הודעת הווטסאפ הקולית שהשאירה אניה מירקין להוריה בשבת לפנות בוקר היתה שמחה. זו לא היתה הודעה חריגה. בכל לילה שבו היתה מסיימת לעבוד מאוחר במסעדת החוף בבת ים היא יצרה קשר עם הוריה והודיעה להם שהגיעה הביתה. כשהיתה מתעוררת אחרי משמרת ארוכה זה כבר היה בשעות הצהריים, אז שוב היתה שולחת הודעה מחויכת שהכל בסדר.
בחורה צבעונית, חייכנית, שאהבה את החיים ורצתה לטרוף כל טיפה מהם. גבוהה, יפהפייה, לוחמת טאקוונדו מוכשרת שהקדישה את כל חייה לענף. התגלמות החיים, שנקטעו באחת בשבת האחרונה, כשהיא נמצאה בביתה ללא רוח חיים.
אניה היתה אלופת ישראל בטאקוונדו במשך שנים רבות ונחשבה לתקווה אולימפית, אבל עבור ההורים לריסה (56) וליאוניד (59) היא הלוחמת הפרטית שלהם. הילדה העדינה, השמחה, זו שהיתה שולחת עשרות הודעות ביום בחמש השנים שחלפו מאז עזבה את הבית ועברה להתגורר בדירה משלה.
"בדרך כלל בשבת היא היתה קמה ב־14:00 ומודיעה לנו שהתעוררה", קולה של לריסה כמעט ונעלם, "אבל הפעם לא הגיעה הודעה, אז חשבתי שאולי היא עוד ישנה. היא לא שלחה הודעה גם ב־15:00, אז חיכיתי עוד קצת וב־17:00 החלטנו לבדוק מה קורה איתה".
ההורים המודאגים נסעו מביתם שבפתח תקווה לביתה של אניה בראשון לציון, דפקו על הדלת, התקשרו, ומשלא היה מענה פרץת אבא ליאוניד את הדלת ומצא את בתו האהובה שוכבת ללא רוח חיים, ומותירה אחריה סימני שאלה רבים ובעיקר שברון לב גדול.
אניה נולדה באוקראינה, ובגיל 6 הצטרפה לחוג ריקוד. בגיל 14 עלתה לארץ עם הוריה ואחותה הגדולה נועה רוט (35). "לפני שהיא נולדה חשבו שיוולד בן, אבל אני ידעתי שתהיה בת וקניתי אמבטיה ורודה", מחייכת סבתה, ורה מירקין (85), "כשהם עלו לארץ רצינו שהיא תמשיך ללמוד בלט וחיפשתי לה חוג ריקוד, אבל אניה הודיעה לי שהיא מצאה חוג טאקוונדו. לא רצינו שהיא תלך לשם, כי יש שם מכות".
אניה הלכה לשיעור ניסיון ללא ידיעת הוריה. היא היתה הבת היחידה שם והחליטה לוותר, אלא שאחרי כחצי שנה חברותיה התחילו ללכת לאותו חוג ואניה התמכרה. "היא נכנסה לזה מאוד חזק והתאמנה שלוש פעמים ביום", מתגאה ורה, "היתה ילדה קטנה במדינה חדשה, לא ידעה את השפה, אבל האימונים עזרו לה להיות חזקה ולהתמודד עם הזרות".
אניה התמקצעה בענף ומהר מאוד הוכתרה כאלופת ישראל לנערות. את החגורה השחורה קיבלה אחרי כשנה וחצי של אימונים, בעוד הסטנדרט הוא ארבע שנים, ועם ההצלחה גדלו השאיפות שלה. היא החליפה מאמנים, התגייסה לצבא במעמד של ספורטאית מצטיינת והמשיכה באימונים. כישראלית גאה היא אחזה לא פעם בדגל המדינה בטקסי פתיחה בתחרויות הבינלאומיות. לפני תחרות גדולה היתה מתאימה את הופעתה לצבעי הדגל - גלח על חצי ראש שעליו צבעי כחול־לבן, לק עם מגן דוד בכל אצבע ורשימת הסטיילינג שהיתה שמורה רק לה עוד ארוכה.
ב־2008 זכתה במדליית ארד במשקל של עד 49 ק"ג באליפות אירופה ברומא. "אניה היתה מסומנת כבעלת פוטנציאל גבוה מאוד", אמר גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, "היא הוכיחה את עצמה בתחרויות, ושנים רבות הובילה את הענף יחד עם בת אל גטרר".
גטרר, אלופת אירופה במשקל של עד 57 ק"ג בשנת 2010, הכירה את אניה בגיל 14. הנערה שגדלה בבית דתי עם חמישה אחים התחברה במהירות לעולה החדשה והתוססת, והחברות התחזקה לאורך השנים. לא היה יום שבו השתיים לא דיברו. "צחקנו המון", מספרת בת אל, "לא היינו צריכות לדבר וכל אחת היתה מבינה מה עובר בראש של השנייה. השקט, העדינות, השמחה, הענווה - כל אלו חלק מאישיותו של ספורטאי, או צריכים להיות, ולאניה היו את כל התכונות האלה בשפע. כשהיא הוסיפה לזה את הבעיטות באימונים ובקרבות היא נראתה ספורטאית מושלמת. למרות משקלה הקל היא היתה חזקה מאוד פיזית, ולחטוף ממנה ממש לא היה קל".
ב־2008, בזמן שבת אל התחרתה באולימפיאדת בייג'ין, אניה בחרה לוותר על פגרת הקיץ ולשמש לה יריבת אימונים. מדובר בצעד אצילי ביותר, שלא כל ספורטאי היה בוחר בו. "הרגשתי שהגעתי לבייג'ין מוכנה בזכותה", אמרה גטרר, "היא הקריבה מעצמה כדי שאגיע לשיאי. הכי זכור לי זה שבדרכי לעלות על המזרן לקרב הראשון באולימפיאדה, אניה עודדה אותי בצעקות כל כך חזקות כך שמכל האלפים באולם שמעתי רק אותה".
ב־2011 אניה קרעה את הרצועה הצולבת בברך בזמן שהתחרתה באליפות אירופה. למרות הכאבים היא המשיכה להתאמן ולא ויתרה לעצמה, אבל גם לאחר שנותחה לא הצליחה לחזור לענף באופן תחרותי. "היא מאוד רצתה עוד מדליה, אבל הבינה שזה לא יכול לקרות", אומרת אחותה נועה בפנים חתומות, "נראה לי שזה תיסכל אותה מאוד, אז היא התחילה לאמן ילדים. לפני כשנה התחילה לעבוד במסעדה כדי להשלים הכנסה. היא היתה מתישה את עצמה הרבה, עשתה המון וכמעט אי אפשר היה לקבוע איתה, אבל נורא קשה לקלוט שהיא לא פה יותר. מאוד כואב".
אניה אהבה להצטלם ולשתף תמונות רבות בעמוד הפייסבוק שלה, שבשבוע האחרון הפך לעמוד זיכרון. התיעוד האחרון ממנה היה סרטון ממצעד הגאווה ביום שישי שעבר, שבו היא נראית מלאת אנרגיות וצבועה בשלל צבעי הקשת.
בת אל, שקיבלה את הבשורה במוצאי שבת, התקשרה לאניה מייד: "אמרתי לעצמי שזה לא הגיוני. דיברתי איתה אחרי שחזרה ממצעד הגאווה, ובשבת היא כבר לא ענתה לי. אני רואה את אניה האמיתית מולי, אני מרגישה אותה, אני שומעת אותה ואומרים לי שהיא מתה".
סיבת המוות הרשמית של אניה היא דום לב, והגופה הועברה לנתיחה לפענוח. מכיוון שאניה לא יהודייה, המשפחה נאלצה לקבור אותה בקבורה אזרחית פרטית בעלויות כבדות. פוסט שכתבה חברתה בפייסבוק, ותמיכה שהתקבלה מראש העיר פתח תקווה איציק ברוורמן, פתחו את לב הציבור, ובזכות תרומות נדיבות זכתה אניה לקבורה מכובדת, ומשפחתה אסירת תודה על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
