סוף טוב הכל טוב: כשאהרון גגתי (58) מפתח תקווה הגיע למיון בבית החולים בילינסון, בני משפחתו היו בטוחים שהוא בסך הכל סובל מקלקול קיבה בגלל סרדינים שאכל. אבל כמה שעות לאחר מכן נפרסה התמונה המלאה - לא קלקול קיבה וגם לא התקף לב כפי שחשבו לאחר מכן, אלא גידול ענק שהעמיד את גגתי בסכנת חיים מיידית.
הרופאים הכניסו את גגתי לצנתור, אך בהמשך בבדיקת הדמיה שערכו לו הרופאים נראה גידול של 12 סנטימטרים בבלוטת יותרת הכליה שלו. הגידול גרם לתנודות עזות בלחץ הדם של גגתי, עד שהרופאים אמרו לבני משפחתו שבמצב זה הוא לא ישרוד את סוף השבוע הקרוב.
"אני כירורג כבר הרבה שנים, ויכול לומר שמה שחוווינו הוא דרמטי הרבה יותר מכל מה שתראי בסידרת טלוויזיה", אומר פרופ' עופר יוספוביץ, מנהל השירות לאורולוגיה אונקולוגית בבילינסון. הוא מסביר שלאחר שהרופאים הבחינו שלחץ הדם של גגתי מטפס עד ל־250, פי שניים מהנורמה, עלה החשד שמדובר בגידול בבלוטת יותרת הכליה שמפריש לזרם הדם כמות אדירה של אדרנלין. "התייחסנו לזה כמו לפצצה מתקתקת שיושבת שם. זה מצב שבו בתוך 24 עד 48 שעות האדם מגיע לסטטוס של סכנת חיים. שום טיפול תרופתי שנתנו לא עזר לאזן את לחץ הדם. הבנאדם הולך למות".
לאחר דיון לא פשוט בקרב הרופאים, שבמהלכו חלקם סברו שאי אפשר לנתח, קיבלו אשתו של גגתי ברכה ובתו החיילת את הבשורה הקשה: יש סיכוי של 100 אחוזים שאהרון ימות בסוף השבוע מקריסת מערכות, אבל לניתוח בסיטואציה הזו יש 50 אחוזי הצלחה.
"אשתו ובתו שמעו את הדברים, ואני רואה את העיניים של הבת שלו, והיא אומרת לי 'תחזיר לי את אבא שלי, עזוב אותך משטויות'", מתאר ד"ר יוספוביץ. "כאן התחיל האתגר הגדול, בעיקר של המרדימים. מדובר בניתוח נדיר יחסית, במקרים אחרים הגידול הוא בדרך כלל פחות גדול והחולה מאוזן. כאן הכנסנו לניתוח חולה עם לחץ דם משתולל. זה היה אתגר גדול למרדימים", הוא משחזר.
"אף פעם לא עשינו ניתוח כזה לחולה כזה. הרגשנו שיש לנו פצצה מתקתקת כאשר אנחנו מנתקים בצד אחד את החוטים ולאט לאט האדרנלין בגופו יורד והסכנה יורדת. לראות אותו הולך הביתה בתוך שבוע זה ממש מרגש. זה מקרה שאני לא אשכח אף פעם".
ברכה גגתי, אשתו של אהרון, מספרת כי "זה היה שוק טוטאלי בשבילנו לשמוע שהוא נכנס לניתוח שיש בו סיכוי של 40 אחוזים וסיכון של 60 אחוזים. באותו רגע שאלתי את כל השאלות שצריך ואחר כך במסדרון התפרקתי ובכינו", סיפרה.
"הלכתי כבר להיפרד ממנו כשהוא כבר מונשם ומורדם עם הבת שלי. למזלנו בדיעבד זו היתה פרידה זמנית", הוסיפה.
למחרת, כשאהרון התעורר מההרדמה, הוא לא היה מודע לכל מה שהתרחש. "באתי אליו עם נשיקות והוא בכלל לא ידע שהמצב היה כל כך קשה. נזהרנו בהתחלה לא לספר לו כדי שלא יתרגש יותר מדי. קיבלנו אותו מחדש".
אהרון, שישתחרר השבוע לביתו, מסכם את "החוויה": "אני רוצה להודות לצוות ולרופאים על הטיפול המסור. בדקות הראשונות כשהעירו אותי לא דמיינתי שעברתי טראומה כזו. אחר כך אמרו לי שהייתי בסכנת חיים. אני אנסה לשחזר את כל מה שעבר עלי ומקווה שאלו כל הדרמות שאחווה. אנשים לא יודעים שהאדם הוא כמו גפרור שיכול להישבר בקלות. העיקר הבריאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו