לושה שבועות שכבה אמא בפנימית ו' בבית החולים בילינסון עטויה צינורות ומכשירים. עבורי היו שלושת השבועות הללו ימי בין המצָרים, בין הבקעת החומה לחורבן העיר, בין אשפוזה האחרון של אמי למותה הפתאומי.
בכל פעם שהגעתי לבקרה, הלך איתי ילד בן 3. איש לא ראה אותו שעה שפסעתי במסדרונות הארוכים, אבל הוא היה נוכח יותר מכל אדם אחר שראיתי שם. את הילד הזה החזיקה אמא גדולה, לרגליה מגפיים גדולים בחורף שעזרו לה לחצות את שדות הבוץ בין השכונה הקטנה שבה גדלנו לבין המושב השכן. הביאה ממנו עופות וביצים וחלב טרי, וגם פקעות נרקיסים שהתגוללו בדרכה. למרות השנים שחלפו מאז, היא עדיין קוראת לי להיכנס הביתה ולאכול ממטעמים שהכינה כאשר אהבתי.
ילד הייתי, כבן 3 ומשהו, ובגינת הירק שבחצר ביתנו גידלו הוריי פולים. אהבתי להסתובב בינות לצמחים הירוקים וללטף את התרמילים הבשרניים. לעיתים, כשאמא ואבא לא השגיחו, הייתי פורע אותם בסקרנות, מתפעל למראה הזהב הירוק שהבריק מול עיניי ותוהה אם בפעם הבאה תצפה לי הפתעה אחרת בתרמיל.
אותה שנה עלה יבול הפולים על שלל השנים הקודמות ואמא הכינה בכל יום מטעמים אחרים. היתה שולקת את הגרגירים הירוקים במים חמים וכשהתרככו הוסיפה לימון ומלח ומעט כמון, והיו הפולים מחליקים אל פי ברכות חמימה. לעיתים פיזרה אותם בתבשילי האורז והעוף, שם שימשו אתנחתא חמאתית.
ואני אכלתי ואכלתי באותו שבוע, ובטני מלאה פולים לרוב. אמא העמיסה על צלחתי עוד ועוד, ילד טוב, אוהב אוכל של אמא. בן זקונים הייתי, עד שנולד אחי הקטן. האוכל פיצה על השעות שבהן הלכה לעבודה והותירה אותי אצל אחרים. כל ימיה עבדה, כל חייה: בבית ובשדה, במושב הסמוך ובעיר הגדולה וכמובן בגן הילדים, שם הכינה כריכים ושרה והקריאה סיפורים, חונכת גננות צעירות שנשלחו אליה כמוצא אחרון. היתה מנקה באהבה את אחוריהם של הילדים, שלא ייצרבו בלכלוכם, ואז שוטפת את הגן בטרם תלך.
סיפרה, שכשגדלתי מעט ולא יכולה היתה להשאירני אצל סבתי, רשמה אותי למעון הילדים בשכונה. ביום הראשון, כשבאה לקחתני אחר עמל יומה, אמרתי לה, ילד בן פחות מ־3 שנים, "שמתם אותי בכלא". היא הרי חונכה שהילדים קודמים לעבודה, אבל החיים בארץ החדשה הכריחו גם אותה לעבוד בחוץ. לכן, אולי, האביסה אותי במטעמי הפולים; אילו מתנות אחרות יכולה היתה להביא?
הרבה איני זוכר, אבל העיקר צרוב בין זיכרונותיי המוקדמים. אחר הצהריים אני מזעיק את אמא ומצביע על המים האדומים באסלה. למה הפיפי שלי אדום? מהר, מהר לרופא. אין זמן לחכות בתור, גיברת מה את נדחפת, ואמא מתפרצת לחדר רופא הילדים טוב הפנים שבקולו העמוק שלח אותנו היישר לבית החולים. מונית, היכן נשיג מונית? אולי אחד מבעלי המכוניות הספורות בשכונה התנדב לקחתנו, אינני זוכר. גם איני יודע מדוע הגענו לבית החולים בילינסון, המרוחק יותר.
הגעת ברגע האחרון, אמרו לה. הילד הקטן בסכנת חיים. אחר כך איבחנו שאני אסור באכילת פולים. אמא זוכרת שביקשו ממנה לתרום מנות דם, לא אחת אלא כמה. יצאה החוצה ושיכנעה עוברים ושבים לבוא ולתרום דם, כי הבן הקטן שלה בסכנה. גם היא תרמה מדמה ואמרה לי שכמו ילדה אותי מחדש, מעכשיו דמה זורם בדמי.
מה זוכר ילד בן 3 מבית החולים? המון צבע לבן ומסדרונות ארוכים וסלט עם לֶבֶּן בבוקר. הוא לא זוכר את דפיקות הלב המואצות של אמו, את הפחד האיום לאבדו בגלל האוכל שהכינה לו, רגשות האשם, הבלבול, חוסר האונים, ההקלה למשמע בשורת הרופאים ש"הילד ייצא מזה". טלפון לא היה לנו, והחדשות עברו מפה לאוזן. ביום השחרור ציפו נשות השכונה מחוץ לבית החולים ופיזרו עלי סוכריות לקול צהלוליהן, שיצאתי בשלום מסכנה גדולה.
• • •
45 שנים עברו מאז הובהלתי אליו, והנה אני מהלך במסדרונות אותו בית חולים שנועד להיקרא "בית החולים למושבות יהודה והשרון", ועם מותו של הד"ר חיים בילינסון ב־1936, הוסב על שמו.
הפעם אמא הובהלה לכאן.
מאז עזב אותנו אבא לעולם שכולו טוב, הידרדרה נשימתה. מומחה הריאות שביקר אצלנו היה משוכנע שהתרנגולות, שאמא גידלה במסירות שנים רבות, היו הסיבה לכך. אלה היו עופות המחמד שלה. הכירה אותן אחת אחת וידעה לתת בהן סימנים: זאת חברמנית והאחרת רעה, זאת אמא טובה ורעותה אינה דוגרת כראוי. היתה נוטלת ביצים מתרנגולות בלול שאיבדו את תעודת ההורות ומגניבה אותן תחת כנפיה של אֵם מצטיינת.
גברת, נזף בה הפרופסור, את מוכרחה לסלק את התרנגולות! את רוצה לחיות? בדרך הביתה ניסתה אמא לדחות את הגזירה, ולכל הפחות להציל נציגות כבוד. אולי תשאירו שלוש-ארבע תרנגולות בחצר, מה? שידלה את אחי. אבל עד שהגיעה, סולקו התרנגולות אחר כבוד והלול נשטף עד אחרונת נוצותיו. בבוקר הציצה אמא בעצב מבעד לתריסים, מקווה לראות מי ממכרותיה הוותיקות בלול. לשווא. גם טיהור החצר לא עזר ונשימתה הוסיפה להידרדר עד שאושפזה לבלי שוב.
אחיי ואחיותיי היו איתה מיום האשפוז ועד לנשימתה האחרונה. לא רק חורבן חווינו אלא גם תיקון. מעגלים משפחתיים נסגרו והתהדקו ופצעי נפש ישנים העלו ארוכה מסוימת. בכל ביקור במקום ליווה אותי הילד ההוא עם הדם בשתן שכמעט איחר את המועד. נהגתי להתלבש במיוחד לכבוד אמא. כשהגעתי, היתה בעיצומו של ניתוח. אחרי שעה ארוכה יצא הרופא ואמר שמצבה קשה והיא מורדמת ומונשמת, וביממה הקרובה נראה לאן ילכו פני הדברים. עבר יום ואמא התעוררה, חלפו יומיים ושוב הובהלה כדי להחדיר צינור לקנה הנשימה. הדבר פגע בכושר הדיבור שלה והשפיע לרעה על מצב רוחה. הבאנו לה לוח כתיבה שבאמצעותו שוחחנו. חזרתי להודעות המשפחה, משחזר את הימים הנוראים, ומצאתי תמונה שלה עם הלוח ועליו הודעה: "אני מרגישה טוב, מתפללת הרבה, אני מתפללת גם למשפחה, מחכה לנס במהרה, אני מתגעגעת לבית שלי, אמן". פניה, שהציצו מעל הלוח, היו חתומות.
האֵלֶם שנוסף על היעדר הנשימה העצמאית היה אלים מדי עבורה, וערימת המכשירים והצינורות שסבבה אותה נטעה בה תחושה של כלא. מתי יורידו לי את זה, דרשה פעמים רבות, בהצביעה על צינור הנשימה והעירויים השונים. ליטפתי את ידה והבטתי בה, כל כך הזדקנה. שאלתי אם היא זוכרת את הסיפור שקראה לי בילדותי (בעברית מרוסקת שנשמעה לי אז הדבר הטבעי ביותר), על הילד שחיפש להביא לאמו החולה את פרח לב הזהב, והיא הינהנה בחיוך מדוד. לא בפעם הזאת.
• • •
כשהורינו בעולם, דומה עלינו שכך עתיד להיות לנצח. כשהם עוזבים אותנו, אנחנו תמיד מופתעים ומוסיפים לחפש אחריהם בזיכרון המתרחק, בילדינו, מושיטים אליהם יד בחלומותינו.
כך היטלטלנו בין תקווה לייאוש, שואבים מילות נחמה מצוות המלאכים בלבן שהקיף אותנו. אמא נלחמה בגורלה ובשלב מסוים אפילו דובר על יציאה לשיקום. אבל הימים נקפו ושינוי לא נראה. מעט מעט השלימה עם מצבה. עד ללילה ההוא שבו הרימו מלאכים של מטה את ידיהם, ומלאכים של מעלה קראו לה לבוא ולדווש על אופניה בשדות זרועים נרקיסים.
הספקתי להגיע לשעתה האחרונה ועמדנו סביב מיטתה, קוראים פסוקים עתיקים ומלווים בעינינו את הקווים והקולות על המסך שהיה קבוע מעל לראשה, עד שנדם הכל ואמא פרצה את כלא המכשירים בדרכה הלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו