""מאז הפיגוע אני לא אותה ליאת של פעם. זה מרגיש לי כמו חיים אחרים. כל יום הוא מאמץ חדש לחזור לשיגרה. יש ימים שאני אומרת, 'נדקרתי, שטויות', ויש ימים שאני לא מצליחה להקים את עצמי מהמיטה", אומרת ליאת הנאור, בת 15 וחצי.
כשפגשתי אותה לראשונה, לפני שמונה חודשים, היא שכבה במיטה חבושה וכואבת, ובקול חרישי גוללה את רגעי האימה שעברו עליה כשעמדה בתחנת האוטובוס על כביש 65, ליד גן שמואל, בדרך לחוג הקרקס שלה, והמחבל דקר אותה שבע פעמים בכל חלקי גופה. המחבל הספיק לפצוע עוד שלושה ישראלים עד שנלכד. הוא הודה בעיסקת טיעון בארבעה סעיפי ניסיון לרצח ונידון למאסר של 25 שנה.
מאז היום ההוא חייה של ליאת לא חזרו למסלולם. הצלקות מהדקירות מציקות, היא סובלת מחרדות ואינה מסוגלת לנסוע באוטובוס. הסיוטים בלילות לא נותנים לה מנוח. עוד זמן רב יידרש לה, אם בכלל, כדי להיות שוב הילדה מלאת שמחת החיים שהיתה לפני כן. אבל נוסף על ההתמודדות היומיומית הקשה, נאלצות ליאת ואמה יעל לנהל מאבק מול הביטוח הלאומי, שגורר את הנערה לוועדה אחר ועדה, מסרב לאשר לה נכות נפשית ואינו מאפשר לה לקבל את הכספים המגיעים לה.
"אני יודעת שאני עצובה, ואני גם יודעת מה אני צריכה לעשות כדי להיות שוב שמחה, אבל אני לא מצליחה", היא אומרת, "כתלמידה יש לי סדר יום מאוד מובנה, אני יודעת מה אני צריכה לעשות בכל רגע נתון. אני קמה בבוקר גם כשאני בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה, הולכת לבית ספר, עושה את כל המטלות. אבל זה מאבק יומיומי. זה מאמץ עילאי לשדר לכולם עסקים כרגיל, כשמבפנים מרגישים מפורקים".
שיערה שזור בצמות קטנות שאסופות לקוקו ארוך. הגופייה חושפת על כתפה הימנית שתיים מתוך שבע הצלקות שהיא נושאת על גופה, שמהוות עדות יומיומית לתופת שחוותה, אבל פניה מחייכות. היום היא קמה בהחלטה ששום דבר לא יהרוס את מצב הרוח הטוב שלה.
אבל אחרי כמה דקות הדמעות כבר שוטפות את פניה. העליצות מתחלפת בעצב, והכל נראה קודר כשהיא מנסה להסביר את מה שמתחולל בתוכה.
"כשמדברים איתי על הפיגוע זה מכעיס אותי, כי זה דבר פרטי שעברתי. מצד שני, כשהם לא אומרים כלום, זה גם מכעיס אותי, כי אז בעצם הם לא נותנים לכאב שלי מקום משמעותי. אני יודעת שזה נשמע מבלבל, אבל לעבור פיגוע טרור ולהישאר בחיים זה דבר גדול. אין שום דרך לבטא את השבר הזה, וזה משאיר אותי במקום מאוד בודד. היום אני מבינה שנפגעי טרור הם אנשים שאין תרופה לכאב שלהם.
"הפכתי להיות תלותית בללה, הכלבה שלי, שמלווה אותי לכל מקום. אני אפילו מכריחה אותה לישון איתי, כי היא נותנת לי תחושת ביטחון. אני לא נוסעת יותר באוטובוסים, אמא שלי מסיעה אותי ממקום למקום. היא כמעט כבר לא עובדת, ובינתיים אין לנו כסף, ואני לא מקבלת את העזרה שאני זקוקה לה.
"כשחווים מפגש אישי עם המוות, מבינים שהחיים הם מאוד נזילים ושבירים. הפיגוע גרם לי להרגיש מאוד קטנה. היה לי קשה לקבל את העובדה שאם המחבל היה הורג אותי הייתי מפסיקה לחוות דברים, אבל עבור כולם מסביב החיים היו ממשיכים כרגיל.
"בחודשיים הראשונים רק ניסיתי להבין אם אני רוצה לחזור לשיגרה, או להרים ידיים ולהישאר בבית לנצח. בסוף החלטתי להילחם. לא ויתרתי על הלימודים, לא ויתרתי על החברים, ואני גם עושה את הבגרויות, למרות שאני כבר לא מתרגשת ממבחנים כמו פעם".
"ליאת היא גיבורה ענקית שעברה תופת. היא ראתה את המוות בעיניים, ולמרות הקשיים אוספת את כל הכוחות כדי לחזור לחיים רגילים ככל שניתן", אומרת אמה יעל, שנוכחת בראיון ובוכה יחד עם בתה, "אנחנו לא ביקשנו את האירוע החבלני הזה, לא רצינו מעולם להזדקק לתמיכת המדינה, אבל זה נכפה עלינו, ועכשיו הסחבת של הביטוח הלאומי גורמת לנזק מתמשך בבריאות הנפשית של הבת שלי. כל הטיפולים המעולים שקיימים היום נמנעו ממנה, כי לא היתה לי אפשרות לממן אותם".
• •
זה קרה ביום ראשון, 11 באוקטובר 2015. המחבל, עלא ראיד אחמד זיוד, בן 20 מאום אל־פחם, הגיח עם מכוניתו לעבר תחנת האוטובוס בצומת גן שמואל ודרס את החיילת אוראל עוזרי ואת החייל ניב בוחבוט. ליאת עמדה בתוך התחנה, והמחבל הבחין בה, יצא מהרכב והחל לרוץ לעברה כשסכין בידו. הוא הצליח לדקור אותה שבע פעמים, עד שהצליחה לברוח ולהזעיק עזרה. האזרח עדי עשת, שהגיע למקום ונאבק במחבל יחד עם בניהו ארזי, נדקר אף הוא ברגלו ובידו.
ליאת נפצעה באורח בינוני ואושפזה במחלקה הכירורגית בביה"ח הלל יפה. "כמה ימים אחרי הפיגוע באה לבית החולים נציגה של הביטוח הלאומי בחדרה, חיזקה אותנו ונתנה לנו את כל המידע הדרוש כדי שליאת תוכר כנפגעת פעולת איבה", מספרת יעל.
חודש אחרי הפיגוע קיבלה יעל מכתב מאגף נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי, שבו נאמר: "הריני להודיעכם כי גב' הנאור ליאת הוכרה כנפגעת פעולות איבה מיום ה־11.10.2015, בגין אירוע איבה שאירע ביום זה". בעקבות המכתב הגיע למשפחה זימון לוועדה לקביעת אחוזי נכות, ב־16 בדצמבר, בסניף הביטוח הלאומי בחדרה.
יעל: "למרות שניסיתי לקבל מידע על מה שצפוי לקרות בוועדה, כדי שאוכל להכין אותה, לא קיבלתי אפילו שביב מידע, מה שהשאיר את ליאת במתח ובחרדה".
ליאת הלכה לוועדה עם אמה יעל ואביה עופר, שנכנסו איתה לפגישה. "היו בחדר שני רופאים, אורתופד וכירורג", היא מספרת, "זה היה מעמד מאוד מביך. הם ביקשו ממני ללכת מאחורי הפרגוד ולהתפשט, כדי שיוכלו לראות את הצלקות. מזל שאמא שלי באה איתי מאחורי הפרגוד, כי זה היה מאוד לא נעים. עמדתי מולם ונאלצתי לחשוף את האיברים האינטימיים, והם התחילו למדוד את אורך הצלקות שלי בסרט מדידה.
"התחושה הזאת של החשיפה, כשאנשים זרים שלא מכירים אותי שופטים את גודל הנזק שלי בסרט מדידה, הכעיסה אותי. הרגשתי שהם בודקים רק את החיצוניות, אבל מה עם מה שקורה לי בפנים? מה עם הנפש שלי? הם לא דיברו איתי, לא שאלו מה שלומי ואיך אני מרגישה. כל מה שעניין אותם היה אורך הצלקות. אחרי חמש דקות של מדידות הם אמרו לי תודה ושלום".
יעל: "המעמד היה טראומטי מאוד לליאת. היא התכווצה בתוכה ונאטמה, אבל לפחות יכולתי להרגיע אותה שזה מאחורינו, ושמעכשיו הכול יהיה פשוט יותר. לא שיערתי שהסיוט רק מתחיל".
ליאת בבית החולים. איבדה את שמחת החיים // צילום: ערוץ 2
הוועדה קבעה לליאת 100 אחוז נכות זמנית על הצלקות. על נזק נפשי כלל לא דובר. ב־4 בינואר קיבלה יעל מכתב, שבו מודיע להם הביטוח הלאומי על ערעור שהוא מגיש בעצמו על החלטת הוועדה הרפואית והזמנה לוועדה חוזרת. במכתב נאמר: "נימוקי הערער: טעתה הוועדה הרפואית בקביעתה. לדעת המוסד, אין התאמה בין ממצאי הוועדה לנכות שנקבעה, יש לקבוע סעיף ליקוי". בסוף צוין במפורש: "אין הכרה בפגיעה נפשית".
גם היום המשפט האחרון מרתיח את יעל. "איך הם יכלו לקבוע שאין הכרה בפגיעה נפשית, אם אף אחד מחברי הוועדה לא דיבר עם ליאת, ובכלל לא היה שם פסיכולוג? גם לא הבנתי איך הם מערערים על הקביעה של עצמם. אבל הייתי עדיין תמימה.
"אחרי הטראומה מהוועדה הראשונה, ליאת לא הסכימה ללכת שוב לוועדה. היינו צריכים לשכנע אותה לבוא והבטחנו לה שיהיה בסדר".
לוועדה השנייה, שהתקיימה אחרי חודש וחצי, ב־28 בינואר השנה, יעל ועופר באו מוכנים יותר. הם הצטיידו במכתב מהפסיכולוגית שטיפלה בליאת והגישו תצהירים אישיים, שבהם סיפרו על מצבה של הילדה ודרשו באופן נוקב שיבדקו את הפגיעה הנפשית.
הפעם ישבו בוועדה שלושה רופאים - אורתופד וכירורג (אחרים מאלה שהיו בוועדה הקודמת) ורופאה פנימית.
ליאת: "זה שהיתה שם גם רופאה קצת הקל עלי. בסך הכל, הרופאה ואחד מהשניים היו נחמדים ואמפתיים, אבל הם ביקשו ממני שוב להתפשט, ואני לא רציתי. לא רציתי ששוב ימדדו לי את אורך הצלקות, כאילו שמשהו השתנה מהחודש שעבר. שמתי על הראש את הכובע של הקפוצ'ון שלי והתנתקתי מכולם. לא רציתי יותר כלום, רק ללכת הביתה ושיעזבו אותי בשקט".
"ההורים שיכנעו אותי ללכת שוב מאחורי הפרגוד, ושוב להתפשט, מול שלושה רופאים נוספים", עיניה מתמלאות בדמעות.
• •
מכתב נוסף מהביטוח הלאומי הגיע כשבועיים לאחר הוועדה השנייה. במכתב מודיעים לה כי נקבעו לה 20 אחוזי נכות זמניים על הצלקות, ולא 100 כפי שנקבע תחילה. עוד נכתב שהוועדה מבקשת להפנות את ליאת לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית.
יעל: "אף אחד לא טרח להסביר לי איך מ־100 אחוזי נכות הם ירדו ל־20. בכלל, התחושה היא שיד ימין שם לא יודעת מיד שמאל, ושהראש נמצא איפשהו בירושלים, מנותק מהגוף".
הוועדה הפסיכיאטרית נקבעה ל־23 בפברואר. ליאת הגיעה אליה עם אמה ואביה, בחוסר מוטיבציה מוחלט ועם חששות רבים, שלצערה הצדיקו את עצמם.
ליאת ואמה יעל. "איך ייתכן שילדה בת 15 וחצי, שכמעט נרצחה בפיגוע חבלני, נגררת לארבע ועדות שונות?", שואלת האם // צילום: אפרת אשל
"בוועדה ישבו פסיכיאטרית ונציגה של הביטוח הלאומי", מספרת ליאת, "היא כל הזמן חקרה אותי, כאילו אני איזו פושעת שמנסה לרמות אותם. היא הטיחה בי שאלות כמו 'איך את יודעת שאת בדיכאון?' גם כשעניתי, היא המשיכה לחקור אותי. בסוף צעקתי לה, 'אני בדיכאון כי אין לי כוח לחיות' והתחלתי לבכות. לא הצלחתי להירגע.
"מה היא חושבת, שמחבל ינעץ את הסכין שלו שבע פעמים בגוף שלי, ולא תהיה לי טראומה נפשית? שזה יעבור לידי כאילו כלום? מה הם חושבים, שכיף לי לבוא אליהם ופעם אחר פעם לחשוף את הצלקות שלי והכאבים שלי מולם?". הדמעות שוב זולגות מעיניה.
יעל: "ביקשנו להפסיק את הפגישה ולאפשר לליאת לחזור הביתה ולהתאושש. כל כך הבנתי את התסכול ואת הכאב שלה, שאני כבר לא יודעת איך להכיל את זה. לוקחים ילדה שעברה טראומה, ולאורך כל הדיון מפגינים כלפיה זלזול וחוסר רגישות.
"ביקשתי מהן שיסתכלו על חוות הדעת של הפסיכולוגית, שדרשתי שתיכנס לתיק לאחר הוועדה הקודמת. בחוות הדעת נכתב במפורש שליאת מתקשה לחזור לשיגרה, ושהיא עסוקה המון בתכנים של מוות וסובלת מפוסט־טראומה, אבל הם התעלמו ממנה. אמרו שהפסיכולוגית לא מספיק מקצועית בשביל לאבחן פוסט־טראומה, למרות שזו פסיכולוגית שמתמחה בפוסט־טראומה אצל ילדים והיא אושרה על ידיהם כמטפלת לליאת".
השיחה עם הפסיכיאטרית גבתה מליאת מחיר רגשי וגופני. אחריה היא חלתה ושכבה בבית כמה ימים עם חום וכאבים בכל הגוף. מזועזעת וכואבת התקשרה יעל לסניף הביטוח הלאומי בחדרה ושוחחה עם הפקידה שמטפלת בליאת מיום הפיגוע. "סיפרתי לה על היחס הפוגעני וחסר הרגישות כלפי ליאת וביקשתי שתבדוק אותה רק פסיכיאטרית ילדים, גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע עד אילת בשביל זה.
"התשובה שקיבלתי ממנה היממה אותי עוד יותר. מתברר שביטוח לאומי בכלל לא מעסיק פסיכיאטר ילדים. היא לא ידעה לומר לי אם תהיה עוד ועדה או לא, אבל מאחר שהוועדה הקודמת הופסקה באמצע, הנחתי שכנראה נזומן שוב לוועדה".
למרות הזעזוע הנפשי שחוותה בשלוש הוועדות, הוזמנה ליאת לוועדה פסיכיאטרית שנייה, ב־3 במארס.
"אחרי שתי דקות בלבד היה ברור לי ששתי הפסיכיאטריות החליפו ביניהן מידע על המקרה של ליאת", אומרת יעל, "הפסיכיאטרית דיברה על דברים שאמרתי בוועדה הקודמת, שלא היתה לה שום דרך לדעת אותם, אלא אם כן עודכנה בהם מבעוד מועד. היא התייחסה אלי כאל אמא בעייתית וגרמה לליאת להרגיש שוב כאילו היא לא אומרת את האמת.
"אבל לפחות הפעם הסאגה הזאת הגיעה לסיומה. שבועיים לאחר הוועדה קיבלנו מכתב, שבו נאמר שנקבעו לליאת 50 אחוזי נכות נפשית זמנית.
"חשבנו שמכסת הייסורים נגמרה. אבל שוב התבדינו".
• •
לפני שבועות אחדים קיבלה ליאת מכתב רשום, המזמן אותה להתייצב בבית הדין לעבודה בחיפה. הסיבה: ערעורו של המוסד לביטוח לאומי על ארבע הוועדות שנערכו לליאת עד כה.
במכתב נאמר, בין השאר: "הרשות המאשרת לא הכירה בפגיעה נפשית כתוצאה מפגיעת האיבה. בטופס התביעה שהגישה המשיבה היא מציינת את הפגיעה הפיזית בלבד, וכלל אינה מציינת פגיעה נפשית כתוצאה מפגיעת האיבה... המשיבה היא קטינה, ולפיכך חובה היה להפנותה לבדיקה אצל פסיכיאטרית מומחית בתחום פסיכיאטריית הילדים, אולם לצורך קביעת נכותה הנפשית היא נבדקה על ידי שתי פסיכיאטריות שאין להן מומחיות בבדיקת ילדים, וכלל אינן רשאיות לבדוק קטינים".
יעל זועמת. "את מבינה את גודל האבסורד? במשך שמונה חודשים מטרטרים אותנו ומוציאים לנו את המיץ, ובסוף, כשכבר יש איזושהי קביעה - מזמנים אותנו לבית משפט כדי לדון בערעור של הביטוח הלאומי על מה שהוא בעצמו החליט. אז אני צריכה עכשיו לקחת עורך דין ולהוציא כספים, שגם ככה אין לי? איפה נשמע דבר כזה?
"איך ייתכן שילדה בת 15 וחצי, שכמעט נרצחה בפיגוע חבלני, נגררת לארבע ועדות שונות, ועדות שביטוח לאומי הקים עם מיטב אנשיו - ואז הוא בעצמו מערער על ההחלטות שלהן? איך ייתכן שבמשך שמונה חודשים לא קיבלנו מימון לטיפולים נפשיים תומכים ומשקמים? את המפגשים עם הפסיכולוגית שלה, אחת לשבוע, לקח להם חודש לאשר. חודש שבו הבת שלי התכנסה בתוך עצמה עוד ועוד ודעכה לי מול העיניים. כל המחקרים הרפואיים מדברים על כך שבפוסט־טראומה צריך לטפל כמה שיותר מהר, בסמוך לאירוע.
"נראה לך הגיוני שרשות כל כך גדולה כמו המוסד לביטוח לאומי, במדינה שסובלת מפיגועים, פועלת באופן מביש כזה? הרי אני ביקשתי פסיכיאטרית ילדים, ואמרו לי שאין. אז מה קורה כאן? למה הם עושים לנו את זה? לא מספיק הסבל שליאת וכולנו עוברים?"
הם טוענים שבכתב התביעה לא ציינתם פגיעה נפשית.
"כשקיבלנו את הטפסים להגשת התביעה מהפקידה בביטוח לאומי, אף אחד לא הינחה אותנו איך למלא אותם. הם אמרו לעופר 'תמלא את זה חפיף'.
"בטופס יש חמש שורות לפירוט המגבלות שמהן סובל התובע. לא ידענו מה החשיבות, ועד כמה אנחנו צריכים לתאר ולפרט. באופן תמציתי כתבתי 'קושי בריכוז, כאבים בכתף שמאל, מוגבלות בהשתתפות בשיעורי ספורט, חרדות וקושי בחזרה לשיגרה'. למיטב הבנתי, שלושה סעיפים מתייחסים לקושי הנפשי, אז איך הם יכולים לטעון שלא ציינתי?"
עו"ד עדי בן שושן // צילום: רונית ולפר
עו"ד עדי בן שושן, מומחית בתחום המשפט האזרחי ומיצוי זכויות בבית המשפט, שמייצגת את ליאת, זועמת על התנהלות הביטוח הלאומי. "כבר נתקלתי במקרים שבהם היו הסתרת מידע והעלמת מסמכים ונתקלתי במקרים שבהם פסלו חוות דעת של מומחים חיצוניים, אבל מעולם לא נתקלתי במקרה שביטוח לאומי פוסל את חוות הדעת של המומחים שלו עצמו.
"לא ייתכן שסוחבים את ליאת לבית משפט כי עכשיו החליטו שכל הוועדות שהתקיימו, וכל אנשי המקצוע שהם בעצמם מינו כמומחים שיישבו בוועדות, לא מוסמכים לקבוע אחוזי נכות.
"את טופס התביעה צריך למלא יומיים־שלושה מיום האירוע, אבל מה לעשות שחלק מהבעיות צצות מאוחר יותר. אף אחד לא מנחה את המשפחה או מתדרך אותה, והתחושה היא שהמדינה מתנערת ממנה.
"אדם שנפגע בפעולת איבה לא צריך להיות במצב שהוא מבקש החזר הוצאות או טיפולים משקמים. לצערי הרב, אין סנכרון בין הביטוח הלאומי לפקידי השיקום בביטוח הלאומי, שאמונים על שיקום הנפגע. אני חושבת שיש לעשות בדק בית רציני לגבי ההתנהלות בתיק של ליאת ובמקרים נוספים".
• •
הדיון בבית המשפט נקבע ל־15 בספטמבר - כמעט שנה אחרי הפיגוע. השבוע קיבלה יעל הודעה שהופקדו לחשבונה 32 אלף שקלים. בהודעה לא צוינה מהות הסכום, אם מדובר בפיצויים חד־פעמיים או בקיצבת הנכות עצמה, והאם תצטרך יעל להחזיר את הכסף לביטוח הלאומי אם הערעור בבית המשפט יתקבל.
אולם בד בבד, קיבלה ליאת טפסים חדשים, שלפיהם עליה להגיש כתב תביעה חדש ולמלא טופס חדש כדי שביטוח לאומי יכיר בה כנפגעת פעולת איבה. "הם כאילו מבטלים את כל מה שהיה עד היום וחוזרים בהם מהמסמך שהם עצמם כתבו, שהם מכירים בה כנפגעת פעולת איבה", אומרת עו"ד בן שושן.
ליאת וכלבתה ללה. "הפכתי להיות תלותית בכלבה שלי כי היא נותנת לי תחושת ביטחון" // צילום: אפרת אשל
ליאת מנסה בינתיים להמשיך את חייה כרגיל ולעבור כל יום בפני עצמו: "אם לא הייתי זקוקה לכסף בשביל הטיפולים, ברור שהייתי מוותרת. אבל אני לא חיה לבד, ואני רואה איך אמא ואבא שלי קורסים תחת העומס של החובות. אמא שלי כבר לא עובדת בגלל שהיא איתי כמעט כל הזמן. מישהו צריך לעזור לנו".
הלכת לשמוע את גזר הדין של המחבל שפגע בך?
"היו לי פנטזיות שאני מגיעה לבית המשפט ועומדת מולו ומסתכלת לו בעיניים. רציתי לדבר איתו ולנסות להבין למה עשה את מה שעשה. רציתי לפגוש בן אדם שמבין שהוא הרס לשלושה אנשים את החיים, ושיתנצל. אבל רוב הסיכויים הם שהייתי מתחבאת מאחורי אמא שלי ובוכה, אז החלטתי לוותר. אחר כך שמעתי שבמשפט הוא אמר שהוא לא מתחרט על מה שהוא עשה.
"25 שנים לבן אדם שלא מתחרט נשמע לי מעט מדי. אחרי כל התקופה הזאת בכלא הוא בטח ייצא יותר כועס ויותר ממורמר. לא נראה לי שהזמן יגרום לו להבין שטעה.
"מעבר לזה, יש בי כעס על המדינה שנתנה למצב הזה לקרות, מצב שילדים יוצאים לרחובות עם סכין כדי לפגוע בילדים אחרים. ואני כועסת על המדינה שלא עוזרת לנו, שלא נותנת שום תמיכה למשפחה שלי, ושהכל צריך להיעשות במלחמות ובמאבקים.
"כולם חושבים שרק אני נפגעתי בפיגוע, אבל כשדבר כזה קורה כל המשפחה נפגעת ומתרסקת. כל אחד חווה טראומה פיזית ונפשית, והכי נורא זה שאף אחד לא עוזר.
"אני רוצה שנפגעי טרור יבינו שהם לא לבד בתחושות שלהם, ושכדאי שהמדינה תבין שצריך לטפל בהם ברגישות רבה. הם עברו טראומה קשה, וכל מה שהם צריכים זה מישהו שיכוון אותם ויתמוך בהם אחרי שהחיים שלהם כמעט נלקחו מהם. ההתמודדות קשה גם ככה, אז למה הביטוח הלאומי צריך להתעלל בנו עוד?
"אם אוכל להשפיע על מקבלי ההחלטות, אפילו קצת, כדי שמה שאני עוברת לא יקרה לאחרים, אז אני שמחה שאני מדברת עכשיו. אני רק מבקשת שיהיה מישהו ששומע את הזעקה שלי, וגם של כל נפגעי האיבה שהתייאשו בדרך".
michali100@gmail.com