"נשים היו כל כך חסרות יוזמה פעם! תראה את דודה לולי – סבא השאיר לה חמש מאות בשנה, היא הייתה כמעט בת שלושים כשהוא מת, והיא בכל זאת לא הצליחה למצוא משהו טוב יותר לעשות עם עצמה חוץ מלעבור לגור עם אמא ואבא ולהיתקע שם עד היום", כך סחה פנסי וילוז, צעירה שהתנדבה לשמש כנהגת משאית במלחמת העולם הראשונה באוזני בעלה השני ב"לולי וילוז", פנינה ספרותית שכעת – מוטב מאוחר – מתנוצצת גם בעברית (בתרגומה המצוין של רנה ורבין, שאף הוסיפה אחרית דבר).
ואולם, לורה, היא אותה לולי וילוז, לא בחרה "להיתקע" על תקן הספינסטרית המאובקת בבית משפחת אחיה בלונדון, ללוות את הבנות לחוג בלט, לסייע במטלות הבית או להתנייע מרצון וגם שלא מרצון לחופשות המשפחתיות במשך קרוב לעשרים שנה. "לולי וילוז" מתחקה בדיוק אחר אותו קו תפר, בין עולם האתמול לעולם המחר, בין המוסכמה השגורה לנהוג לפי המקובל והמצופה שנדמתה מובנת מאליה במאה התשע-עשרה, לבין התביעה לחדר משלך במאה העשרים. תהום פעורה בין שני העולמות הללו; תהום שנתהוותה במלחמת העולם הראשונה, כשדור שלם של גברים צעירים נמחק מעל פני האדמה בעוד על הנשים הוטל להגיח מתוך הטריטוריות שסומנו להן ולאייש מקצועות גבריים בתכלית.
כריכת הספר (לוקוס)
"לולי וילוז" בוחן את קו השבר הזה מכל צדדיו באמצעות סיפור חייה של לורה, צעירה בשנות העשרים לחייה שמשתדלת כמיטב יכולתה להתחמק מנישואין ומהליכה בתלם, אך עם מות אביה אין לה ברירה אלא לעבור לבית אחיה בלונדון וליטול על עצמה את זהות הבתולה הזקנה, "דודה לולי". עשרים שנה חולפות להן ביעף, ולפתע, בתפנית מסעירה ולא פחות מבדרת, ריאליסטית ופנטסטית גם יחד, מחליטה לולי לצאת למסע של חיפוש עצמי, עוקרת מבית אחיה לכפר משונה ונידח וכורתת ברית עם השטן.
האגדה מספרת שסילביה טאוסנד וורנר, משוררת צעירה הקשורה לקבוצת בלומסברי, הציעה לעורך Cahtto&Windus "סיפור אודות מכשפה", והשאר היסטוריה: "לולי וילוז", שפורסם ב־1926, שזכה להצלחה רבה בבריטניה, צרפת וארצות הברית, נחשב לקלאסיקה מודרנית ומזכיר עד כמה שמדף הספרות המתורגמת שלנו, למרות עושרו, עוד חסר בשחקנים, ובעיקר שחקניות מרכזיות.
קסם שורה על "לולי וילוז"; קסם שמקורו בכישרונה של הכותבת לאזן בין ניגודים. כתיבתה של טאונסנד וורנר משוחה בזיק של הומור ממזרי ועין חדה במיוחד, שרק לכאורה מכסים על הנושא הרציני, הכאוב אפילו והרלוונטי עדיין, בו היא דנה – מלחמתה של כל אישה לחיות לפי רוחה. ואכן סיפורה של לורה נע בין סיפורן של הנשים באשר הן לבין הסיפור הפרטי, האינטימי, שמתחולל בעיקר בתוך תוכה; אך בפער בין הסיפור הכלל-אנושי לסיפורה האישי, בו לכאורה לא קורה דבר, למעשה מתחוללת רעידת אדמה אדירה. "נשים יודעות שהן דינמיט והן מחכות לזעזוע שיצדיק אותן", מהרהרת לורה בשיחה עם השטן. טאונסנד וורנר ארזה את הדינמיט בעטיפה נאה וצבעונית, אך הפוטנציאל הנפיץ עדיין שם.
"לולי וילוז" / סילביה טאונסנד וורנר, מאנגלית: רנה ורבין; הוצאת לוקוס, 224 עמ'
