קיצור תולדות האנושות: נולדים. גדלים. הופכים לטינאייג׳רס מעצבנים. יוצאים מזה. מתאהבים מיליון פעמים. מחפשים משמעות. מחפשים קריירה. מחליפים קריירה. מתאהבים שוב. עוברים לגור יחד. מתחתנים. עוברים לפרברים. יולדים ילדים. הופכים לאמא ואבא שלנו. אולי מתגרשים. אולי מתחתנים שוב. אולי לא מתחתנים בכלל. הופכים לסבא וסבתא שלנו. מתים.
בואו נתעכב רגע על החלק הזה של ׳עוברים לפרברים׳. חוץ מלהפוך לסבים וסבתות, זה נראה לי השלב בחיים שגורם לבן אדם להרגיש הכי זקן.
אז אני רשמית יכולה לקרוא לעצמי זקנה או בן אדם בוגר, אם לא בא לי להיות דרמטית. האמת היא, כבר כמה שנים טובות אני יכולה לקרוא לעצמי בן אדם בוגר, אבל העובדה שחייתי כמו פרזיטית עד עכשיו והמשכתי לעשות כביסה אצל הוריי והמשכתי להסתפק במקרר סטודנטים קטן עם התעלמות מוחלטת מהעובש בקיר חדר האמבטיה, עזרו לי לשכוח מהעניין הזה.
הנה פתאום, מצאתי את עצמי יחד עם בעלי עוברת לפרברים. מתחילים חיים חדשים בדירה משלנו, עם מעלית, חניה, מדיח, מכונת כביסה ומשכנתא, משכנתא! מילה כל כך מבוגרת שרק מלכתוב אותה אני נרדמת.
אי אפשר להתעלם מזה יותר: העובדה שאני כבר במגרש של הגדולים סותרת לי בפנים. עם הצד המשפיל של כף היד.
אתם יכולים לקרוא לי מפונקת, אבל כל עוד אין לי ילדים אני לא רוצה להיות בן אדם בוגר! כי רגע לפני שנהפוך למשפחה, הדבר האחרון שבא לי לעשות בשבת זה כביסה ובכל זאת, עכשיו כשלראשונה בחיי יש לי מכונת כביסה, נחשו מה עשיתי בשבת? כביסה!
בנוסף, העובדה שעברנו לבית גדול יותר נראתה רעיון חכם בזמנו, עד שהבנתי שזה פשוט אומר שיש יותר מטרים מרובעים לנקות.
ובכלל, שמתי לב שבשנה האחרונה אני הולכת לישון מוקדם יותר ומשמינה מהר יותר. ופתאום משקה אשכוליות אדומות טעים לי, אני נאנחת כשאני מתיישבת ואני מוצאת את עצמי אומרת לאחיינית שלי בת השש: תהני מהרגע! תעריכי שהכל עוד לפניך! את לא נעשת צעירה יותר! ואיזה עור חלק יש לך!
אז אין יותר מקום להתכחש. התבגרתי. ואני מחבקת את העובדה שאני כבר בשלה, כמו אבוקדו מושלם לאכילה, אבל מה עושים עם אבוקדו מושלם לאכילה? אוכלים אותו. ואני לא מוכנה להאכל עדיין.
תמיד כשאנחנו קטנים אנחנו רוצים להיות גדולים והנה אני גדולה עכשיו, עם אחריות, מחויבויות וזה כשאני עדיין בלי ילדים.
ביום שישי האחרון, ישבתי בארוחת ערב עם המשפחה וראיתי איך אחי וגיסתי לא נחים לרגע סביב שתי הבנות שלהן. וברגע של שקט הם בחרו לדבר על הקניות בסופר. התחשק לי באותה שנייה לקום משם, לצאת מהדלת, להיכנס לרכב ולנסוע למועדון הריקודים הכי רועש שקיים ולרקוד עד שאנער את כל האחריות שמחכה לי. אבל אז קלטתי שאמרתי את הביטוי ׳מועדון ריקודים׳ וכנראה שאני באמת כבר מבוגרת. ופשוט צריכה לשחרר ולהשלים עם זה.
אם כך, עכשיו שסיימתי להספיד את נעוריי, אני יכולה להתפנות להסתכל על הצדדים החיוביים של היותי בן אדם בוגר ולהסיק מסקנות:
זה שלב בחיים עם הרבה יותר ביטחון עצמי, הרבה יותר ניסיון, יותר חוכמת חיים, חוכמת רחוב, ועדיין- מלא חלומות ותקוות. הרי לא איבדתי את החלומות שלי (רק הוספתי להם משכנתא. אני יכולה לחיות עם זה). יש לי אהבה, בקרוב תהיה לי משפחה, ואחריות זה גם דבר חשוב, זה נותן משמעות, וילדים מכניסים פאן חדש לחיים ובהחלט שוברים את השגרה שחיינו בה עד היום. צריך לשבור שגרה לא?
ובכלל, לא תמיד צריך רעש וכאוס בחיים. יש גם משהו יפה בלמצוא את השקט. את המקום שלך בחיים שבו יש שלווה כלשהי. לא שסיימתי לחפש את עצמי, אני חושבת שאנחנו תמיד בחיפוש אחרי עצמנו, אבל לפחות זה קו שמחבר בין הנעורים לבגרות. החיפוש, השאיפה לעוד, הרצון להתקדם קדימה - זה תמיד יהיה טבוע בנו.
בסופו של דבר, גיל ונעורים זה רק מספר (סליחה על הקלישאה) ואם אקפיד לשמור על הדברים שאהבתי בעצמי כשהייתי צעירה חסרת דאגות גם היום, אז הנעורים לא באמת הולכים לשום מקום, הם רק מתעצבים למשהו בוגר יותר, בשל יותר, שעושה כביסה יותר.
אתם יודעים משהו, עכשיו נפל לי האסימון. אני לא צריכה לבכות על מר גורלם של נעוריי, אני צריכה לחגוג שלנעורים שלי הצטרפה חברה - הבגרות. וכשחושבים על זה ככה, זה דווקא די נחמד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו