף, והוא מסביר: הכנה פיזית, טכניקה, טקטיקה ואומץ לב. אני מסמנת לעצמי וי על סעיף אומץ הלב. הרי ילדתי שני בני אדם. ורכלין לא מתרשם ושולח אותי לרוץ. החבר'ה שלו עוברים שלושה אימונים מפרכים בשבוע. "זה רק חינוך גופני", הוא מתנצל, ומסביר שלטעמו זה לא מספיק, עדיפים שישה אימונים שבועיים, אבל התקציב לא מאפשר.
אימון רגיל כולל חימום של מתיחות וריצה (עשיתי חצי חימום, הלכתי לשתות והעמדתי פנים שאני כותבת), עבודה אירובית בזוגות (חבל קפיצה, מכות לשקים), אימון טקטי, ואחר כך עוד ריצה וכושר, סתם לכיף. "חשוב שיהיה צוואר חזק ושרירי בטן". תכף נגלה שנינו את האמת המרה.
בתום החימום אני מבינה למה קיבל הקרב החופשי באיגרוף התאילנדי את שמו. זה החופש להחליף מכות, בעיטות ומהלומות. ריח של זיעה חמוצה ממלא את האוויר, משתלט על ריח המשחה המשונה שמרחו המקצוענים על עצמם.
כולם פה עובדים קשה, אפשר לראות את האדרנלין במעופו. הבחורים המקועקעים מתייחסים לספורט ברצינות תהומית. אין צחוקים, רק מקצוענות ספורטיבית נטו. השפה באולם היא תערובת של עברית ורוסית, המבטא בולט, הטון הוא של "תביאו לי מדליה", והאווירה מזכירה סרט תיעודי שעומד להצטלם.
"ספורטאי חייב להיות צנוע, באימון וגם בחיים, והכי חשוב בקרב", אומר המאמן, ואני מהנהנת בהסכמה. מילת רהב לא תשמעו ממני היום. אני סוקרת את האולם (הרבה שקים תלויים באוויר מפוזרים רנדומלית, כמו שרואים בסרטים על מתאגרפים) ומאתרת שני פרטנרים שיתאימו לי לאימון מבחינת גובה ומידות גוף: שני ילדים חמודים בני 10 ו־11.
גיורגי סוקורנקו, בן 10, תלמיד כיתה ד' מפתח תקווה, מתאמן איתנו בשעה שבה רוב בני גילו כבר הלכו לישון. מלבד באיגרוף התאילנדי, הוא מבלה גם בחוג שחמט, בחוג פסנתר ובריקודים סלוניים, "אבל את האיגרוף התאילנדי ואת ההוקי קרח אני הכי אוהב". הילד מכוון גבוה מאוד, והוריו תומכים בו, בלית ברירה ("אמא שלי רואה שאני נפצע, אבל זה לא משנה, אני לא אעזוב. אני אוהב את זה").
כשהוא מסכים להתייצב מולי, אני נרגעת. אין לו את המבט הזה בעיניים, שרואים אצל האחרים. הם רעבים לקרב טוב, הוא נראה כמו מישהו שהייתי שמחה לעשות לו בייביסיטר.
כל תרגיל שמדמה קרב מתחיל בלחיצת ידיים. כך מכבדים את היריב. אני לוחצת יד לינוקא, ואחרי חמש שניות בערך חוטפת את המכה הראשונה ברגל. לא ידעתי שמכה יכולה לכאוב כל כך, ועוד מילד. כואב ממש.
אני מתפתה לפרוש, אבל מחליטה לאזור אומץ. האימון הקורע נמשך, וחולצות הגברים יורדות. עוד קעקועים נחשפים, וגם ריבועים בבטן. האווירה גברית מאוד, אבל זה לא הווי צבאי של מילואים, יותר של מחנה מעצר סובייטי. אין קיטורים. יש עבודה.
אי אפשר להבין מילה ממה שהמתאמנים אומרים כשהם עם מגיני השיניים בפה. ואולי אין מה להבין. באת להילחם? תילחמי. ורכלין נע מזוג לזוג, מכוון, מסביר, מדגים. עכשיו אני קולטת שאין מוסיקה. אין כלום, חוץ מרעש הנשיפות והמכות על השקים.
צפצוף שעון מורה על הפסקת שתייה. כולם נעצרים וממתינים להוראות, עד לחזרה על התרגיל הבא - וחוזר חלילה.
גיורגי סוקורנקו, בן 10. הילד מכוון גבוה מאוד // צילום: אפרת אשל
קיט בונדר, בן 28 מפתח תקווה, הוא היריב הבא שלי. מלא בקעקועים, לובש מכנסיים אדומים ומכוון אלי חיוך מקסים. למה אנחנו חייבים ללכת עכשיו מכות ולהרוס את הרגע? בונדר מסכים איתי שאפשר להעביר את האימון בשתיית מים. יריב כלבבי. הוא רק חצי שנה בענף, התאמן ב"כל ענף ספורט שקיים" כולל קיקבוקס, ומשם הגיע לאיגרוף התאילנדי.
בונדר רואה באופק את אליפות ישראל כהזדמנות לפרוץ קדימה. יש לו עוד דרך עד אליפות אירופה, שתיערך באוקטובר בקרואטיה, אבל יש לו רצון, וגם לא מעט כוח, כפי שאני לומדת על בשרי כשאנחנו חוזרים לאימון.
למזלי, בשלב הזה של האימון אסור להשתמש במרפקים ואסור לבעוט עם הברכיים בראש. תכף יתברר לי שהשמחה היתה מוקדמת.
בכל 40 שניות אנחנו מחליפים בינינו תפקידים. אני מכהנת בעיקר כשק איגרוף מטפורי. בונדר מפחד לשבור לי עצמות, ולכן אנחנו יותר עוסקים בכאילו מאשר באמת.
הסיבוב האחרון מתגלה כקשה ביותר. עכשיו מותר גם ברכיים ורגליים לפרצוף. אמא'לה. לא אכחיש שיש בחדר אווירה אלימה, אבל אין בזה שום דבר מאיים. אין פה בילי אליוטים שנקלעו לאולם בטעות, רק חבר'ה עם מפלס אדרנלין גבוה ומוטיבציית שיא. למרות שמדובר בספורט אינדיבידואלי, יש ערבות הדדית: אם מישהו על הרצפה, תוּשט אליו יד ויעזרו לו לקום.
בסיום האימון, "בקטנה", מתחילים סטים של כפיפות בטן. תרגילי רצח, ואין ציוץ של מרמור באולם. עוד קפיצות, עוד שכיבות סמיכה. "30", מבקש המאמן, "אבל עדיף 60 או 70". אני פורשת אחרי עשר (נניח). יש גבול.
כשאנחנו נשארים לבד, ורכלין מודה שהחלום שלו הוא להוציא מכאן אלופים, ולא סתם, אלא אלופי עולם. "זה יכול לקרות, בעזרת השם. אני מתמקד רק במטרה, צריך ללכת רק קדימה".
בבית אני מרחמת על מכונת הכביסה שלי, ומחליטה להשליך את חולצת האימון לפח. לא מגיע לה לסבול. למחרת אני מרגישה כל שריר ושריר, וגם כמה עצמות חורקות.
היה קשה, אבל מספק. נהניתי, באמת. מצד שני, אני יודעת שהגיע הזמן להכיר באמת המרה: אין באיבריי אף לא גרם אחד של ספורטיביות. אל תגידו שלא ניסיתי. עלי לדבוק במה שאני כבר אלופה בו: בהייה.
shirz@israelhayom.co.il